סיפוריהם של הגאונים שההיסטוריה כמעט שכחה

כולנו מכירים את השמות אלכסנדר גרהם בל, תומס אדיסון ואלברט איינשטיין, אשר שייכים לאנשים שהמציאו וגילו את כמה מאבני הדרך החשובים ביותר בהתפתחות הטכנולוגיה והמדע של האנושות. בזכות ההמצאות והתגליות שלהם אנו נהנים היום כמעט מכל מה שסביבנו, וקשה היה לדמיין את חיינו בצורה אחרת. אך האם אתם מכירים את שמו של פילו פארנסוורת', או את רוזלינד פרנקלין? האנשים האלה לא יורדים ברמתם מהשמות הדגולים שאתם כן מכירים, אז מדוע ההיסטוריה לא זוכרת אותם? הכירו 5 סיפורים שכנראה לא שמעתם מעולם על הממציאים והמדענים הגדולים שהשתיקו את קולם, גנבו את יצירותיהם או פשוט "דפקו" אותם בלשון המעטה, והם מעולם לא זכו לגלות כי המצאתם ותגליתם היית כל כך משמעותיות בהיסטוריה של האנושות. 

פילו פארנסוורת' – נער החווה שהמציא את הטלוויזיה האלקטרונית

פילו פארנסוורת' גדל בחווה והיה ממציא סדרתי עם רשימת פטנטים שכוללת מעל 300 המצאות, אשר חלקן תרמו להמצאות ושיפור הרדאר, מכשירי ראיית הלילה האינפרה אדומים, המיקרוסקופ הטלסקופי, האינקובטור לתינוקות ואפילו הטלסקופ. בין הפטנטים האלה היה פטנט אחד שרק בעזרתו הטלוויזיה האלקטרונית הפכה לאפשרית – שפופרת ניתוח התמונה, אשר באמצעותה ניתן היה ליצור תמונה בעזרת סדרת קווים שמוצגים בצורה אלקטרונית. אם זה עוד לא הרשים אתכם, יתכן שתופתעו לגלות שהוא עלה על הרעיון לשפופרת ניתוח התמונה כבר בגיל 14, ובשנת 1927, כשהיה בן 21, הוא הציג לראשונה לעולם את הטלוויזיה האלקטרונית הראשונה.

הבעיה התחילה כשהממציא הצעיר הגיש בקשה לרישום פטנט בגיל 20. דיוויד סרנוף, איש העסקים החלוץ שהוביל את תאגיד הרדיו של אמריקה (RCA), הבחין בתגלית החדשה והמרעישה שאיימה על המקום הנוח והנעים של הרדיו בסלון כל בית. סרנוף נלחם בפילו באמצעות הליכים משפטיים וטקטיקות נלוזות, ביניהן הוא שכר ממציא רוסי שירגל אחרי עבודותיו של פילו, על מנת להפיץ את השמועה שדווקא סרנוף הוא זה שהמציא את הטלוויזיה.

בשלב מסוים, סרנוף איבד את סבלנותו ופשוט החל לייצר טלוויזיות מבלי לשלם תמלוגים לפילו. בסופו של דבר, ה-RCA נאלץ לשלם לפילו תשלום חד פעמי של מיליון דולר לרכישת הרישיון המאפשר לו לייצר טלוויזיות, אך זה לא עזר לרפא את הלחץ הנפשי שבו שרר פילו לאחר המאבקים הנוראיים שעבר.

ייצור הטלוויזיה ושיווקה להמונים נעצר בעקבות מלחמת העולם השנייה, כשהממשלה דרשה להשקיע בייצור נשקים. לצערו של פילו, תוקפו של הפטנט שלו פג בדיוק בסוף מלחמת העולם השנייה, ודווקא אז מחירי הטלוויזיות הרקיעו לשחקים, והביקוש היה רב. ה-RCA כבר לא היה צריך לשלם לפילו, ורק 20 שנה לאחר מותו, ממשלת ארה"ב החליטה שמגיעה לפילו מעט הכרה, ובנו פסל לכבוד הבן אדם שבזכותו יש לכולנו טלוויזיה בבית.

אדווין ארמסטרונג – מהנדס האלקטרוניקה שהמציא את רדיו ה-FM

מתי הייתה הפעם האחרונה ששמעתם רדיו בתחנת AM? איכות הקול היא לא משהו, וכיום כמעט ולא משדרים בתחנות אלה או מאזינים להן. אפנון התדר (FM), שידור הרדיו המודרני, הומצא על ידי אדווין ארמסטרונג בשנות ה-20 כדרך להפחית את הרעש הסטטי שבשידור. את הטכנולוגיה הזו הוא המציא לפני כמעט 100 שנה, ואנחנו עדיין משתמשים בה בכל כלי רכב ובבית עד היום.

אדווין המציא עוד שלל פיתוחים שקשורים לרדיו, ויש המכנים אותו "הממציא הפורה ביותר בהיסטוריה של הרדיו", אך דיוויד סרנוף, כן, אותו אחד שנלחם נגד רעיון הטלוויזיה, ראה גם בהמצאת ה-FM סכנה לאימפריה שהקים בעזרת רדיו ה-AM. סרנוף הבין שאין לו דרך להתחרות ב-FM ושהטכנולוגיה הזו היא עתיד הרדיו, אך מכיוון שארמסטרונג לא הסכים לוותר על הפטנט שלו לידי סרנוף, ה-RCA הפסיק לספק תמיכה לפיתוחים טכנולוגיים חדשים בתחום הרדיו, ולא רק זה, הוא גם ניסה לעצור אותם מלקרות!

אבל אז הכול נעצר. סרנוף לא נשאר לעמוד ולהסתכל מהצד כיצד האימפריה שלו מאבדת מכוחה, והצליח לשדל את ה-FCC להעביר את רוחב הסרט של רדיו ה-FM למקום אחר בחוגה שברדיו – מ-42-50 מגה הרץ ל-88-108 מגה הרץ, מעבר שהפך את כל תחנותיו של ארמסטרונג לחסרות ערך ושימוש. הסיבה לכך, לפי טענתו של מהנדס בשם קנת נורטון, היא שפעילות כתמי שמש (אזורים על פני השמש בהם מתרחשות מערבולות מגנטיות עצומות), תגרום להפרעות קשות באות ה-FM באותם התדרים. אותו מהנדס מעולם לא הסביר מדוע אותות הטלוויזיה, אשר משודרים באותם התדרים, לא יושפעו וישובשו על ידי התופעה, אך זה היה די והותר עבור סרנוף. ארמסטרונג ניסה לנהל מאבק משפטי נגד ההחלטה ואפילו פנה לקונגרס האמריקאי, אך כל פעולותיו היו לשווא.

לקח כמה עשורים לרדיו ה-FM להחלים מהמכה הקשה הזו, ובסוף שנות ה-70 הוא סוף סוף התעלה על תדר ה-AM, אך ארמסטרונג כבר לא היה בין החיים כדי לראות את זה קורה. בשנת 1954 הוא התאבד בקפיצה מהקומה ה-13 של בניין מגוריו. למרות שהיה חסר כל, והמאבקים המשפטיים הכושלים שניהל התחילו להשפיע על מצבו הנפשי, מספרים שארמסטרונג התאבד דווקא בשל געגועיו לאשתו, אשר עזבה אותו לאחר שהכה אותה. עם זאת יש האומרים שזהו רק עוד אחד מסיפוריו של סרנוף, אשר טען לכאורה "אני לא הרגתי את ארמסטרונג".

רוזלינד פרנקלין – המדענית שגילתה את הסליל הכפול של הדנ"א

עבודתם הידועה של ווטסון וקריק לגילוי הסליל הכפול של הדנ"א, אשר זיכתה אותם בפרס נובל, קברה בהערות השוליים אזכורים לתפקידה ומעורבותה בפרויקט של רוזלינד פרנקלין. אך פרנקלין, ביופיזיקאית בריטית ששיפרה את טכניקת ההתבוננות במולקולות באמצעות עקיפה של קרני רנטגן (קריסטלוגרפיה בקרני רנטגן), הייתה בעצם הראשונה שהצליחה לתפוס תמונה של חומצה דאוקסיריבונוקלאית, או כפי שכולנו מכירים אותה בשמה, דנ"א, בתמונה שהיום אנו מכירים בשם "תמונה 51"

את התמונה המפורסמת היא צילמה בשנת 1952, ובתחילת 1953, אחד מעמיתיה של פרנקלין בקינגס קולג' הראה את אותה התמונה למתחרים שלה בעבודת המחקר על הדנ"א, ווטסון וקריק, ללא ידיעתה או אישורה. תמונה 51 הפכה למרכיב חשוב בהרכבת התזה לעבודתם של ווטסון וקריק. הם הצליחו לתאר כיצד ארגונה של מולקולת דנ"א משלימה את עצמה ויוצרת מולקולה לוליינית המכונה "סליל כפול". הצימוד המשלים הזה קיבל את השם "זיווג ווטסון-קריק" וזיכה אותם בפרס נובל.

רוזלינד זנחה את מחקרה והתרכזה במחקר הרנ"א, בעוד שווטסון וקריק הכחישו כל קשר אליה, לעבודתה ולתמונתה אשר הייתה אחד המרכיבים החשובים ביותר במחקרם. במקום, קריק, אשר היה ידוע בקרב עמיתיו בכך שעבד רבות תחת השפעת הסם LSD, טען שקיבל את ההשראה למבנה הסליל בעקבות שימוש ב-LSD, אולם טענה זו הוכחה כשגויה.

קריק הודה בשקר 40 שנה לאחר המקרה, אך זה לא עזר במאומה לרוזלינד. למעשה, את פרס הנובל שלהם, קיבלו ווטסון וקריק 4 שנים לאחר שנפטרה רוזלינד מסרטן בשנת 1958, ללא כל ידיעה על תרומתה הענקית לאחת התגליות המרעישות ביותר בתחום הביולוגיה.

גארי קילדל – הגאון שהמציא את מערכת ההפעלה

גארי קילדל הוא הבחור שעליכם להודות לו על כך שלא צריך להיות מומחה מחשבים כדי להשתמש במכשיר המתוחכם שאתם מסתכלים בו ברגע זה. בשנת 1973, קילדל הפך את החיים של אלפי משתמשי מחשב לקלים יותר בעזרת המצאת ה-CP/M, מערכת הפעלה מהפכנית למיקרו מחשבים (מחשבים שהיו קטנים ביחס למחשבים הענקיים של אותה התקופה). התוכנה שהמציא הפכה לסטנדרט התעשייתי עבור העשור שבו התקיימה, הרבה לפני חלונות של ביל גייטס והמקינטוש של אפל. באותו הזמן, ביל גייטס היה עסוק בלהפוך לביל גייטס המיליארדר שאנו מכירים כיום, ובסופו של דבר הוא הצליח להתעלות על קילדל, על חשבונו של קילדל.

בשנת 1980, חברת IBM התכוננה להשיק את המחשב האישי הראשון שמצריך מערכת הפעלה. בתחילה הם דפקו בדלת משרדי מיקרוסופט, אך באותה התקופה מיקרוסופט עדיין לא ניסו להיכנס לשוק מערכות ההפעלה, לכן פנתה חברת IBM לחברתו של גארי קילדל. לפי השמועות, קילדל, אשר היה טייס חובב, בחר דווקא באותו היום לצאת לטיסה ופספס את הפגישה הגורלית הזו. בין אם השמועות נכונות או לא, IBM פנתה בחזרה למיקרוסופט כדי לשפר את ההצעה שהגישו בתחילה, וביל גייטס פנה למתכנת מקומי בשם טים פטרסון, שבנה שכפול של מערכת ה-CP/M שנקרא QDOS. ביל קנה את מערכת ההפעלה ב-50,000 דולר, ומכר אותה ל-IBM תחת השם PC-DOS.

את שם מערכת ההפעלה שינו עם הזמן ל-MS-DOS, והיא נכללה בכל מחשב שיצרה חברת IBM – זו הסיבה לכך ש-90% מהמחשבים פועלים היום על מערכות ווינדוס של מיקרוסופט. לעומת זאת, שמו של קילדל כמעט ואינו מוכר לאיש, בעוד שאת ביל גייטס כולנו מכירים. רוב ההמצאות האחרות של קילדל מצאו את עצמם גם הם בידיהם של אחרים, ואין לו שום יכולת להגן על זכויותיו, משום שהוא נפטר בשנת 1994 לאחר שמעד ונחבל בראשו במסיבת אופנוענים. 

עד היום הנסיבות שהובילו למותו של קילדל נשארו מסתוריות ושנויות במחלוקת. מותו נקבע 3 ימים לאחר שהגיע לבית החולים האזורי של מוטריי-פנינסולה, אך סיבת המוות לא נקבעה מעולם באופן חד משמעי. בשנת 1995 קילדל זכה להוקרה מטעם אגודת מפיצי התוכנה על תרומתו לתעשיית המחשבים.

עדה לאבלייס - בת האצולה שהמציאה את התכנות

מתי אתם חושבים שהומצא התכנות, הלא הוא המקצוע שכל ישראלי עם רעיון לאפליקציה בראש רוצה ללמוד? את הסיפור הזה נתחיל בשנת 1815, אז נולדה אוגוסטה עדה קינג מלאבלייס. עדה יועדה על ידי אמה להיות מתמטיקאית בעקבות חששותיה שתלך בדרכו ה"משוגעת, רעה ומסוכנת" של אביה, הלורד ביירון מלאבלייס, ותבחר בקריירה ספרותית. למרבה המזל, עדה אהבה את נושא המתמטיקה והקדישה לו כמעט את כל חייה, עד שמתה בשנת 1852 בגיל 36, מיד לאחר ניסיון ליצור מודל מתמטי שיעזור לה לבחור בסוס המנצח בכל מרוץ סוסים.

כשהייתה בקושי בת 20, עדה התחילה לעבוד ביחד עם הממציא צ'ארלס בבג' באוניברסיטת לונדון על ה"מנוע האנליטי", מודל מוקדם מאוד של המחשב. בשנת 1843, היא הוסיפה הערות נרחבות משלה על מאמר של בבג' על המכונה, בהן היא מתארת כיצד ניתן לספק למנוע הוראות מדויקות, צעד אחר צעד. היא סברה שניתן יהיה לתכנת את המונע כדי שיבצע חישובים מתמטיים מורכבים ובנוסף יוכל לעבוד לא רק עם מספרים, אלא גם עם מילים וסמלים, כדי "להלחין יצירות מוזיקליות מפורטות ומדעיות בכל רמה של מורכבות או מידה".

ההערות האלה נחשבות לתיאור הראשון בהיסטוריה של מה שנקרא "אלגוריתם" ותכנות מחשב, ובמשך עשורים רבים היסטוריונים התווכחו האם עדה עלתה על הרעיון בכוחות עצמה, או שבבג' היה הגאון האמיתי. "עדה הייתה משוגעת ככובען, ותרמה מעט הערות ויותר צרות", כותב אחד ההיסטוריונים, "היא סבלה ממאניה דיפרסיה וחיה באשליה של יכולותיה". עם זאת, ספר הזכרונות של בבג' מציע שמגיע לה קרדיט על "יכולתה לפתור בעיות בצורה אלגברית".

עדה מעולם לא זכתה להכרה שהגיעה לה במהלך חייה, בין היתר משום שהתכנות לא היה "עניין" באותה תקופה, אך עבודתה הוכחה כאחת החשובות להיסטוריה של המחשבים. בסוף שנות ה-70 משרד ההגנה האמריקני החל בפיתוח שפת תכנות חדשה, וביום הולדתה של עדה, 10 בדצמבר 1980, הכריז המשרד כי השפה תיקרא Ada על שמה. משנת 2009, התחילו לחגוג יום חג לא רשמי בשם "יום עדה לאבלייס", אשר מציין הערכה להצלחותיהן של נשים במדע ובטכנולוגיה, ומשנת 2012, החג מצוין בכל שנה בתאריך 16 לאוקטובר. 

תמונה ראשית: Ramunas Geciauskas