סוף סוף אני מרגיש חופשי

עמדתי בין קרונות הרכבת כשהרוח נושבת בשערי והבטתי באזור הכפרי המקסיקני חולף על פניי. עם כל שעה שעברה, גלגלי הרכבת נשאו אותי הרחק מן המחויבויות שלי, מחשבונות החשמל והמים, מעבודתי ומן האנשים שמכירים אותי.

בעוד שתים עשרה שעות אשתי, אני ושני ילדינו נרד מן הרכבת, ניסע באוטובוס כמה שעות ואז נעלה על ספינה שתיקח אותנו למקום שבו איש לא מכיר אותנו. מקום שבו לא אקבל כל חשבונות חשמל וטלפון, מפני שאין שם לא חשמל ולא טלפונים. בכפר הקטן שישמש לנו בית גם אין כל כבישים, כך שלא תהיה לנו מכונית שנצטרך לטפל בה ולא תהיינה כל הוצאות ביטוח ודלק.

ה"פאלאפה", הצריף המכוסה כפות דקלים שבו נגור, יעלה לנו 150 דולר לשנה. אני אגור הרחק מן היבשה ואת מרבית מזוננו אשיג בידיי, ב"מאשט"1 (סכין מקסיקנית) ובאמצעי דיג מקסיקני מסורבל.

הייתי חופשי!!! נטשתי מאחוריי את החשבונות, את ההתחייבויות, את אילוצי הנורמות החברתיות ואת ציפיות האחרים ממני. זמני וחיי היו בידיי.

כיום יש לי שבעה ילדים. אני עובד בין 12 ל-14 שעות ביום. וזמן יש לי אפילו פחות מכסף. חובותיי כלפי משפחתי, עבודתי והקהילה שלי גדולות משהיו כשעליתי על אותה רכבת רעועה בדרכי למקסיקו. ועם זאת, בחובות הללו יש תחושת חופש שעולה על זו שחוויתי בימי השמש האידיאליים ביותר שביליתי בדיג על סירה מגולפת על האוקיינוס השקט.

אדם רעב אינו חופשי אלא כבול לצורך לשים קץ לתחושת הרעב המציק שבקיבתו. באותם ימים שביליתי במקסיקו הייתי רעב לקשר ולהגשמה שחשבתי שאמצא בסביבה טבעית ופרימיטיבית זו. החופש וההנאה שגיליתי היו נפלאים, אך הם היוו רק הסחת דעת מן המטרה שאליה למעשה שאפתי להגיע.

מאוחר בלילה, בעודנו יושבים ב"פאלאפה" שלנו כשהילדים שוכבים במיטות הבמבוק התלויות שלהם ומנורת הנפט מפיצה את אורה הקלוש סביב השולחן המאולתר ומאירה עמומות את מטעי הדקלים שסבבו את ביתנו – בזמנים האלה הייתי מרגיש את אותה ריקנות שבגללה ירדתי למקסיקו מלכתחילה. ואם כי לא נהגתי להקדיש תשומת לב רבה מדי למחשבות ולרגשות שהסתננו לתוך תודעתי בדממת הלילה, ידעתי שאינני משיג את המטרה האמיתית של המסע הזה. עדיין הייתי רעב למשמעות בחיים.

הרעב הזה שלי העביר אותי דרך הרבה חוויות ונסיונות, לימוד ומחקר אינטנסיביים. היה זה חיפוש שהחל בפסגות ההרים באורגון ועבר דרך הג'ונגלים של מקסיקו ועוד הרבה מקומות ביניהם. אבל לא מצאתי חופש מן הרעב הזה עד שהגעתי לעיר העובדים האפורה מילווקי. מפני שבעיר זו גיליתי את חב"ד ואת היהדות המבוססת על התורה.

אדם לא יכול להיות חופשי באמת אם הוא לא יודע מי הוא באמת ומה הוא באמת רוצה ומהו ייעודו בחיים. בין אם המסכות שלבשתי היו פנטסטיות או רומנטיות, דרמטיות או הרפתקניות, בסופו של דבר הן היו רק מסכות ולא פניי האמיתיים.

אינני איכר נושא "מאשט" העובד את האדמה. אני יהודי הקשור לאלוקים דרך התורה והמצוות. וכאשר אני מי שאני באמת ומגשים את התכלית שלשמה הובאתי לעולם, אזי עולן של חובותיי הארציות חדל מלהוות מדד לשאלה אם אני חופשי או לא. הוא הופך לכלי שבעזרתו אני משתמש בחופש שלי.

אני זקוק למכונית שלי כדי להביא משלוח מנות בפורים. עליי להרוויח כסף כדי לתת לילדיי את החינוך שהם זקוקים לו כדי לגדול כבני אדם אוהבי-תורה. הטלפון חיוני לעבודתי וליכולתי לומר דברי תורה למישהו או לעזור לחבר. שכר הדירה שאני משלם (סכום דולרי שבועי שעולה על הסכום ששילמתי במשך שנה שלמה במקסיקו) נותן לי בית מלא בתורה ובלימוד, במצוות ובמעשים טובים, בחום ובאהבה ובטיפוח ילדיי בקהילה ובסביבה שמחזקת את הערכים שעליהם אני מבסס את חיי ואף תומכת בהם ומעודדת את טיפוחם.

יצר ההרפתקנות שלי בא על סיפוקו בחיפוש הבלתי פוסק של מי אני ומי אני יכול להיות ככל שאני גדל וצומח בשאיפתי להיות ההורה, הבעל, החבר, היהודי והחסיד הטוב ביותר שביכולתי להיות.

כיום, נפשי כבר לא דואבת. היא ניזונה מן הקשר עם הבורא הכל יכול ומתחושת נוכחותו בחיי היומיום שלי. רעבוני בא על סיפוקו במקום להיות מוסח כל העת על ידי כל מיני הרפתקאות והנאות למיניהן. חיי, תודה לא-ל, מלאים בתחושת מטרה, בסיפוק ובאהבה עמוקה למשפחתי.

ילדיי אינם מתרוצצים יחפים בחול אלא צועדים בחיים ברגל בוטחת, כשכפות רגליהם נטועות איתן בתורה ובדרך חיים שמטפחת את האיכויות הטובות והנשגבות ביותר של אלוקים ואדם.

אינני עוסק בדיג, כמעט ואין לי זמן לחופשות, ואני נושא תיק טלית במקום "מאשט". אני מחויב לעול התורה. אני משרת את רצונו של אלוקים לפי מיטב יכולותיי המוגבלות - ומעולם לא הייתי חופשי יותר.