המשפט "זה לא את, זה אני" הוא קלישאה שחוקה בעולם הזוגיות ובמיוחד במקרים שבהם אחד מהצדדים בוגד בשני. אך למרות שרוב האנשים לא מתייחסים אליו ברצינות, מחקרים חדשים בגנטיקה התנהגותית מציעים גרסה מעודכנת ומטרידה הרבה יותר למצב בשטח: "זה לא אני, זה ה-DNA שלי". האם ייתכן שחלק מהאנשים פשוט "מתוכנתים" ביולוגית לבגוד? התשובה המדעית מורכבת, אבל היא מצביעה בבירור על חשוד עיקרי אחד: גן ה-DRD4, המכונה בפי החוקרים "גן הריגושים". המוח של אנשים עם הגן הזה זקוק ל"ווליום" גבוה של ריגושים כדי להרגיש סיפוק. "הם מכורים לאדרנלין, ולעיתים הריגוש האמיתי שלהם הוא דווקא הסיכון להיתפס", מספר לנו שמוליק ממן, הבעלים של "קואנטין חקירות. אז האם מדובר על גזירת גורל או על תירוץ עלוב?
האנטנה השבורה של העונג
כדי להבין למה אנשים בוגדים עם או בלי קשר לגן כזה או אחר, צריך להבין איך המוח האנושי עובד. במרכז הסיפור נמצא הדופמין, הכימיקל שאחראי על תחושת העונג וה"היי". לכולנו יש במוח מעין "אנטנות" (קולטנים) שתפקידן לקלוט את הדופמין הזה ולתרגם אותו לתחושה טובה. מחקר שנערך באוניברסיטת בינגהמטון גילה כי אצל אנשים מסוימים, ה"אנטנה" הזו עובדת אחרת. הם נושאים גרסה ספציפית של גן שגורמת לקולטנים במוח להיות פחות רגישים.
תחשבו על תחושת העונג כמו על חוש הטעם שלכם. בעוד שאדם רגיל אוכל קוביית שוקולד אחת ומרגיש "וואו", האדם עם הגן הזה אוכל את אותה הקובייה ולא מרגיש כלום. האנטנה שלו לא משדרת כראוי את הטעם המתוק והחזק של השוקולד. כדי להרגיש את אותה תחושת עונג בסיסית שכולנו מרגישים משגרת החיים, הוא צריך "לאכול את כל החבילה". במונחים של זוגיות, זה אומר שערב שקט מול הטלוויזיה פשוט לא מזיז להם את המחט. כדי שהמוח שלהם יתעורר, הם צריכים "פיצוץ" של דופמין: סכנה, הימורים, או רומן אסור ומסעיר.
הממצאים של המחקר היו חד משמעיים: נושאי הגן היו בעלי סבירות גבוהה ב-50% לדווח על בגידה או על סטוצים. הבגידה עבורם היא לא חיפוש אחר אהבה, אלא זריקת אדרנלין "הכרחית" כדי להרגיש חיים. הדפוס הזה מסביר גם מדוע עבור חלק מהבוגדים אין באמת משמעות לשאלה עם מי הם בוגדים, אלא איך. זה פחות עניין של חיבור רגשי או חוסר סיפוק מהקשר הקיים, ויותר חיפוש אחר החוויה עצמה; הסוד, ההסתרה, הסכנה. מבחינה נוירולוגית, מדובר בלולאה מוכרת: ריגוש רגעי, עלייה חדה בדופמין ולאחריה נפילה מהירה שמחייבת מינון גבוה יותר בפעם הבאה. כך הבגידה הופכת לא רק לאירוע חד־פעמי, אלא לדפוס מתמשך, שמתקשה להיעצר גם כשהמחיר הזוגי, המשפחתי והאישי ברור לחלוטין.
"הם משאירים פירורים בכוונה"
"המדע קורא לזה DRD4, אנחנו בשטח קוראים לזה 'מכורי האדרנלין'", אומר שמוליק ממן, הבעלים של משרד קואנטין חקירות. ממן, שמתחזק קהילה של מאות אלפי עוקבים ברשתות החברתיות, מסביר שהבוגדים ה"גנטיים" הם זן מיוחד. "יש כאן אנקדוטה מעניינת: הצורך הזה בריגוש גורם להם להתנהג בצורה כמעט אובדנית מבחינת הזוגיות", מסביר ממן. "נתקלתי בלא מעט מקרים שבהם נראה שהבוגד כמעט 'נהנה' מהסיכון להיתפס. זה חלק מהמשחק". ממן מתאר תופעה של הרס עצמי אצל הטיפוסים הללו: "הם ישאירו את הטלפון לא נעול, הם יבגדו במקומות ציבוריים, הם יקחו סיכונים מיותרים לחלוטין. עבור אדם נורמטיבי זה נראה כמו טמטום, אבל עבור בעל 'גן הריגושים', הפחד להיתפס הוא הדלק שמניע את הכל. האירוניה היא, שדווקא הצורך הביולוגי הזה הוא מה שהופך אותם לטרף קל עבורנו כחוקרים. הם פשוט משאירים יותר מדי עקבות".
הסכנות של העולם המודרני
אנחנו חיים היום בעולם הרבה יותר טכנולוגי ונגיש מאשר בעבר ולכן צריך גם להגיד שיש בתמונה גורם נוסף, אולי פחות מדובר אך לא פחות משמעותי: התרבות. בעולם שבו ריגושים זמינים בלחיצת כפתור בעזרת אפליקציות היכרויות, מסרים דיסקרטיים, ומרחבים של אנונימיות יחסית, הנטייה הביולוגית פוגשת קרקע פוריה במיוחד. מי שממילא מחפש גירוי חזק, מקבל היום אינספור הזדמנויות לממש אותו כמעט בלי מאמץ. במובן הזה, הגנטיקה אולי לוחשת, אבל הסביבה היא זו שצועקת. השילוב בין מוח שזקוק לאדרנלין לבין עולם שמתגמל חיפוש מתמיד אחרי מה שחדש ומסוכן, יוצר עבור אנשים מסוימים פיתוי שקשה לעמוד בפניו, אך לא בלתי אפשרי.
אז האם זו גזירת גורל או תירוץ עלוב?
המחקר של החוקר ג'סטין גרסיה ועמיתיו מדגיש נקודה חשובה: הגנטיקה יוצרת נטייה, אך לא כופה התנהגות. כמחצית מנושאי "גן הריגושים" במחקר לא בגדו מעולם. החוקרים משווים זאת לנטייה להשמנה: אדם יכול להיוולד עם גנטיקה שגורמת לו לאהוב מתוקים יותר מאחרים, אבל ההחלטה האם להושיט יד לעוגה או לא, נשארת תמיד בידיים שלו. "בסופו של דבר", מסכם ממן, "ביולוגיה היא לא אליבי. אם בן הזוג שלכם טוען שהוא 'פשוט בנוי ככה' ושחיי המונוגמיה משעממים אותו פיזית, יכול להיות שהוא צודק מדעית. אבל המדע גם מוכיח שאותה נטייה לסיכונים היא זו שבסוף תפיל אותו בפח".
נגישות
כתוב תגובה
תוכן התגובה:
שם מלא: