חירות בסיסית

מאת: הרב דניאל פיין

באדיבות www.aish.co.il
אתר עם חכמת חיים

איך אפשר לחגוג את פסח, חג החירות, באושוויץ?

לפני מספר שנים, כשישבנו סביב שולחן הסדר, התחילה אחת האורחות שלנו לדבר על מסירות הנפש הנפלאה בה שמרו כמה יהודים על חג הפסח באושוויץ. הם היו צריכים להבריח קמח, ואחר כך להסתיר אותו מהשומרים ולאפות ממנו מצות – והכל תחת סכנת חיים. למעשה, במקרה מתועד אחד, הנאצים תפסו צעיר שהבריח קמח לאחד הגטאות וכעונש עקרו את כל שיניו. באומץ עילאי, עדיין עמדה נחישותו של הגיבור למוסס את מצתו במים ולשתות אותה.

אחרי שהיא סיפרה לי את כל הסיפורים האלה, היא פנתה אלי בשאלה: "נכון שפסח הוא חג החירות?"

"נכון", עניתי, כשאני חש שהיא עומדת להנחית עליי משהו בלתי צפוי. "אנחנו חוגגים את חירותנו מעבדות מצרים ואנחנו חוגגים את היותנו עם חופשי", הוספתי.

היא המשיכה לשאול, "אז איך הם יכלו לחגוג את חג הפסח באושוויץ, מידאנק, טרבלינקה וכל יתר המקומות שהיו ההיפך הגמור לכל מה שקשור בחירות? איך מישהו יכול לחגוג את חירותו בתנאים בלתי אנושיים בעליל ובשיא העבדות?"

התשובה לכך שופכת קצת אור על מושג החירות של פסח. אולם תחילה, אנחנו זקוקים להקדמה.

לכל אדם ישנן מספר מעלות יסודיות, שהן חלק מעצם מהותו. תכונות בסיסיות אלה יכולות להסתתר מתחת לתכונות חיצוניות או נסיבות שונות, אולם הן תמיד ממשיכות להתקיים. ומה שחשוב במיוחד הוא, שבסופו של דבר התכונה הבסיסית תגבור תמיד על ההפרעה החיצונית. בואו ניקח לדוגמא את צבי. צבי הוא אדם טוב ונעים, בעל נטייה טבעית להזדהות ולדאוג לזולתו. ובכל זאת, מפעם לפעם צבי כועס ויוצא לו לפגוע במישהו. לא היינו מתארים את צבי כאדם כעסן, תכונתו הבסיסית היא טוב לב, כעס הוא רק הפרעה זמנית. וההוכחה לכך היא שטוב ליבו של צבי יימשך מעבר לכל מעידה של כעס – תכונתו היסודית תשוב ותתגלה.

דוגמה נוספת: הרבה פעמים יכולים להיות בנישואים טובים זמנים של מתח וויכוחים. אולם אם שני אנשים אוהבים זה את זה ויודעים שהם יכולים להסתדר, אז התיאור המתאים ביותר לנישואין האלה הוא נישואים טובים שכל הפגמים בהם חיצוניים בלבד. שוב, איכות האהבה והיכולת להסתדר זה עם זה אמורים (וצריכים) לגבור על כל מעידה זמנית.

מספרים על הרמב"ם, שהמחיש את הרעיון הזה לפני כמה מאות שנים בתור רופאו ויועצו האישי של מלך מצרים. הרמב"ם טען שישנן תכונות שאינן ניתנות לשינוי, מדובר בתכונות מוטבעות שאמנם ניתן לכוון במידה זו או אחרת, אך לא לשנותן מן היסוד. אחת הדוגמאות שהוא נתן הייתה שבעלי חיים לעולם לא יוכלו לרכוש גינוני התנהגות אנושיים, משום שהאינסטינקטים הטבעיים שלהם יאפילו עליהם. אחד ממתנגדיו (הקנאיים) של הרמב"ם בחצר המלכות החליט להוכיח שהוא טועה. הוא תכנן והחליט לאמן חתולים להתנהג כמו מלצרים. תחילה הוא אילף את החתולים לעמוד על רגליהם האחוריות, אחר כך הלביש אותם בחליפות זעירות, ולבסוף אימן אותם לשאת מגשים זעירים. מתנגדו של הרמב"ם ארגן הופעה רבת מוזמנים בנוכחותו של הרמב"ם, כדי להראות לו את הישגיו ולהוכיח לו שהוא טועה.

כשהרמב"ם נכנס לאולם, החתולים אכן עמדו על רגליהם לבושים בחליפות מהודרות, והחלו לשאת את המגשים לעברו. הרמב"ם הוציא קופסא קטנה מכיסו, הניח אותה על הרצפה ופתח אותה. מתוך הקופסא יצא עכבר. בהלה התעוררה כשהחתולים שכחו במהירות מחליפותיהם ומגשיהם והחלו לרדוף אחר העכבר. "חתול הוא חתול ובמהותו הוא תמיד יישאר חתול", אמר הרמב"ם לפני שיצא מהחדר.

התכונות שמהוות ביטוי בסיסי לטבעו האמיתי של אדם או אירוע מסוים יבואו לביטוי בסופו של דבר באופן גלוי וברור. בסופו של דבר, ה"אני" האמיתי שלנו יבוא לידי ביטוי באחד הימים, ולא משנה כמה ננסה להסתיר אותו.

התגברות על דיכוי

בפסח אנו חוגגים מהות יסודית שנקראת חירות. כשהוּצאנו ממצרים (האימפריה הגדולה ביותר באותם הימים, שאף עבד לא נמלט ממנה קודם) לא הוצאנו רק מהעבדות הפיזית, אלא שוחררנו באופן ממשי ופנימי. תכונת החירות הפכה לחלק מהזהות והיסוד האנושי שלנו. לכן, אנחנו יודעים שכל דיכוי, עבדות או לחץ שעוברים עלינו מאז לאורך כל ההיסטוריה, הם זמניים מטבעם. משום שחירות היא אחת מתכונות היסוד שלנו – ותכונות יסוד ממשיכות להתקיים כדי לבטא ולחזור ולבטא את עצמן.

כמה מתאים אם כן, לחגוג את מהות החירות הבסיסית שלנו במקומות של אפלה ומצר. קל מאוד לחגוג חירות במדינה חופשית ודמוקרטית שבה חירות התנועה, הדת והדיבור, מקודשות בחוק, ומתקבלות כדבר המובן מאליו. אולם לחגוג את החירות בתוך השואה זה אומר לחגוג את המהות האמיתית והיסודית של החירות. חלק מהיהודים שחוגגים היום את הפסח עדיין אינם חיים בחירות מלאה בשום מובן שהוא: פחד מרדיפות ואנטישמיות מאיים עליהם. אבל הם בכל זאת חוגגים את פסח משום שהם מבינים שחירות היא חלק מהמהות הבסיסית שלנו. הדיכוי הוא מציאות זמנית, שתגיע במהרה לקיצה. בזמן השואה חגגו היהודים את זמניותו של אושוויץ, לעומת נצחיותם של עם ישראל ותכונת החירות הבסיסית שלו.

הנאצים לקחו את הרב אברהם יצחק בלוך, ראש ישיבת טלז המפוארת באירופה של לפני השואה, אל היערות יחד עם שאר בני עירו. הרב בלוך ידע מה מחכה להם, והוא ביקש לומר מספר מילים. הוא המשיך להנחות את אנשיו להאמין באלוקים אפילו ברגעים האפלים ביותר. כשנאומו הסתיים, חייל נאצי פנה אליו במבט מאיים ונבח, "איפה אלוקים שלך עכשיו?!"

הרב בלך ענה לו ברוגע, "הוא לא אלוקים שלי. הוא גם אלוקים שלך. ויום אחד כל העולם יכיר בכך." אלה היו מילותיו האחרונות של הרב בלוך. ואין מעשה גדול יותר של הכרה וחגיגת מעלת החירות היסודית והנצחית מאשר מעשה זה.