לפעמים גיבור צריך לקום וללכת

גזענות בכדורגל היא מחלה ידועה. שחקנים שחומי עור מכירים אותה יותר מכולם, בדמות קריאות גנאי שלא ראוי לחזור עליהן ונהמות. לצערנו היציעים עדיין מאכלסים קהל בור ונבער מדעת, אשר רואה  את ההתנהגות הגזענית כלגיטימית. הרבה שחקנים סופגים את הקללות ונאלצים להתעלם ולהמשיך כרגיל, אבל המצב הזה הוא בלתי אפשרי. כך חשב גם קווין פרינס בואטנג, שחקן מועדון הפאר האיטלקי מילאן.

בואטנג, גרמני להורים ממוצא גנאי, הוא קשר מוערך מאוד ששיחק בנבחרת הצעירה של גרמניה ועבר לשחק בנחרת הבוגרת של גאנה.

במשחק ידידות מול קבוצת פרו-פארטיה מהליגה הרביעית באיטליה, נשמעו קריאות גזעניות כלפיו וכלפי שחקנים שחומי עור נוספים בקבוצה. בשלב מסויים, הגיעו מים עד נפש ובואטנג בעט את הכדור במחאה והחל לעשות את דרכו אל מחוץ למגרש. למרות ניסיונות שכנוע מצד שחקני שתי הקבוצות, חבריו הצטרפו אליו במהרה ואף צוות השופטים. הקהל שבא לצפות במשחק הגיב בכעס נגד המיעוט הגזעני והמשחק נגמר אחרי 25 דקות בלבד.

המחאה של בואטנג לא נעלמה מעיני התקשורת העולמית, למרות שמדובר במשחק בעל פרופיל נמוך. תגובות תמיכה התקבלו גם משחקני כדורגל ברחבי העולם, כמו ריו פרדיננד ממנצ'סטר יונייטד ומייקל אואן מסטוק סיטי, שצייצו בטוויטר. אף על פי שמאוד לא מקובל (בלשון המעטה) לעזוב משחק באמצע, בואטנג הכתיב מחדש את סדר העדיפויות, או יותר נכון לומר - תיקן אותו.

התופעה של קריאות גזעניות אינה נדירה, אבל לא רבים הם השחקנים שמפסיקים משחק באמצע, ולא רבות הקבוצות שתומכות באופן גורף בשחקנים - החל מהחברים על הדשא ועד ליו"ר.

התפיסה הרווחת היא כי אדם חזק וגיבור כובש את ייצרו - כלומר, מתאפק, סופג, מתעלם וממשיך כרגיל, כאילו ואין לגזענות חשיבות או ההשפעה, אך האמת המרה היא שיש לה השפעה והיא פוגעת.

לכן, במקרה הזה, הגבורה היא לא לעשות את המקובל ולהתעלם, אלא לצאת נגד הזרם ולמחות בתוקף. אוהדים שבאו לראות כדורגל חמושים בגזענות, לא יזכו לראות כדורגל, גם אם זה בגמר ליגת האלופות ובכל ספורט אחר.

ספק אם המעשה של בואטנג ימחק מהעולם כהרף עין בורות בת אלפי שנים, אך הצעדים שלו אל מחוץ לכר הדשא, היו צעדים הכרחיים בדרך לצמצום והוקעת התופעה מהכדורגל, הספורט והתרבות בכלל.