החל משנת 1939, עת כבשו הנאצים את פולין כולה והחלו את מלחמת העולם השנייה ואת השואה, ועד שנת 1941, חצו כמאות אלפי יהודים פולנים (מספרם מוערך בכ-350-400 אלף איש) שנמלטו מזרועות הצורר הגרמני, את הגבול לברית המועצות שהיה פתוח בעקבות הסכם ריבנטרופ-מולוטוב. אותם פליטים יהודים, שקיוו להימלט כך ממכונת ההשמדה הנאצית, לא התקבלו בזרועות פתוחות מצד המשטר הסובייטי, ורבים מהם הוכרחו לחזור לפולין הכבושה, או גורשו לחלקה הצפוני של ברית המועצות ולארצות מרכז אסיה שהיו בשליטת הסובייטים – שם הוכנסו למחנות עבודה בכפייה. אמנם גירוש זה הציל את חייהם של חלק גדול מן הפליטים היהודים מפני הגורל האכזר שציפה להם תחת מגפי הנאצים, אך הם עדיין חיו בתנאים קשים ביותר והיחס שקיבלו מן השלטונות היה מנוכר, אכזרי ואף נגוע באנטישמיות.
סבא שלי, אברהם ברבן ז"ל, היה אחד מאותם פליטים יהודים בברית המועצות. הוא ברח בגפו מוורשה, עיר הולדתו, לאחר שהוכנס יחד עם כל משפחתו לגטו – ואימו התחננה בפניו שימלט ויציל את עצמו, כך שלפחות יישאר שריד למשפחה. לאחר שחצה את הגבול לברית המועצות, הוא נתפס על ידי השלטונות וגורש לחבל ארכנגלנסק. סבא, ששרד את התקופה הקשה ועלה לארץ בשנת 1949, היה לעיתונאי וסופר יידיש, והעלה את זיכרונותיו מאותם הזמנים על הכתב.
הסיפור שמובא כאן לפניכם היא עדותו, כפי שרשם אותה בעצמו ופרסם בטור זיכרונות שראה אור בעיתון "דבר" בשנת 1963, על עבודות הכפייה שבהן השתתף לטיהור העיר סטלינגרד שברוסיה, אחרי הקרב הגדול שהתחולל שם בשנת 1943 ובו ניצחו כוחות ברית המועצות. בעדותו של סבא מודגשות ההפרדה והאפליה בין עובדי הכפייה היהודים לבין שאר הפועלים, שנהגו באנטישמיות גלויה, אך עם זאת גם את רצונם העז של הפליטים היהודיים לשמר את התרבות והמורשת היהודית המפוארת שלהם – גם בתנאים הבלתי אפשריים הללו.
מאת: אברהם ברבן
בשלהי קיץ 1943, חודשים אחדים אחר ניצחון הצבא האדום על צבאות גרמניה הנאצית בסטלינגרד, הובילו רכבות לאין ספור מגויסים ומתנדבים מכל קצות ארץ הסובייטים לשיקום העיר ההרוסה. גדול היה חורבנה של העיר ששיגשגה לפני המלחמה בהיותה מרכז התעשייה הכבדה באזור הוולגה. האנשים שבאו לשקמה לא מצאו מקומות מגורים לעצמם ומזון למחיה. הם התגוררו בבדונים צבאיים משומשים ומטולאים וניזונו ממנות דלות שחילקו בצמצום רב. העבודה עצמה הייתה כרוכה בסכנת-נפשות. משלדי הבתים המתפוררים נפלו לבנים, גושי טיח, מוטות ברזל ובולי עץ. רבים מן הפועלים נפצעו או נהרגו. קווי הביוב, שהיה צריך לנקזם ולהפעילם, היו זרועי מוקשים העלולים להתפוצץ.
האווירה בקרב הפועלים הייתה מתוחה, ושרר מצב רוח של דיכאון. המחשבות היו נתונות לשני כיוונים: להימנע ככל האפשר מלהישלח לעבודות מסוכנות ולהשביע את הקיבות הריקות. היו אלה לכעס הנושאים היחידים בשיחות. אולם כששוחחו על כך ה"גויים" היה זה בעיניהם משהו טבעי, אך משדיברו על כך היהודים ראו בכך ה"גויים" ביטוי לפחדנות היהודית כביכול. ממצב זה נבעו לפעמים סיטואציות מגוחכות למדי: דווקא היהודים ה"פחדנים" נשלחו לטהר את קווי הביוב ממוקשים ומכלי חימוש אחרים. פקודה היא פקודה, כמובן, והיהודים מילאו אותה כראוי, אך הממונה על ביצועה, גוי רברבן, שראה את עצמו גיבור, פחד לנגוע בכלי-המשחית שנערמו.
עם בוא הסתיו על גשמיו העזים ורוחותיו הסוערות, גבר הדיכאון. מישהו ניסה למצוא בבתים הרוסים, שדייריהם עזבום בבהלה בעת הקרבות ולא הספיקו לקחת עמם דבר, בגדים חמים ולו סחבות להתגונן מפני הקור. ושיחקה לו השעה והוא מצא מה שחיפש ואף יותר מזה – פרוות, חפצי ערך ולבנים. עד מהרה התפשטה השמועה והכל התחילו עוסקים אחרי יום העבודה בסריקת הרחובות. השעמום והחד-גוניות ששררו עד כה באוהלים עם שוב האנשים מן העבודה המפרכת והמסוכנת נעלמו פתאום. מצב הרוח השתפר, האנשים שכחו כי המלחמה עדיין בעיצומה וכי רבים מביניהם עוד יגויסו לחזית והם עלולים להיות בין החללים. הם נהנו מ"חיי שעה" ונתקפו קדחת של מציאת אוצרות, או לפחות כסות לגופם.
תכופות הופרע מצב רוח זה ע"י אסון שאירע למחפשים בבתים ההרוסים, אם בהתמוטטות, אם בהתפוצצות כלי משחית חבוי. אך האסונות לא הרתיעו והחיפושים לא פסקו. התחילו להתארגן קבוצות מחפשים, שלקחו לעצמם בשרירות זכות בלעדית לסריקה באזורי העיר השונים ומנעו את האחרים, שלא השתייכו לקבוצה, להסיג גבולם. ליהודים לא ניתנה דריסת רגל כלל בכנופיות בריונים אלה. "שבעתם דייכם מלחמנו" – טענו – "עתה תנו לנו ליהנות קמעה". וכשניסינו להתנגד ל"חרם" משונה זה, הראו לנו גויים אלה תצלומים שמצאו אצל פגרי הנאצים בבתים ההרוסים, שהראו יהודים עומדים על יד בורות ענקיים פתוחים וכיתות קלגסים נאציים יורים בהם בגב, או יהודים תלויים ברגליהם וראשם למטה על עמודי החשמל בעיירות היהודית שנחו מתחת השמיים. "אם רצונכם דווקא" – אמרו הבריונים – בהצביעם על תמונות זוועה אלה – "נראה גם אנחנו לכם את כושרנו.."
נמנענו, איפוא באותה תקופה של חיפושי אוצרות בבתים בסטלינגרד ובגופותיהם של החללים, מצאת מפתחי אוהלינו בשובנו מן העבודה. ידענו גם ידענו שהפחדות אלה אינן איומי סרק. יהודים שאזרו עוז והפרו, מתוך להיטות אחרי אוצרות מפוקפקים, את ההתראות, נרצחו. לא נותר לנו אלא לוותר על מנת מזוננו לערלי הכנופיות כדי לקבל מהם בתמורה איזה בגד פרום כדי לחמם את הגוף.
בינתיים גבר החורף הקשה, נהר הוולגה קפא ואספקת המזון השתפרה במידה ניכרת. החל סחר חליפין עם כפרי הסביבה. רבים נסעו ל"טילטשוק" (שוק) לפובוריני ואף הלאה מזה. תמורת החפצים שמצאו המחפשים בהריסות, הם הביאו לחם, ביצים, חמאה ובשר. האנשים שבעו ויכלו להיפנות לשיחות "פוליטיקה". אנו, היהודים, בין הערב-רב הזה, העזנו לחשוב על יצירת הווי יהודי-מסורתי. הגיעו אלינו שמועות, כי בקצה השני של סטלינגרד, בביקטיבקה, התארגן מנין לשבת. לפתע, בלי לדעת איך ומנין הביא מישהו לוח יהודי והציע אותו למכירה. היה זה לוח שהוצא לאור בוורשה בשנת 1938. הגוי המוכר לא גילה מנין לקח את הלוח. אחדים אמרו, שמצאוהו בהריסות ה"רוד-דומה" (בתי-יולדות לדוגמה), בכיסו של חלל, כנראה יהודי פולני בצבא האדום. קנינו אותו במלוא המחיר. לוח זה התחיל לשמש את חיינו היהודים שנהרסו.
לייזר, הבחור הממושקף מבנינו, עדין הנפש, סטודנט לשעבר וציוני נלהב, הופקד על שמירת הלוח. כל רגע פנוי עלעל בו ומצא משהו לספר מתולדות העם היהודי, על תקופות גבורה עילאית ועל עמידה בחירוף נפש על ייחודו הלאומי והדתי. ביום קר וצונן, בשובנו מן העבודה בפינוי ההריסות של בית-החרושת הגדול לטרקטורים על שם סטאלין ("ס.ט.ז"), מקום בו נערך אחד הקרבות העזים שחרצו את גורלה של סטלינגרד (ושל מלחמת העולם השנייה בכלל), קיבל לייזר את פנינו בקריאת "ברוכים הבאים!" לבבית וב"חג שמח, יהודים!" – "מה פתאום, לייזר?" השתוממנו. "אינכם יודעים?" ענה בשמחה, "חנוכה היום! חג ניצחון החשמונאים. ניצחון הטהרה על הטומאה, ניצחון מעטים על הרבים, חג שמח יהודים!"
לייזר קרן מרוב גיל. עיניו נצצו. הוא היה כולו חגיגי והדביקנו במצב רוחו המרומם. דומה קרן אור האירה את פנימיותנו ופיזרה את העצבות. הוא שלף מכיסו את הלוח והתחיל לספר לנו על נס חנוכה, את משמעות המאורע ההיסטורי הזה, הוא סיפר גם על מאורע אחר בקורות עם ישראל, שהתרחש אף הוא, לפי המסורת, במקביל לימי החנוכה – עריפת ראשו של הצורר הולופרנוס בידי יהודית, והצלחת העם משואה.
לייזר דיבר בהתלהבות והפיח בנו רוח חיים, תקווה ואמונה בנצח ישראל, על אף הכל. בצימאון בלענו את דבריו. לפתע קם ממקומו, כאילו נזכר במשהו חשוב והתחיל לצעוק: "ולמה נשב בחיבוק ידיים, מה אתם שותקים? – לביבות יש להכין, חנוכה היום ליהודים, חג שמח! – הבו תפוחי אדמה ושמן, יום טוב יהיה, חנוכה כדת וכדין!"
כהרף עין התפזרנו להביא תפוחי אדמה. מישהו הביא בקבוק קטן של שמן, ולא עבר זמן רב ועל האח במרכז האוהל טוגנו במחבת מפחית-קונסרבים, לביבות חנוכה. הריח המוכר והנעים לחך הזכיר ימים שלווים יותר בבתי הורינו... ישבנו כמשפחה מלוכדת ומסורה, מסביב לאח. לייזר התחיל בשיר חנוכה פופולרי מימי הילדות שלנו:
"חשמונאים קטנים אנו
ולהילחם פה כולנו,
על הצר, כמו הגדולים,
אנו עולים, אנו עולים..."
והניע את שפתותינו לזמר, ושירים אחר שירים הדהדו מאוהלינו כל אותו ליל חנוכה בסטלינגרד ההרוסה בחורף 1944.
כתוב תגובה
תוכן התגובה:
שם מלא: