חג הפסח כחג של הכרת תודהד"ר מוטי גולן

מיוחד הוא חג הפסח בהווייתו של עם ישראל מימי קדם, מאז שהוציא הקב"ה את אבותינו [וגם אותנו במשמע, שהרי "חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצריים"] מבית העבדים הידוע לשמצה בפי "כל יודעי דעת ודין". לא בכדי כונה מקום מתועב זה בשם "כור הברזל" [שלוש פעמים במקרא: דברים ד', כ'. מלכים א', ח' וירמיה י"א, ד'] וזאת משום "שכשם שהכור הוא הכלי אשר בו האומן מתיך את המתכות, כך מצריים הייתה "הכלי" אשר בו הותכו גופותיהם ונשמותיהם של עם ישראל" [מדרש גם].

כבר פרשו הפרשנים וכבר דרשו הדרשנים על החשיבות ועל הסמליות של חג הפסח כחג מכונן בחיי האומה היהודית לדורותיה, כמו למשל: חג הגאולה, חג החירות, חג האמונה והביטחון בה' וכיוצ"ב. וגם אומנה, עניין חג הפסח וקשרו ליציאת מצריים חוזר עשרות ומאות פעמים במקראנו המקודש. ספר שמות (ובעיקר ארבע הפרשות הראשונות: שמות, וארא, בא, בשלח) עוסק בכך ודי בפירוט רב ומטבע הדברים היבטים רבים ומגוונים מובלטים ומודגשים הן המקרא והן בדברי רבותינו במגוון ספרות הקודש.

ברם, היבט חשוב במיוחד והידוע בכינוי: "הכרת התודה" אומנם הוזכר בהקשרים שונים אבל לא בצורה ישירה ובהבלטה. היבט זה "בין השיטין" של סיפורי הגבורה, הניסים והגאולה של עם ישראל מארץ מצריים. אשר על כן, במאמרנו הקצר בגין "גזירת אורך ועורך" נעסוק בחשיבותו של ערך חיובי זה אשר יש בו משום "חובה מוסרית וערכית של עם ישראל בכללותו כלפי הבורא הגואל" ואשר יש בו אף משום "חובה מוסרית וערכית של כל אדם, באשר הוא אדם, ליישם זאת הלכה למעשה, כערך מחייב, באופן פרטי ואישי בחייו, בהתנהגותו ובהנהגותיו" וחג הפסח יכול לשמש כ"גורם מזמן" לבירור וללימוד סוגייה זו וכדלקמן:

לאחר הבטחת ה' לגאול את עם ישראל, תוך הדגשת "ארבע לשונות הגאולה" באמצעות משה ואהרון בגין שעבודם הקשה, משה חוזר למצריים ממדיין "וניצוץ גאולת העם בוקע" [מדרש גם]. פרעה ועמו לוקים בעשר המכות לא לפני שהקב"ה מורה למשה לבצעם: משה כ"כינור מוביל" ואהרון כ"כינור שני". ברם, משה אינו מבצע את שלוש המכות הראשונות ואהרון, "העזר שכנגד", מבצע זאת בהוראתו הישירה של האל. וזאת, משום מידת הכרת התודה שהייתה במשה. משה, כשליחו של האל שהתואר "רבנו" נצרב בתודעת העם היהודי לדורותיו [ולא משה הגואל/המושיע ו/או משה המצביא/המנהיג ועוד] ואשר זכה לכינוי [עפ"י הזוהר]: "רעיא מהימנא ורחימא" [=הרועה הנאמן והרחום"] ואשר המדרשים מתארים אותו כאישיות משובחת ונעלה משום "שהיה אב לנביאים, אב למלאכים ואב למתפללים וכל אשר משה גוזר הקב"ה מסכים עימו" [דברים רבה, סימן ה' ומדרש שוחר טוב, סימן א'] מלמדנו פרק חשוב בהלכות "הליכות ונימוסים", כגון: ענווה, צניעות, רחמנות, אהבת ישראל, עזרה לזולת... ובעניינינו הנדון, משה מלמדנו את עוצמתה המוסרית האדירה של אחת מן המידות החיוביות והחשובות ביותר, הלוא היא מידת הכרת התודה.

דפוס של התנהגות בסיסית האמורה להיות מיושמת אצל כל בן אנוש. מידה זו משמשת כאנטיתיזה לאחת מן המידות המגונות והלא רצויות כלל ועיקר והידועה בשם: כפיות טובה או כפירות בטובה [בלשון חז"ל] ויוחסה לאדם הראשון "שכפר בטובתו של הקב"ה" [בכך שאמר: "האשה אשר נתת עמדי"] ויוחסה לישראל "שכפרו בטובתו של הקב"ה" [בכך שאמרו על המן "ונפשנו קצה בלחם הקלוקל"].

באמצעות משה, אהרון ונביאי ישראל הקב"ה משריש בנו את מידת הכרת הטוב והתודה לכל מי שמיטיב עימנו ואפילו שייך הוא לעולם הדומם, כמו למשל [עפ"י במדבר רבה כ"ב]: "בור ששתית ממנו אל תזרוק בו אבן" או כעניין שאמר הקב"ה למשה לפני מותו [במדבר ל"א, ב']: "נקום נקמת בני ישראל מאת המדיינים" ומשה שלח אחרים לעשות זאת מכיון שהמדיינים "אירחו" אותו כשנס על נפשו, מחרבו של פרעה. וכבר כתב בספרו שלמה המלך, החכם מכל אדם [משלי י"ז, י"ג]: "משלם רעה תחת טובה, לא תמוש רעה מביתו".

הבה ונחזיק טובה לחג הפסח ולמושיען של ישראל וניישם מידה חשובה זו, מידת הכרת התודה "הלכה למעשה" בחיי היום יום. יש לנו ממי ללמוד ויש לנו את מי לחקות שהרי זוהי גם אחת מדרכי הקב"ה, בעצמו ובכבודו. אם נעשה זאת, יוקיר אלוהים מעשינו ויחיש מהרה גאולתנו כהבטחת נביאנו [מיכה ז', ט"ו]: "כימי צאתך מארץ מצריים, אראנו נפלאות", בעגלא ובזמן קריב, אמן!