חבר טוב - מסתבר שזה לפעמים אומר הצלת חיים

מאת: דוד ארוון

באדיבות www.aish.co.il
אתר עם חכמת חיים

יום אחד כשהייתי בכיתה ט', ראיתי ילד מהשכבה שלי שהיה בדרכו הביתה מביה"ס. שמו היה עמית. נראה היה שהוא סוחב את כל הספרים שלו. חשבתי לעצמי: למה ילד יקח את כל הספרים שלו הביתה מביה"ס? הוא בטח סתם איזה 'יורם'.

היה לי שבוע עמוס במיוחד (מסיבות ומשחק כדורגל עם החברים שלי נגד נערים משכונה אחרת) אז משכתי בכתפי והמשכתי ללכת. בשעה שהלכתי, ראיתי חבורה של נערים רצים לכיוון עמית, מעיפים לו את כל הספרים מהיד ומפילים אותו לאדמה. המשקפיים שלו עפו וצנחו על הדשא במרחק 3 מטרים ממנו.

הוא הביט למעלה וראיתי את העצב בעיניו.

ליבי יצא אליו, רצתי וכשהוא זחל מסביב כדי לחפש את משקפיו וראיתי דמעות בעיניו. הגשתי לו את המשקפיים ואמרתי לו "החברה האלה סתם מגעילים" הוא הסתכל אלי ואמר "היי- תודה " וחייך. זה היה אחד מאותם חיוכים המראים הכרת תודה אמיתית שיוצאת הישר מהלב.

עזרתי לו לקום ולהרים את ספריו ושאלתי אותו למה לא ראיתי אותו קודם, ואיפה הוא גר. הסתבר שהוא גר לידי. שאלתי אותו איך קרה שלא ראיתי אותו קודם לכן, והוא ענה שהוא הלך לבי"ס פרטי עד לפני זמן קצר. בחיים לא הייתי מתחבר עם ילד שהולך לבי"ס פרטי לפני כן.

דיברנו כל הדרך הביתה ועזרתי לו לסחוב חלק מהספרים. הסתבר לי שהוא דווקא היה ילד די "קוּל". שאלתי אותו אם הוא היה רוצה לשחק איתנו כדורגל? והוא ענה שכן. בילינו ביחד כל אותו שבוע וככל שהכרתי אותו יותר כך חיבבתי אותו יותר וכך גם החברים שלי.

ביום ראשון בבוקר ראיתי אותו שוב עם כל הציוד. אמרתי לו , נראה לי שאתה הולך לפתח שרירי ידיים חזקים במיוחד אם תסחוב את כל הספרים האלה כל יום. הוא צחק והעביר לי חלק מהספרים.

במהלך 4 השנים הבאות , עמית ואני נעשינו חברים טובים. כשסיימנו את התיכון , התחלנו לחשוב על צבא ואוניברסיטה. ידעתי שכל הזמן נישאר חברים למרות שכל השיכבה ואני צחקנו עליו על כך שהוא 'יורם'.

בסוף השנה, עמית נבחר לשאת את הנאום בשם הבוגרים בטקס סיום התיכון. ראיתי את עמית באותו יום, הוא נראה נהדר, הוא היה אחד מאותם נערים שבאמת מצאו את עצמם במהלך התיכון. הוא התמלא וממש נראה טוב. הוא היה מאוד נרגש מהנאום. טפחתי לו על השכם ואמרתי לו "אל תדאג – אתה תהיה גדול". הוא הסתכל עלי באחד מאותם מבטים מלאי הכרת תודה וחייך.

כשהוא התחיל לנאום, הוא כחכך בגרונו ואמר: "סיום התיכון הוא זמן להודות לאלה שעזרו לך לעבור את שנות הנערות בשפיות – ההורים שלך המורים שלך. אבל יותר מכל – לחברים שלך. אני פה כדי לספר לכם שלהיות חבר של מישהו, זוהי המתנה הטובה ביותר שיכולת לתת לו. אני עומד לספר לכם סיפור..."

אולי יעניין אותך גם:

הבית עם חלונות הזהב - סיפור עם מוסר השכל

חלוקי הנחל השחורים - משל חכם עם מוסר השכל

אמצו את 'חוק משאיות האשפה' לחיים יפים ומאושרים

חשוב: רשימת זכויות ומענקים עדכנית לניצולי השואה ויורשיהם

הסתכלתי עליו, לא מאמין למשמע אוזני כששמעתי שהוא מספר את הסיפור של היום בו הכרנו. הוא סיפר שהוא תיכנן להתאבד באותו היום. הוא סיפר איך הוא רוקן את כל הארונית שלו וניקה אותה כדי שאמא שלו לא תצטרך לבוא לנקות לאחר מכן ולסחוב את הספרים שלו. הוא הסתכל אליי וחייך חיוך קטן. "למזלי , ניצלתי , החבר שלי הציל אותי מהתאבדות".

שמעתי את הרחשים בקהל בשעה שהבחור, הפופולרי והמוצלח הזה, מספר על הרגע החלש ביותר שלו. ראיתי את ההורים שלו מסתכלים עלי ומחייכים את אותו החיוך מכיר התודה. עד לאותו רגע לא הבנתי את המשמעות של אותה הכרת תודה.

ואתם חברים יקרים – אף פעם אל תמעיטו בעוצמה של פעולותיכם הקטנות ביותר. פעולות אלו יכולות לשנות חייו של אדם לטובה או לרעה.

אלוקים שם אותנו בתוך חייהם של אנשים אחרים בכדי שנשפיע עליהם בדרך כלשהי. חשוב שתמיד נזכור זאת.