נגישות
- דפדפן זה אינו תומך בניגודיות. אנא השתמש בדפדפן אחר כמו chrome או firefox
- ניגודיות עדינה
- ניגודיות גבוהה
- הדגשת קישורים
- גופן קריא (אריאל)
- גופן מוגדל
- איפוס
- הצהרת נגישות
|
מאת: פרדי ברוד
באדיבות אתר בית חב"ד
ניסיתי להיות אובייקטיבי, אולם היו לי בכל זאת ספקות אם לקבל את ציון לעבודה. המטפל שלו הרגיע אותי שהוא יהיה, ללא ספק, אחראי ומסור לעבודה במסעדה שלי שעל אם הדרך, אך היות ואף פעם קודם לכן לא עבד אצלי מלצר בעל לקויות מנטאליות - לא הייתי בטוח שאני רוצה להעסיק אחד כזה.
האמת? תהיתי כיצד יגיבו הלקוחות שלי להימצאותו של ציון בשטח. הוא היה גוץ ושמנמן, בעל פנים מעוגלות ולשון עבה המייחדת נערים עם תסמונת-דאון. לנהגי משאיות לא איכפת בדרך כלל מי משרת כמלצר בשולחן שלהם, כל עוד האוכל טרי ומוגש חם. מי שהדאיג אותי יותר היו נהגי המכוניות הפרטיות: סטודנטים קולניים בדרכם ללימודים, סנובים מהסוג שמנגבים את הסכו"ם שלהם במפית כשאיש לא רואה, מחשש שיידבקו באיזה חיידק, וכן נהגים בעלי חולצות לבנות, אנשי עסקים שמחשבותיהם נתונות לחשבון הבנק שלהם יותר מאשר לדברים אחרים.
חשבתי שאלו עלולים לחוש שלא בנוח על יד ציון, הנער עם הדאון-סינדרום, וזו הסיבה שגם אחרי שהשתכנעתי וקיבלתי את ציון לעבודה - במהלך השבועות הראשונים לעבודתו, עקבתי אחריו (ואחר תגובות הסועדים) מקרוב, ב"שבע עיניים".
לשמחתי נוכחתי שלא הייתי צריך להיות מודאג. אחרי השבוע הראשון היה כל הצוות כרוך סביב אצבעו השמנמנה של ציון, ואחרי חודש נהגי המשאיות שהיו לקוחות קבועים שלי אימצו אותו כקמע פרטי במסעדת "מהדרין" ששכנה על אם הדרך, בצידו של כביש מהיר, ואשר נהגים רבים עצרו בה בכל שעות היום והערב.
ברגע שהבחנתי באהדה של נהגי המשאיות, בחרתי להתעלם מתגובותיהם של הלקוחות האחרים. בכל זאת נהגי המשאיות היו הקליינטים הטובים ביותר שלי.
האשפוז העצוב
ציון היה בן עשרים ואחת, חוטי ציציותיו בצבצו מבגדי העבודה הנוחים שלבש, נוח לצחוק ומשתוקק להשביע רצון. הוא מיקד את כל יכולתו בחובותיו. כל ממלחה וכל מסכרה עמדו בדיוק במקומן, וכשציון סיים את עבודתו לא היה על השולחן אפילו פירור אחד של לחם או כתם קפה שנשפך. הבעיה היחידה שעמדה בפנינו הייתה למנוע ממנו לנקות את השולחנות עוד לפני שהלקוחות סיימו לאכול...
הוא היה 'מרחף' בשטח, מסיט את כובד משקלו מרגל לרגל, סוקר בעיניו את חדר האוכל עד שאחד השולחנות התרוקן, ואז הוא אץ ובזהירות העביר כוסות וצלחות לעגלה שלו, ובקפדנות ניגב את השולחן בתנועה מיומנת.
אם חשב שאחד הלקוחות מתבונן בו, הייתה אחת מהגבות שלו מתרוממת בריכוז מוגבר. הוא התגאה בביצוע מדויק של מטלותיו, ובדרכו המסורבלת מעט השתדל לספק את רצונו של כל אחד ואחד מהאנשים עמם נפגש.
במשך הזמן נודע לנו שציון גר עם אימו האלמנה שנותרה נכה לאחר סידרה של ניתוחים. הם התקיימו בסיוע דמי ביטוח לאומי וגרו במרחק של חמישה קילומטר מהמסעדה שלי. העובדת הסוציאלית שטיפלה במשפחה הייתה נכנסת מדי פעם לבדוק את מצבו. היא הודתה בפניי פעם שמבחינה תקציבית הם 'נפלו בין הכיסאות' של המשרדים השונים. היה להם קשה עם פרנסה, והתשלום שציון קיבל אצלי גרם להבדל משמעותי ואפשר להם להוסיף להתגורר ביחד בבית.
זו הסיבה שחשתי עצב מוחשי שהעכיר את האווירה במסעדה באותו בוקר קיצי של חודש אלול. זו הייתה הפעם הראשונה שציון לא הגיע לעבודה מזה שלוש שנים.
הוא התאשפז בבית הרפואה לצורך חידוש מעקף בליבו. העובדת הסוציאלית הסבירה לי שבעלי תסמונת דאון לוקים לעיתים תכופות בלב בגיל צעיר, ולצערנו, ציון לא היה חריג בנידון. התפללנו שהוא ייצא מהניתוח במצב טוב, ויחזור בעזרת ה' לעבודה בעוד חודשים ספורים.
"משהו עבור ציון"
גל התרגשות גאה בין אנשי הצוות באותו בוקר, כאשר הגיעה שמועה שציון עבר את הניתוח, נמצא בחדר התאוששות ומצבו ב"ה טוב.
רפי, רב המלצרים, השמיע קול תרועה והרים את רגליו בתנועת ריקוד כששמע את החדשות. רועי, אחד מנהגי המשאיות ולקוח קבוע, צפה ברפי המכרכר והתעניין בשל מה השמחה, ואז שיתף אותו רפי במה שהעסיק את כולנו: "אני שמח שברוך ה' הניתוח עבר בהצלחה ועל כן אני רוקד, אבל יחד עם זה, אני ממש לא יודע איך הוא ואימו יעברו את החודשים הקרובים בלי ההכנסה שהוא מביא הביתה. גם כך קשה להם מאוד".
רועי הנהן בהבנה ורפי מיהר לשולחנות אחרים, למלא את בקשות הסועדים.
היות ולא הייתה לי עדיין הזדמנות להביא ממלא מקום לציון (ולמעשה גם לא רציתי מישהו במקומו), המלצרים חילקו את עבודתו ביניהם עד שנחליט מה לעשות.
עם חלוף שעת הלחץ של הבוקר נכנס רפי אל המשרד שלי. בידו אחז מספר מפיות נייר ועל פניו הייתה הבעה שאותה לא יכולתי לפענח.
"מה קורה?" שאלתי.
"אחרי שרועי וחבריו הנהגים עזבו, לא ניקיתי מייד את השולחן, אך כשחזרתי מאוחר יותר לנקותו מצאתי את המפית המקופלת הזו מתחת לספל הקפה".
רפי הושיט לי מפית מקופלת שבה הוטמנו שלוש שטרות של 20 ₪ כל אחת. מעבר למפית, באותיות לא ישרות גדולות נכתב "משהו קטן עבור ציון".
"אחד הסועדים שאל אותי על כך" – המשיך רפי לספר - "ואני שיתפתי אותו בסיפורו של ציון ואימו וכל מה שעובר עליהם, ואז הסועד נתן לי את זה" – הוא הושיט לי מפית נייר מקופלת נוספת שהיה בה "משהו עבור ציון" – שני שטרות בנות 50 ש"ח כל אחד"... רפי הביט בי ועיניו נצצו באורח חשוד. הוא הניד ראשו ואמר ברוֹך לא אופייני: "נהגים".
מסיבת הפתעה
כל זה אירע לפני שלושה חודשים. היום הוא היום המבורך בו חזר ציון לעבודה.
העובדת הסוציאלית סיפרה שציון ממש ספר את הימים עד שהרופא העניק לו אישור לחזור. במהלך השבוע האחרון ציון התקשר עשר פעמים לוודא שאני יודע שהוא חוזר, חושש ששכחנו אותו ושהמשרה שלו בסכנה... ווידאתי שאימא שלו תצטרף אליו ביומו הראשון ותביא אותו למסעדה. עוד במגרש החניה הוזמנו שניהם לחגוג את האירוע המשמח.
ציון היה מעט חיוור יותר ומעט רזה יותר, אבל לא הפסיק לחייך באושר כשהוא דוחף את הדלת ונכנס אל החדר האחורי, מקום בו עמדו - המתינו לו - הסינר ועגלת המלצרים שלו.
"חכה, חכה רגע ציון, לא כל-כך מהר", אמרתי. "העבודה יכולה לחכות רגע כדי לחגוג את שובך. ובינתיים ארוחת בוקר מוכנה עבורכם". הובלתי אותם לשולחן בפינה פרטית במסעדה הכשרה שלנו. יכולתי לחוש ולשמוע את אנשי הצוות עוקבים מאחוריי כשצעדנו אל השולחן. הצצה אל מעבר לכתפי גילתה לי שגם נהגי המשאיות "שלי" עזבו את שולחנותיהם והצטרפו ל'תהלוכה' בעקבותינו.
מספר שולחנות קטנים שצורפו לשולחן גדול היו ערוכים באלגנטיות ותשומת לב. ספלי קפה ותחתיות, צלחות וסכו"ם, הונחו על השולחן, על תריסרי מפיות נייר מקופלות.
"הדבר הראשון שעליך לעשות ציון, זה לנקות את הבלגאן הזה" אמרתי וניסיתי להישאר רציני וחמור סבר.
ציון הביט בי ולאחר מכן באימו. לאחר מכן הוציא מפית אחת שעליה היה כתוב באותיות מודגשות "משהו עבור ציון". כשהרים את המפית נפלו ממנה על השולחן שני שטרות בנות 50 ₪ כל אחת.
ציון נעץ מבט בכסף וממנו הפנה מבטו אל כל המפיות שהציצו מתחת לכלים, כל אחת נשאה את שמו. פניתי לאימו: "במפיות אלו יש יותר מ-10,000 ₪ בהמחאות ובמזומן. הכל הגיע מנהגי משאיות ומחברות הובלה ששמעו על הבעיה שלכם. ברוכים תהיו ושיהיה לכם חורף בריא!".
עם ההכרזה נהיה המקום גועש ורועש. הנהגים שוחחו בקול והיו שם גם הרבה דמעות - בגלוי ובסתר... אבל אתם יודעים מה מצחיק? – בעוד כל היתר עסוקים בלחיצות ידיים וחיבוקים, ציון, עם חיוך רחב-רחב, החל לפנות את הכלים מהשולחן.
הוא העובד הטוב ביותר שהיה לי אי-פעם...
|
פרדי ברוד יזמה וערכה במשך עשור שנים את מוסף הנשים 'משפחה חסידית'. כיום היא כותבת, מרצה, אם וסבתא מסורה.
תמונה: hans van den berg
כתוב תגובה
תוכן התגובה:
שם מלא: