סמל שמעון (שימי) מלחי ז"ל

שמעון, בן אסתר ודוריקם. נולד ביום י' בתמוז תשל"ח (15.7.1978) בבית-החולים "בילינסון" בפתח תקווה.

במרס 1998 התגייס שימי לצה"ל והחל את שירותו כלוחם בחיל-השריון.

ביום 1.11.2000 נפצע סמל שמעון מלחי באורח קשה בתאונת-דרכים. ביום י"א בחשוון תשס"א (9.11.2000) מת מפצעיו והוא בן עשרים-ושתיים.

בן אסתר ודוריקם. נולד ביום י' בתמוז תשל"ח (15.7.1978) בבית-החולים "בילינסון" בפתח תקווה. שימי נולד בלידת מלקחיים במשקל 3.820 ק"ג. הוא היה תינוק עירני מאוד ומפותח, וכבר בגיל 11 חודשים עשה את צעדיו הראשונים ולמד לדבר בגיל מוקדם.

שימי גדל והיה לילד עירני, סקרן וחכם. הוא למד בבית-הספר היסודי "מודיעים" והיה פעיל בתנועת "הצופים" שנים רבות, תחילה כחניך ובהמשך כמדריך. הוא החל את לימודיו התיכוניים בבית-הספר "צייטלין" ולאחר-מכן עבר לתיכון עירוני ט'. הוא סיים את לימודיו בהצלחה. אהבתו הגדולה היתה נתונה לכדורסל. שימי היה לשחקן כדורסל בנבחרת התיכון, בקבוצת "בני יהודה ת"א" ובקבוצת "הפועל ת"א".

במרס 1998 התגייס שימי לצה"ל והחל את שירותו כלוחם בחיל-השריון. שנה לאחר-מכן, בשל בעיות רפואיות, עבר לשרת בחיל-האוויר. במסגרת שירותו תרם רבות לקידום פרוייקטים ואירועים מבצעיים בגף הגנה קרקעית ונחשב לחייל מצטיין ביחידתו.

שימי התאפיין בדרך ארץ, נימוסים וכבוד שרחש לכל אדם באשר הוא אדם. שימי היה אדם מיוחד במינו, אינטליגנט ובעל לב רחב, שחיוך היה נסוך על פניו 24 שעות ביממה.

בהגיע זמנו להשתחרר החליט שימי להישאר חודש נוסף ביחידה בהתנדבות.

ביום 1.11.2000 נפצע סמל שמעון מלחי באורח קשה בתאונת-דרכים. הוא אושפז בבית-החולים שבו נולד, "בילינסון", שם נלחם על חייו. ביום י"א בחשוון תשס"א (9.11.2000) מת מפצעיו והוא בן עשרים-ושתיים. הוא הובא למנוחות בבית-העלמין הצבאי בקרית שאול. הותיר אחריו הורים, שני אחים ואחות.

הרמטכ"ל, רב-אלוף שאול מופז, כותב: "שמעון, זכרונו לברכה, שירת כמאבטח מתקנים בבסיס חיל-האוויר 'לוד' עת נהרג בתאונת דרכים. שמעון ניחן ביכולות ארגוניות וניהוליות יוצאות דופן. נכון לבצע משימות מעבר לעבודתו השוטפת ועל כך זכה להערכתם הרבה של מפקדיו. הוא בלט באופיו הנינוח ובחיוכו, ורקם מערכות יחסים יחודיות עם חבריו ליחידה."

מפקד היחידה, סא"ל שמואל, כותב לבני המשפחה: "שימי היה אהוב על כולנו, כולם הכירוהו. גובהו, חיוכו ויכולתו ליצור קשרי עבודה עם עמיתיו ומפקדיו, הפכוהו לדמות בולטת ביחידה.

"שימי ניגש לכל משימה שהוטלה עליו בשמחה וברצינות רבה. על כך העידו השבחים שהגיעו אלינו ממפקדי היחידות האחרות בבסיס, אשר הדגישו, בין השאר, את יכולת הארגון והתיאום המצוינת שלו. למרות כישוריו המיוחדים ויכולתו הרבה, נשאר שימי אדם עניו, שהחיוך נסוך על פניו, לעולם אינו מרים קולו ואינו מתעמת או פוגע בסובבים אותו.

"שימי נטל חלק בכל משימותיה של היחידה: כשנערכה אליפות חיל-האוויר בכדורגל, ומשימתנו היתה לתת לאירוע מעטה של אבטחה, היה שימי שותף לארגון ולביצוע המשימה. כשאיבטחנו את עצרת חיל-האוויר שנערכה ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל בהר הטייסים, היתה כל תשומת-הלב של שימי מרוכזת במשימה המורכבת. הוא אהב להימצא 'במרכז העניינים'. ניתן היה לראותו בכל משימה, יושב ליד לוח הניהול, מכשירי הקשר והטלפונים, והוא עובד בשיא המרץ.

"שימי היה שותף קבוע במשחקי הכדורסל של סגל היחידה, בהם בלט בצורה יוצאת מן הכלל ביכולותיו כשחקן כדורסל.

"ביום ד', 1 בנובמבר 2000, קיבלנו בערב את הידיעה על פציעתו הקשה של שימי בתאונת אופנוע. למרות מצבו הקשה היינו אופטימיים, שהרי שימי היה כה חזק וחסון, עד כי חשבנו ש'לו זה לא יכול לקרות'. אך לצערנו, שילמנו את המחיר הכבד-מנשוא שגובים מאיתנו כבישי הדמים הנוראים.

"במהלך הימים שחלפו מאז התאונה, הכרתי אתכם, משפחתו. מצאתי בכם אנשים חמים וטובי לב. התמודדתם באומץ-לב ולא איבדתם את התקווה עד לרגע האחרון. דרככם שואבים אנו כוח להתגבר על הכאב, ועל כך אנו מודים לכם.

"מפקדי וחיילי היחידה מרכינים ראשם לזכרו. לא נשכח את שימי, ונמשיך כולנו לאמץ אתכם אל ליבנו ולפעול יחד להנצחת זכרו."

דודתו ירדנה כותבת: "לפני 5 שנים זה קרה/ ככה פתאום בהפתעה/ אתה סמל החיים והאהבה/ ככה פרחת לנו ללא התראה/ אני ירדנה זוכר?/ הדודה שליוותה אותך בילדות, בנערות ופחות בבגרות/ תמיד היית שקול ומדוד מצד אחד/ ומלא פנטזיות וציפיות ענק מצד שני/ חמש שנים חלפו מהר כל-כך/ והשיגרה ממשיכה לה סתם כך/ אבל בבית בו גרת/ שום דבר לא אותו דבר מאז נעלמת/ כולם גדלו וגדל החור/ אותו אף אחד בעולם לא יוכל לסגור/ אתה מצדך נשארת בן 22/ יפה עד כאב, מלא בתעצומות נפש/ וגבוה עד השמים, לשם האל אותך לקח/ שימי, אתה, אני מאמינה, נמצא עם הנשמות הטהורות/ ומשם עיניך רואות ושפתיך ממלמלות/ שתהיה סוף סוף שלווה בבית ובארץ/ שהשלום בבית ובארץ ישוב לשכון."

דודו יגאל כותב: "הנה חלפו חמש שנים ואנו כאן בכאב ניצבים/ נלקחת מאיתנו באותו יום עצוב וגעגועינו רק הולכים ומתעצמים/ ואנו כל הזמן מחפשים תשובות ושואלים/ למה הארזים התמירים נגדעים צעירים/ דמותך הספורטיבית מדלגת ללא הרף בכנפי הדמיון/ אבל רק לבורא עולם מותר לערוך חשבון/ ורק הוא יכול להחליט מהו גבול ההיגיון/ ואנו שכל כך ביושב במרומים מאמינים/ מסוגלים לראות אותך יושב מול ענן יחד עם כל המלאכים/ רץ יחד עם כל הבנים/ תהיה נשמתך צרורה בצרור החיים בן יקר/ וכשאתה נמצא בנשמה שלנו אף פעם לא קר/ אנא תאמר לבורא עולם כשתשוחח עימו/ שיעשה שלום לעם ישראל עמו."

מנציחה: אביו, דוריקם מלחי.