3 העצות המסתוריות של הרב מברדיצ'וב

ועל ה'מחיר' הכבד ששילם עליהם המלמד

מאת: רחל יפה

באדיבות: אתר בית חב"ד

במשך שתים עשרה שנים לא ראה המלמד את אשתו ואת ילדיו. העוני והמצוקה בהם היה שרוי גרמו לו להרחיק נדוד מביתו, מן הפונדק הקטן ששכר הדירה בו לא שולם זה זמן רב, וללכת להרוויח את לחמו בעיירה מרוחקת, שם לימד ילדים קטנים את אותיות האל"ף-בי"ת.

במשך השנים הוא חסך סכום נאה למדי, תשע מאות רובלים, וכשפירות עמלות בידו הוא החליט סוף סוף לשוב הביתה, לשלם את חובו לפריץ, להשיא את בנותיו ולבלות את שארית ימיו יחד עם אשתו הטובה.

מכיוון שחסיד היה, בטרם יצא למסעו הביתה הלך לברדיצ'ב והתפלל בבית הכנסת של רבי לוי יצחק, הרבי החסידי המפורסם. לשמחתו, אחרי התפילה ניגש אליו הרב והזמין אותו לסעוד אצלו בטרם יצא אל המסע. במשך הארוחה כולה חשב המלמד על הדרך הביתה, והחליט לבקש את ברכת רבו.

"אם תרצה" נענה לפתע רבי לוי יצחק ואמר, "אתן לך שלוש עצות."

לבו של המלמד רחב מהתרגשות. "אבל" הוסיף הרבי, "עליך לשלם לי בכסף מלא עבור כל אחת מהן. עבור הראשונה עליך להעניק לי שלוש מאות רובלים."

המלמד הביט על רבו בעיניים משתוממות. הוא בקושי האמין למשמע אוזניו. שלוש מאות רובלים?! אך הוא מיהר להוציא את הכסף מן הנרתיק. האם לא כך נאמר "טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף?"

"כאשר אדם נמצא בפרשת דרכים" אמר הרבי, "עליו לפנות לימין, כמו שנאמר "כל פניותך יהיו לימין." כעת, עבור העצה השניה עליך לשלם שלוש מאות רובל נוספים."

המלמד קפא על מושבו כשלבו פועם בפראות. האם עבור עצה פשוטה זו הוא שילם שלוש מאות רובל? ועוד עליו להוסיף סכום זהה עבור עצה נוספת? ומה יהיה על אשתו? על בנותיו שהגיעו לפרקן? על החוב לפריץ? על שנות עמלו? אך הרבי אמר והמלמד לא יכל לסרב. הוא מנה את המעות, הניח שלוש מאות רובלים נוספים על השולחן והמתין.

"בעל זקן ואישה צעירה הם מוות למחצה", אמר הרבי את עצתו השניה. "עבור העצה השלישית תצטרך להעניק לי סכום זהה."

המלמד ישב משותק למשך דקות ארוכות, קרוע בין שתי אפשרויות בלתי אפשריות. ואז, באצבעות רועדות, פתח את תיקו ובפעם השלישית רוקן את תוכנו על השולחן. הוא נמלא תחושה מוזרה של התעלות וזחיחות הדעת. הרי מורו ורבו אמר. הוא יציית לו, יהיה אשר יהיה. "דע לך, בני, שעליך להאמין רק למה שאתה רואה במו עיניך. זוהי העצה האחרונה שאני נותן לך. עכשיו, לך לשלום, ויברך הא-ל את דרכך".

המום ומבולבל נדד המלמד ברחובות העיירה. אמונתו ברבי לא נתערערו אף לרגע. אך כיצד יוכל לשוב לביתו בידיים ריקות, עני אף יותר משהיה כשעזב? לא, לא, מוטב לחזור אל העיירה שם שימש כמלמד ולהתחיל לחסוך שוב. לכמה זמן? שתים עשרה שנים נוספות?

המלמד צעד כמסונוור ולא השגיח בנעשה סביבו. הוא לא הבחין באנשי העיר עד שקרבו אליו. "איפה הם? הגנבים, לאן הלכו? פרס כספי גדול הובטח למי שימצא אותם! האם הם ברחו ימינה או שמאלה?"

המלמד היסס רק לרגע. "ימינה!" אמר בביטחה, בזכרו את דברי הרבי. כעבור כמה שעות היה המלמד בדרכו הביתה, צעדיו קלים כצעדי נער. בידיו היה צרור ובו 600 רובל, הפרס על תפיסת הגנבים. הוא היה כה נלהב לקראת השיבה הביתה שהיה יכול לצעוד כל הלילה. אבל החושך כבר ירד, הכביש היה שומם וגשם זלעפות ירד. המלמד עצר בפונדק הראשון בצד הדרך וביקש מבעל הפונדק הקשיש והחלוש להתאכסן שם בלילה. האיש הזקן עמד להרשות לו להיכנס, אלא שאז הופיעה לצדו אישה צעירה ולתדהמתו של בעלה, סירבה נחרצות.

"אין חדר פנוי!" אמרה לו נחרצות. "חפש לך מקום אחר ללון בו".

"בעל זקן ואישה צעירה", תהה המלמד לעצמו. הוא החליט לא להמשיך בדרכו, אלא התכונן להעביר את הלילה בפינה סמוכה לפונדק, במקום יבש מתחת לקימורי הגג.

מקץ שעות מספר נבהל המלמד למשמע גלגלי עגלה. הוא הציץ בעד הגשם היורד וראה שני אנשים יורדים מן הקרון ועומדים לרגע מול הפונדק כשהם מצביעים לאחד מן החלונות החשוכים. הם נקשו בדלת והוכנסו מיד. באור שבקע מפתח הדלת ראה המלמד שאחד מהם נושא כלי נשק קטלני.

המלמד לא היה אדם פזיז, אך האירועים המופלאים של השעות האחרונות נסכו אומץ בלבו. הוא החל לדפוק על חלון הפונדק. "הצילו!" צעק. "רוצחים! רוצחים הגיעו! אל תתנו להם לברוח!" כל דרי הבית התעוררו בהמולה רבה. אורות נדלקו, אופנים הרעישו והרוצחים נמלטו מן המקום.

בבוקר שוב יצא המלמד לדרכו כשבכיסו 300 רובל נוספים מאתמול.

המשך הדרך הביתה לא הביא עמו הרפתקאות חדשות, ותוך כמה שבועות הוא שב לכפרו. הנה הנחל בו היה משתובב בימי ילדותו, הנה בית הכנסת העתיק על ראש הגבעה, הנה הרחוב הראשי, והכל כפי שהיה. מסביב לפינה ובמורד הרחוב היה ביתו שלו.

זכר המלמד את אזהרתו האחרונה של הרבי ולא פנה לביתו ולמשפחתו, אף שכל סיב בגופו ביקש לעשות זאת. חלף זאת, עמד בטל בפינות רחוב ובכניסות לחנויות כמין זר מוזר, ופטפט עם יהודי העיירה. מן הסתם הזקין הרבה בשנות גלותו, שכן איש מבני העיירה לא הכירו, אף שהוא עצמו הכיר את כולם או את הוריהם.

הוא שאל כבדרך אגב על בעל הפונדק שעזב את העיר לפני כשתים-עשרה שנה. שאלותיו נענו תמיד במבטים קודרים ובמלמולים מדאיגים. אהה, כן, האיש האומלל נעלם ומשך שתים עשרה שנה לא נודעו עקבותיו. ואשתו, ירחם השם, איזו משפחה מקסימה! כמה עצוב – היא סטתה מדרך הישר ונפלה בידי יצר הרע.

המלמד הקשיב לדבריהם בחשש הולך וגובר, אך לבו הורגל בניסים והוא זכר את עצתו של הרבי, שאותה קנה במחיר כה גבוה: "אל תאמין לשום דבר עד שתראהו במו עיניך".

באותו הלילה עמד המלמד מחוץ לביתו, בצלו של עץ אלון גדול. באור הירח החיוור ראה את דמותו של איש צעיר הולך לביתו ונוקש על החלון. פניו של אשתו הופיעו בחלון ונעלמו שוב. הדלת נפתחה בשקט. לאחר כמה שעות יצא הצעיר בגניבה כפי שנכנס. המלמד היה מפנה את גבו ועוזב את ביתו לתמיד, אילולא עכבהו זכר מילותיו של הרבי. במאמץ רב אילץ את עצמו להירגע והמתין.

בבוקר הבא נקש המלמד על דלת ביתו, לבוש בגדים יפים ונושא מתנות, אב השב למשפחתו. הכל היה כפי שחלם אלף פעמים. אשתו רצה לקראתו ופניו קורנים. "בעלי, בעלי!" ילדיו הרבים ויפי התואר גדלו ובגרו עד שכמעט לא הכירם, הקיפוהו, הציפוהו בדמעות ובנשיקות. בקרב כל זאת עמד המלמד בדממה ולבו נקרע בקרבו.

כשנשאר לבסוף לבדו עם אשתו, לא יכול עוד לרסן עצמו ואמר לה, "מה הטעם בכל זה? האם לא שמעתי את כל העיר מדברת? כן, וראיתי זאת במו עיניי..."

"עצור, אנא, עצור!" פניה היגעים של אשתו נמלאו צער. "אל תוסיף דבר! עזבת לפני כל כך הרבה שנים, האם שכחת הכל? האם שכחת את בננו הצעיר ביותר?"

ואז נוכח המלמד שבכל ההמולה לא הבחין בהיעדרו של בנו, שהיה ילד קטן כאשר עזב.

"כשלא יכולתי לשלם את שכר הדירה שלנו, לקח אותו הדוכס אליו בתור ערבות על חובנו", אמרה האישה. "במשך חודשים ושנים בכיתי והתחננתי. כמה סבלנו! אך שום דבר לא עזר. הוא נשאר מאז בבית הדוכס. אבל אלוקים היה טוב אלינו. הוא נער מקסים. כל לילה הוא מתגנב מן הארמון ובא הביתה, ואני לימדתי אותו חומש, ברכות. לא הרבה", כך השלימה דבריה בפשטות, "אבל תודה לא-ל, לפחות הוא יודע שהוא יהודי. עכשיו אתה מבין?"

המלמד הנהן בראשו בלי לומר מילה. הוא הבין.

הזורעים בדמעה ברינה יקצורו. בימים הבאים פדה המלמד את בנו והשיא את בנותיו. הוא בילה את שארית ימיו בלימודים לצד אשתו הטובה. אך בטרם החל לסדר את חייו מחדש, ניסה המלמד לחלוק את הבנתו עם אשתו. לא זו בלבד שאלוקים נתן לרבי את היכולת להרחיק ראות יותר משאר האדם, מעבר לזמן ולמקום, אף שדברים אלו נפלאים בפני עצמם. הדבר שהיה בעיני המלמד נפלא מכל, הייתה החוכמה שבה התבונן הרבי לתוך לבו שלו. אילו היה משלם פחות עבור עצת הרבי, מעולם לא היה שת לבו לדבריו במבחן האחרון והנורא הזה.

הדבר הגדול מכל – וכאן נענע המלמד בראשו בתדהמה ובענווה – היה כיצד נתן לו אלוקים – לו, יהודי פשוט שכמותו – את הכוח לתת את הרובל האחרון שלו במצב שבו קל היה לו יותר להקריב את חייו.