מיד תועבר לדף המבוקש
סבי, אברהם באראבאן ז"ל, היה אחד מאותם מיליוני יהודים פולנים שברחו מציפורני הנאצים וחצו את הגבול אל רוסיה (ברית המועצות בזמנו), שם הם נשלחו, בהוראת השלטון הסובייטי, אל מחנות עבודה בצפונה ומזרחה של המדינה. רבים מאותם יהודים מסכנים נקטפו בדמי ימיהם בעקבות פגעי הקור, הרעב ועבודות הפרך שנכפו עליהם במחנות הללו. למזלנו, סבי שרד את אותם המחנות, עלה ארצה והקים את משפחתי. יחד עם זאת, הוא לעולם לא שכח את מה שעבר עליו שם, ואת רשמיו וסיפוריו המרתקים מאותה תקופה אפלה הוא העלה על הכתב בעברית וביידיש, במסגרת פעילותו כעיתונאי וסופר.
העדויות החיות של סבי התפרסמו, בין היתר, גם בסדרת טורים שכתב עבור עיתון "דבר". בטור הבא, שהתפרסם לראשונה בשנת 1958, מתאר סבי, בנימה אישית ומרגשת את השאיפה הבלתי נגמרת לחופש, החיפוש אחר המשמעות היהודית באותם ימים קשים, ואת המפגש המטלטל והבלתי צפוי שהיה לו עם יהודי אחר, תושב אוזבקיסטן הרחוקה, על רקע חג הפסח שנחוג באותם הימים.
מאת: אברהם באראבאן
בימים ההם בהיותי ללא עול משפחה במחנה העבודה הסובייטי בחבל ארכאנגלסק הייתה בי שאיפה לא להיכנע לפקודות שתכליתן להפוך אותנו לעבדים ממושמעים. כתוצאה מכך, כשנתקבלה ההוראה לשחרר את האזרחים הפולניים ממחנות העבודה - עדיין הייתי אני נתון בפיקוח חמור של המשטרה וחייב להתייצב יום יום בתחנת משטרה, מהלך עשרה קילומטרים מן המחנה. אבל השאיפה לחופש הייתה כל כך חזקה שיצאתי על דעת עצמי ברגל אל תחנת הרכבת הקרובה ביותר, במרחק 90 קילומטרים. אך היה זה לשווא, כי בהיותי בלי תעודת שחרור של הנ.ק.וו.ד (המשרד לענייני ביטחון ושיטור של ברית המועצות, ד"ל) נאסרתי על ידי המשטרה בתחנת יארוסלאו, באשמת "שוטטות" ונשלחתי למחנה ל"תיקון המידות" שנועד בעיקרו לעוברי עבירות קלות. כאן התחלתי לחפש יהודים. תחילה התאכזבתי בחיפושי אלה, כי בין בעלי המבטא הפגום ברוסית מצאתי אחד שנראה לי כיהודי ומסרתי לו את מנת הלחם שלי, והוא נתגלה כטטארי, שלא הצטיין באהבה ליהודים.
נקפו ימים, שהיו לשבועות ולחודשים, בחורף הצפוני הקשה ובאחד מימי האביב מצאתי פתאום יהודי. ומעשה שהיה כך היה: בקרוניות קטנות העברנו עצים מן המחנה שלנו אל הוולגה. בפרשת דרכים אחת נהפכו כמה קרוניות, ומטען העצים כיסה את הפועלים שנסעו בהן. רצנו אל הקרוניות להגיש עזרה לנפגעים. אחד מהם בעל עיניים שחורות צנום וכולו מכוסה דם, כששמו אותו על קרונית ריקה מלמלו שפתיו "שמע ישראל, ה' אלוהינו, ה' אחד"... והוא עצם את עיניו מרוב כאב בהאמינו כי בא קיצו. "אינני מבין מה הוא סח" אמר הפועל הרוסי שהוציאו מתחת לעצים. אני הייתי אז עסוק ליד קרונית אחרת. המילים של "שמע ישראל" זעזעוני עד כדי כך שחברי הטטרי שאלי אם דרוש לי רופא. רחמי נכמרו על היהודי האלמוני, שנפרד מעולמו בדרך המסורתית.
מיהו היהודי הזה? למה לא גיליתיו עד כה? בן רגע הייתי לידו. הוא נשם בכבדות. פניו היו חיוורות כסיד. רעדה אחזתני למראה היהודי המסיים את חייו בבדידות, במקום נידח זה, אי שם ביער הצפון... מיהו? מאין בא? אולי הוא רוצה להביע את רצונו האחרון? אמרתי לו דברי הרגעה ושאלתיו ביידיש אם הוא רוצה משהו. הוא נרגע במקצת והתחיל לוחש מילים, שלא יכולתי להבינן. האם אינו יהודי? הן שמעתי ברור את "שמע ישראל" יוצא מפיו? ולמה אינו מבין יידיש? זאת שאלתי את עצמי בתמימותו של יהודי פולני המתאר לעצמו כי יידיש מובנה לכל יהודי העולם. ושמא הטעיתני שמיעתי? החלטתי לחזור לפניו על הפסוק של "שמע" כדי לראות מה תהיה תגובתו. הוא התעורר כמחושמל, ואמר: "ישראל?" – "כן, ישראל אנוכי", עניתי לו ברוסית.
הוא היה יהודי מבוכרה, מן העיר נאמאנגאן. שם ישנם הרבה יהודים, עמלים, טובי לב, מאמינים באלוהי אברהם, יצחק ויעקב. שוחחנו ברוסית והבנו איש את רעהו. הוא הועבר לבית החולים. נתברר כי הוא אינו פצוע קשה, אלא היה נבהל ונבוך. הוא חשב כי לא יראה עוד את אשתו וילדיו ואת אחיו יהודי בוכרה. הוא שנא את השלג והחורף הרוסי הקשה. ברוסית הרצוצה שלו תיאר לפני את הארץ הדרומית החמה שממנה הוא נשלח אל המחנה בגלל איחור כלשהו בהתייצבות לצבא. לאחר שהחלים ועמד לשוב לעבודה, מצאתיו שוכב על מיטתו בבית החולים של המחנה ובוכה.
- "מה קרה ידידי היקר? האם שוב חלית?",
- "לא", השיב, "אני בריא ברוך השם, אך בליבי כאב גדול. אתה רואה, בעת שכאן ברוסיה הקרה אנשים רועדים מכפור, בבוכרה שטפת השמש אוכלים כבר את פרי הגנים הנפלאים. כבר אחרי חג הפורים שהוא יום של שמחה ליהודים. והנה מתקרב חג הפסח, זמן חרותינו...ליל הסדר...אבא ואמא, אישה וילדים..."
דמעות זלגו מעיניו והרטיבו את פניו הצנומים. במה יכולתי לנחם את היהודי הזה מנאמאנגאן הרחוקה, כשליבי קרוע וכואב יותר מליבו? "השתא עבדי..." לחש לבסוף, וניגב הדמעות מפניו...
"לשנה הבאה בני חורין" סביר להניח שענה לו סבי, כשם שכתוב בהגדת הפסח, אותה הגדנו וסיפרנו אך לפני זמן קצר. הקשר המרגש שנוצר בין סבי לבין אותו יהודי בוכרי על רקע יהדותם המשותפת וזיקתם רבת השנים לקריאת "שמע ישראל", הוא ההוכחה שהעם היהודי התקיים ושמר על מסורותיו המשותפות לאורך אלפי שנות גלות ואפילו לאורך אותה תקופה אפלה של מלחמת העולם השנייה והשואה. לכן כה חשוב שגם אנחנו, כצאצאיהם של אותם יהודים שהתקבצו אל מדינת ישראל מכל רחבי תבל, נשמור גם אנו על אותו קשר מיוחד ועל אחדות הגורל המשותפת לנו, כעם וכאומה.
מקור התמונות: Yaniv Ben-Arie
כתוב תגובה
תוכן התגובה:
שם מלא: