"ותכל כל עבודת המשכן... ויעשו בני ישראל..."

פרשת השבוע, פרשת "פקודי", תיקרא השנה [תשע"א] בכל בתי הכנסת ברחבי העולם היהודי כ"פרשה נפרדת" ולא כ"פרשה מחוברת", משום שהשנה היא "שנה מעוברת". מספר פסוקיה צ"ב [וסימנך: "אל אדון על כל המעשים"] ואין בה שום איזכור מצוותי.

ייחודה בכך שהיא לא רק הפרשה החותמת ומסיימת את החומש השני אשר ב"חמשת חומשי התורה", אלא גם, ואולי בעיקר, היא חותמת ומסיימת את 5 הפרשיות האחרונות שבחומש, שעסקו ודנו בציווי האלוהי לעם ישראל באמצעותו של משה רבנו, לבנות ולעשות לו ולשמו "בית מקדש מעט", קרי: המשכן. ואכן, הבנייה והעשייה של המשכן וכליו נעשתה, ובגדול, לשביעות רצונם של האל, משה עבדו ושליחו הנאמן וכל צוות ההקמה המקצועי והמיומן ובראשם "בצלאל בן אורי בן חור ואיתו אהליאב בן אחיסמך למטה דן".

עבודת המשכן הושלמה במלואה והפסוק [שמות ל"ט, ל"ב] מעיד ומסכם זאת במשפט קצר: "ותכל (=ותכלה, ותסתיים) כל עבודת משכן אוהל מועד. ויעשו בני ישראל ככל אשר ציווה י-ה-ו-ה את משה, כן עשו". מקריאה ראשונית ודי פשטנית של הפסוק עולה שהאות ו' במילה "ויעשו" משמשת כ"ו' המחברת" את שני חלקי הפסוקים הראשונים. מכאן, כביכול, ניתן להסיק שכל עם ישראל, גברים ונשים כאחד, היו פעילים שותפים מלאים בבניית ובעשיית המשכן. וגם בסוף הפסוק, חוזרת התורה ומדגישה עובדה זו במילים: "כן עשו". וזו, תמיהה גדולה. משום שהתורה מציינת מספר פעמים את העובדה שרק שני אישים דגולים, בצלאל ואהליאב, הם ורק הם (יחד עם צוות אמנים ואומנים "חכמי לב") נבחרו ע"י האל לעשות "בכל מלאכת מחשבת" והם עשו זאת. א"כ, כיצד התורה מייחסת ומנכסת זאת לכל עם ישראל?! אתמהה.

ונראה לנו לתרץ בפשטות שגם מן הפסוק עצמו אין משתמע שכל עם ישראל אכן בנו ועשו את המשכן הן מפאת שהאות ו' במילה "ויעשו" אינה "ו' החיבור" אלא, משמשת כ"ו' ההפרד" וכל חלק בפסוק מדבר על עובדה ומעשה שונים והן מפאת שלא נאמר בפסוק "ויעשו כל בני ישראל...", אלא, "ויעשו בני ישראל", כלומר: חלקם רק עשה, ומיהם? – בצלאל, אהליאב וצוות עוזריהם. ומילות העשייה שבפסוק, כוונתן ומשמעותן היא רק לעניין התרומות ונדבות העם בלבד, שאף עניין זה הוא בגדר עשייה. וגם אומנה, כל עם ישראל ביצעו ועשו הוראת האל שנמסרה להם ע"י משה (כפי שצויין לעיל) במסירות נפש ממש, בשלמות ראויה לציון ולשבח ואף תרמו ונדבו יותר מכפי שנתבקשו ופסוקי המקרא הקדוש מוכיחים זאת בעליל כפי שמעידה תורתנו [שמות ל"ו, ד' – ו']: "ויבואו כל החכמים העושים את כל מלאכת הקודש... ויאמרו אל משה לאמור: מרבים העם להביא... ויצו משה ויעבירו קול במחנה לאמור: איש ואשה אל יעשו עוד מלאכה לתרומת הקודש. ויכלא [=ויפסיק] העם מהביא".

וראיתי לנכון להביא על אתר את דבריו של המקובל, פוסק ההלכה ופרשן המקרא הידוע, הלוא הוא ר' חיים בן משה אבן עטר [1696-1743] הידוע בכינויו "אור החיים הקדוש" ע"ש פירושו למקרא "אור החיים", כדלקמן: "והגם שלא עשו (בני ישראל), אלא (רק) בצלאל וחכמי הלב. (ברם), 'שלוחו של אדם כמותו'. וכאילו, כל ישראל עשו". יש לציין, שה"אור החיים" מוסיף נקודת חשיבה מעניינת ואף קשורה לפסקי הלכה חשובים והידועה בכינוי "גמירות דעת". ואכמ"ל: "והגם שלא מצינו שעשה בצלאל אלא במאמר ה' ולא הם [=עם ישראל] שלחוהו. ואף על פי כן, הרי הסכימו עימו". אין כל ספק, שדבריו של פרשן המקרא באים ומוכיחים בעליל שמימרתם של חז"ל כי "הקב"ה, תורת ישראל ועם ישראל חד הם", כלומר: האל ותורתו שהוענקה לעם ישראל הם למעשה מקשה ויחידה אחת שלא ניתן להפרידם ומעשה המשכן והתנהלות מחזק השקפת עולם זו. שהרי, לא הספיקה העובדה שהקב"ה בעצמו ובכבודו בחר בבצלאל להיות האחראי על בניית ועשיית המשכן ומינהו לכך. אלא, נצרכה לזאת ההסכמה של עם ישראל.

מי ייתן ויתקיים בנו, בעם ישראל דברי הפסוק: "והחוט המשולש לא במהרה יינתק" ע"י ובהחשת משיח צדקנו ובניית בית מקדשנו, "הבית השלישי" שיהיה "הבית האחרון", בעגלא ובזמן קריב, ואמרו אמן!