נגישות
- דפדפן זה אינו תומך בניגודיות. אנא השתמש בדפדפן אחר כמו chrome או firefox
- ניגודיות עדינה
- ניגודיות גבוהה
- הדגשת קישורים
- גופן קריא (אריאל)
- גופן מוגדל
- איפוס
- הצהרת נגישות
|
באדיבות אתר בית חב"ד
שלום. קוראים לי ליסה ואני בת תשע. אני גרה בקנרסי – ברוקלין ולומדת בית הספר הממלכתי, בכיתה ה, ואילו אחותי דבי לומדת בכיתה ג. המורה שלי היא מורה טובה ואני משתדלת להיות מרוכזת בלימודים ולהצליח. בכיתה שלי אין הרבה ילדים יהודים, רק אני ועוד מספר ילדים שמתוכם שלושה הם מהגרים מרוסיה.
בכל יום רביעי אחותי דבי ואני וארבעה ילדים נוספים מכיתות שונות, יוצאים מבית הספר לשעה אחת ולומדים. בתכנית הזו, הנקראת 'רליס טיים', למדתי שבאמת בעברית קוראים לי לאה.
בניו יורק מי שרוצה יכול לצאת לשעה שבועית אחת כדי לקבל הדרכה דתית. בשעה שתים עשרה וחצי אנחנו לובשים מעילים ומחכים למטה. רכב מגיע לאסוף אותנו לבית כנסת קרוב, שם מלמד אותנו מורה בשם הרב עזריאל.
הרב עזריאל מאוד נחמד. למעשה הוא המורה הכי נחמד שהיה לי אי-פעם ואחותי ואני ממש מחבבות אותו, וכך גם כל שאר הילדים. הוא מספר לנו סיפורים ומלמד אותנו דברים שונים ביהדות. הוא אף פעם לא מבקר אותנו או את השאלות שאנו שואלים, וכשאנחנו מספרים לו על עצמנו הוא מאזין בקשב רב.
לפעמים הוא מעודד אותנו לשוחח עם ההורים שלנו על לימודים בבית ספר דתי, אבל ההורים שלי לא מסכימים. הם טוענים שגם הם הלכו לבית ספר ממלכתי ושהלימודים שם טובים גם עבורנו.
באמת הייתה זו אימא שרצתה שנתחיל ללמוד יהדות בימי רביעי. אנחנו שמחים שהיא הציעה את זה. היא יהודייה ורצתה שנלמד יותר על כך שגם אנחנו יהודיות.
כשאנו מגיעות לבית הכנסת, אנחנו רוחצות את הידיים עם מין ספל פלסטיק גדול בעל שתי ידיות. אף פעם לא ראיתי בשום מקום אחר ספל כזה. אנחנו שופכות את המים על כפות ידינו יד אחר יד – ימין-שמאל, ימין-שמאל, שלוש פעמים כך. פעם שאלתי את הרב עזריאל מדוע עושים זאת, הרי הידיים שלנו נקיות בלאו הכי, והוא ענה לי שנטילת הידיים הזו היא כדי שתהיינה טהורות כשאנו אומרים ברכה לה'.
אחר נטילת הידיים אומרים 'מודה אני' וברכות נוספות וגם 'שמע ישראל'. ואז הרב עזריאל מחלק לנו עוגיות ושתייה ומספר לנו סיפור ומלמד אותנו המון דברים חדשים ומעניינים.
אחרי פורים התחיל הרב עזריאל ללמד אותנו על ההכנות לפסח. למדנו איך אבותינו היו עבדים במצרים, על עשר המכות ושיננו את 'מה נשתנה' בעל פה.
שבוע אחד פיצחנו אגוזים, קילפנו תפוחים ובמערבל הכנו תערובת הדומה לטיט. הרב הסביר לנו היכן להניח את החרוסת על קערת הסדר. אחר כך טעמנו את זה – זה היה ממש טעים.
ולבסוף, בפגישה האחרונה לפני החג עברנו על כל הסדר. הרב עזריאל הביא מצות וחסה ומיץ ענבים ושרנו שירים. כל כך נהנינו! הרב היה מאוד גאה בידיעות שלנו ונתן לכל אחד מאתנו מצה עבודת-יד כדי שנוכל לחגוג.
דבי ואני סיפרנו לו שאצלנו בבית לא עושים 'סדר', אבל הוא ענה שאולי אם נבקש את הורינו יפה הם יסכימו לחגוג בשנה זו.
ואז דבי שאלה אותו מדוע אנו נוהגים בכל המנהגים האלו. "כך ה' רוצה" – הוא ענה – "לזכור שה' הוא טוב ורחום והוא לא יעשה אותנו שוב עבדים".
הלכנו הביתה וסיפרנו לאימא את דברי הרב עזריאל וביקשנו ממנה לערוך סדר בפסח כפי שלמדנו. אימא די נהנתה מהרעיון, אבל אבא לגמרי לא. אבא אינו יהודי וכשביקשנו ממנו הוא די התרגז. כששאלנו אותו למה הוא מתרגז, הוא כעס עוד יותר ואמר שאפילו אם רק נשוחח על כך שוב הוא יעניש אותנו. לאחר מכן הלך לאימא והחל לצעוק משום שהוא חשב שהייתה זו היא שאמרה לנו לבקש 'סדר' ממנו. הוא אמר לה דברים קשים כאלו שממש הפחידו אותנו.
כששוחחתי ביחידות עם אחותי, החלטנו שאם ה' רוצה שנעשה את 'זה' – אז נעשה את זה. אז עיבדנו תכנית. הוצאנו מקופת החסכונות שלנו כסף, ובדרך חזור מבית הספר קנינו שני בקבוקי מיץ ענבים. למחרת קנינו קופסה של מצות וחסה, ואת כל המצרכים החבאנו במרתף ביתנו.
ואז בליל החג, אחרי הסעודה, הלכנו למעלה למיטות לישון, אבל נשארנו ערות ורק עשינו את עצמנו כישנות. שכבנו בשקט בעיניים עצומות, אבל באמת היינו ערות, מאוד ערות...
לאחר זמן רב הלכו גם אבא ואימא לישון. חיכינו עד שהשתרר שקט מוחלט ובערך באחת בלילה יצאנו מהמיטות בדממה, והתחמקנו למרתף. פחדנו מאוד לרדת במדרגות למרתף. הן קצת מרעישות וחששנו שפסיעותינו יעירו את אבא.
במרתף היה מאוד חשוך. היה אפילו נדמה לנו שעכבר חלף תחת רגלינו. ממקום המחבוא הוצאנו את המצרכים שהחבאנו: מצות, מיץ ענבים וחסה. הדלקנו שני נרות ואז... ואז ערכנו את ליל הסדר שלנו. עשינו ה-כ-ל, בדיוק כפי שהרב עזריאל לימד אותנו: אכלנו את המצה ושתינו את המיץ, אכלנו חסה ואפילו הכנו כריך שבו, בין המצות, היו עוד עלי חסה. שתינו עוד מיץ ואז התחמקנו בחזרה לקומה שנייה ונרדמנו. אף אחד לא גילה ולא ידע.
אתם יודעים מה עשינו בלילה השני?
ערכנו את כל הסדר שוב! בפעם הזו כבר פחדנו פחות. אחותי התחילה לעשות לי פרצופים מצחיקים ושתינו צחקנו ושמחנו. ואז, פתאום שמענו מישהו יורד במדרגות. דבי תפסה בזרועי בחוזקה. כל כך פחדנו, ואז ראינו את קצה נעלי הבית של אימא.
"מה אתן עושות פה?" – היא שאלה.
סיפרנו לה על עריכת הסדר וראינו איך מסתכלת על הכל מסביב.
"אוי, ליסה", היא אמרה ורק עמדה שם מביטה בנו, בנרות הדולקים ובמצות. ואז היא ניגשה אלינו וחיבקה אותי וגם את דבי.
"אימא" – אמרה דבי – "בבקשה אל תגלי. נכון שלא תגלי? אם אבא ישמע הוא נורא יכעס ויכה אותנו".
אימא הביטה בדבי ובי: "אני מבטיחה, אני לא אגלה" – היא אמרה בקול נמוך מאוד.
ואני אמרתי: "אימא, את רוצה קצת מצה? זו מצווה לאכול מצה, הרב עזריאל נתן לנו מצה כזו שהיא עבודת יד".
אימא חיבקה אותנו שוב והסכימה. אז הראינו לה איך לרחוץ ידיים בדרך המיוחדת ונתנו לאימא חתיכת מצה ממה שנשאר. ודבי סיפרה לאימא מדוע אוכלים מצות ואיך יצאו אבותינו ממצרים בחיפזון, גם את מעט המיץ שנותר בבקבוק נתנו לאימא.
"אתם כמו האנוסים" – היא אמרה – "אנוסים בתוך ביתי שלי".
"מה זה?" – שאלנו.
היא הסבירה אודות האנוסים ואיך הם הצליחו לשמור על המצוות בספרד, מתחת לאף האינקוויזיציה.
סידרנו את המקום ועל בהונות אצבעותינו עלינו למעלה. אימא יישרה את השמיכות שלנו ונשקה כל אחת מאתנו. הרגשתי בדימעה מלוחה על קצה שפתיי וכך ידעתי שאימא בכתה.
היא לחשה, "תודה לך ליסה, תודה לך דבי. זה היה ה'סדר' היפה ביותר שחגגתי מעודי. אולי היה זה ליל הסדר היפה ביותר בעולם כולו!".
"לילה טוב אימא" – אמרה דבי.
אימא השיבה לה וכולנו הלכנו לישון.
|
(תורגם מתוך ה"משיח טיימס" על ידי פרדי ברוד)
תמונה: yonina
כתוב תגובה
תוכן התגובה:
שם מלא: