צוחק מי שצוחק אחרון

מה בין הומור אנושי לצחוק של קופים? האם צחוק הוא עניין של חיקוי וכיצד בא לידי ביטוי המונח צוחק מי שצוחק אחרון?

הומור הוא תופעה חברתית. אנשים צוחקים הרבה יותר כאשר הם בסביבת אנשים אחרים ולא במקרה צחוק נחשב לדבר מדבק. כאשר אנו צופים בסרט קומי עם אנשים אחרים, אנו נוטים לצחוק בקול רם מהבדיחה, גם אם היא מטופשת, מאשר היינו צוחקים עליה אם היינו צופים בתוכנית לבד.

יצרני תוכניות הבידור בטלוויזיה הבינו זאת כבר בשלבים המוקדמים של המדיום, לכן הוסיפו מראשית ימיו, טרקים של צחוק מלאכותי לתוכניות הבידור. טרקים אלה מטרתם לא רק להכתיב לנו מתי לצחוק, אלא גם לספק לנו תחושה שאנחנו לא לבד ויש מי שצוחק איתנו יחד.

להומור ולצחוק יש יכולת להשפיע על ההתנהגות שלנו ושל אחרים, כמו גם לספק תחושה נינוחה ולשבור מחסומים אישיים. הצחוק וההומור יכולים להשפיע על האופן והמידה בהם אנו מושכים אלינו אנשים. אם מישהו צוחק יחד איתנו, קרוב לוודאי שהוא שותף לאותו עולם ערכים, מושגים ואינטרסים וזה מצביע על בסיס טוב למערכת יחסים חברית וזוגית כאחד. לא מעט תאוריות פסיכולוגיות שונות מסבירות צחוק כתגובת שרשרת אינטואטיבית שמהווה סימן מרגיע, כך למשל, כאשר משהו רע או כואב קורה, יש שמתחילים לצחוק מזה - לא בהכרח בגלל שזה מצחיק, אלא כיוון שזה מרגיע ומעביר מסר של "הכול בסדר".

האם ההתנהגות הזו ייחודית לבני אדם בלבד?
מחקר חדש גילה כי באמצעות השימפנזים, חיה שקרובה ודומה מאוד לאדם, ניתן ללמוד לא מעט על מקורות והשפעות ההומור והצחוק. מחקר שהתבסס על סידרה קודמת של בדיקות שבוצעו על ידי חוקרי קופים, מצא כי שימפנזים מסוגלים לחייך ולצחוק.

הבדיקות העלו שני מצבים אפשריים: מצב אחד הוא שתיקה תוך כדי חשיפת שיניים, ביטוי שמקביל לחיוך האנושי ובא לידי ביטוי בעיקר כששימפנזים מדגדגים זה את זה. מצב שני הוא קריאה בפה פתוח שמשולה לצחוק האנושי, מופיעה בדרך כלל במהלך משחק חברתי.

במחקר אחרון שכלל כ-60 שימפנזים בזמביה נצפו שימפנזים טבעיים במהלך מה שנחשב להיות משחק חברתי. החוקרים צפו בקבוצה ותיעדו את תדירות הצחוק המדבק. הם ניתחו את התכונות האקוסטיות של מצבי צחוק שונים.
התוצאות הראו כי אכן שימפנזים צוחקים בעקבות צחוקם של שימפנזים אחרים, אך זהו צחוק אחר מאשר הצחוק הספונטני. בעוד שצחוק ספונטני הוא התפרצות בלתי נשלטת, הרי שהצחוק המשותף הוא פונקציה חברתית ופוליטית.

לטענת החוקרים, מדובר בביטוי חיובי של אינטליגנציה, אמפתיה ורגישות, כמו זו המזוהה אצל בני אדם - כלומר, לצחוק כדי לא להעליב, לצחוק כחלק מהכלל, לצחוק כדי להרגיע, לצחוק כדי להביע חברותיות, שיתוף פעולה ותקשורת. גם אצל בני האדם וגם אצל השימפנזים, הצחוק ממלא את אותן הפונקציות. יתרה מזאת, שימפנזים נוטים לצחוק באופן ממושך יותר מהשימפנזה שהתחילה את הצחוק וזאת כדי לקצור את היתרונות החברתיים הנלווים לדמות ה"מצחיק של החבורה".

המחקר מצא כי התקפי צחוק שהופכים לתגובת שרשרת היו משמעותית קצרים יותר, ממש כמו אצל בני אדם - וזאת כנראה בגלל שבבסיס קיומם הם מצביעים על ניסיון קידום של לכידות חברתית ואינטראקציה חברתית, כך למשל כאשר צירפו שימפנזים לקבוצה המלוכדת, נמצא כי הם צחקו הרבה יותר מהשימפנזים הותיקים, על אף שלא בהכרח השתתפו במשחקי הקבוצה.
 

מה כל זה אומר על הצחוק האנושי?
ראשית, הצחוק מושרש בהיסטוריה האנושית שלנו והרעיון של לחלוק יחד צחוק טוב ממלא תפקיד חשוב בהתפתחות החברתית שלנו. אנחנו כבר יודעים כי קופים נוטים לחקות הבעות פנים וקולות של קופים אחרים, כמו גם של בני אדם, אבל העובדה שהם מקפידים לחלוק צחוק משותף, מראה שזה לא סתם חיקוי אלא מנגנון חברתי המצביע על מידת השתייכות ותקשורת. כמו הקופים, גם בני אדם עוסקים בפעילויות חברתיות, אומנם מגוון הפעילויות והאינטראקציות שלנו רחב, אך ביסודם חבוי הצחוק בתור מנגנון שובר מחסומים, מרגיע ומלכד.

ניתן ללמוד לא מעט מהאופן שבו אנו מגיבים להומור - זה אומר עלינו משהו לעצמנו ולאחרים ומהווה אינדיקציה ברורה לגישה שלנו לחיים. בצורה הפשוטה ביותר - צחוק גורם לנו להרגיש טוב וכאשר אנו מרגישים טוב, טוב להיות במחיצתנו.

גם הקופים יודעים את זה.