חשיבות השבת בפרשת ויקהל

על חשיבותה, מעלתה, כוחה, עוצמתה ומסוגלותה הייחודית של השבת כיחידת הזמן המיוחדת, הקדושה והמקודשת בלוח הזמנים היהודי/העברי נכתבו הררי מאמרים, פרשנויות, הלכות והיבטים שונים, מסועפים מגוונים "ונהרא נהרא ופשטיה". נמחיש זאת במשל הלקוח מעולמם של חכמינו ז"ל כדלהלן: גם אם יהיו השמיים ממעל, יריעות קלף והעצים ביערות, קולמוסי סופרים והמים בנחלים ובימים, כאותו נוזל שחור (או: כל צבע אחר) המשמש את הסופרים/הציירים לכתיבה, לציור ולשרטוט והמתקרא: דיו, לא יהא די בזה לכתוב ולספר אודות ועל אותה "מתנה שיש לו להקב"ה בבית גנזיו והיה מבקש (ממשה רבנו) לתיתה לעם ישראל", ושבת שמה [שבת י':].

וזאת למודעי: מאמרנו הלזה, בניגוד לשאר המאמרים שנכתבו ובעזר האל עוד ייכתבו ע"י החתום מטה (ממה שחננו האל ברוב רחמיו וחסדיו), אינו מתיימר "להציג" חידושים בעניין החשוב הלזה. ברם, באופן הפשוט ביותר, יש בתוכנו ובמסרו מעין "קריאת קודש" לעם קדוש, לשמור על קדושתה של השבת המקודשת עוד מ"ששת ימי המעשה", ימי בריאת העולם.

מאמר זה יוצא בקריאה רבתי ונרגשת אל שלומי אמוני בית ישראל, ובקול גדול, לבוא להשתתף ולקחת חלק פעיל ואקטיבי בביצור חומותיה של השבת לבל תהא בה פרצה כלשהיא שתגרום, חלילה וחס, לחילולה ולביזיונה של שבת קודשנו. כמו כן, לבוא ולהתחזק, כמו גם, ובעיקר, לחזק את תחזוקתה ואושיותיה של השבת בכל עניין ובכל גוונא. וכמו תמיד, אין זה המקום והזמן להאריך. אולם, הרשוני ואביעה תמיהתי: למה ומדוע רבים מבני עלייה תרים ומחפשים סיבות וטעמים "ואף מתחת האדמה" להוכחת חשיבותה ומעלתה של השבת בו בזמן שהדברים עולים, נקראים ונלמדים, בפשטות גדולה, מפסוקי המקרא המקודש על כל כ"ד ספריו והדבר בא לידי ביטוי מוכח בפרשתנו, פרשת "ויקהל".
 

וגם אומנה, בתחילתה של הפרשה, עניין השבת מאוזכר כדלקמן [שמות ל"ה, א' – ג']: "ויקהל משה את כל עדת בני ישראל ויאמר אליהם...ששת ימים תיעשה מלאכה. וביום השביעי יהיה לכם קודש, שבת שבתון לי-ה-ו-ה. כל העושה בו מלאכה, יומת. לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת". איזכור חשוב זה הנוגע לעניין השבת מורה לאדם היהודי להימנע מכל מלאכה ועבודה ביום השבת שהרי ניתנו לו "ששת ימי מלאכה". כמו כן, יש באיזכור זה גם הוראה חד משמעית לאיסור הבערת אש ביום השבת "בכל מושבותיכם". במילים אחרות: סממן המנוחה, השווה לכל (אנשים, גרים, עבדים ואף הבהמות), המאוזכר בפרשתנו מחזק ומוסיף על הציווי האלוהי אשר כבר ניתן לעיל באחת מ"עשר הדיברות" שבפרשת "יתרו" [ב"דיבר הרביעי", שמות כ', ח' – י"א]: "זכור את יום השבת לקדשו. ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך. ויום השבת, שבת לי-ה-ו-ה אלוהיך. לא תעשה כל מלאכה: אתה, ובנך, ובתך, עבדך, ואמתך, ובהמתך, וגרך אשר בשעריך. כי ששת ימים עשה י-ה-ו-ה את השמיים ואת הארץ, את הים ואת כל אשר בם, וינח ביום השביעי. על כן, ברך י-ה-ו-ה את יום השבת, ויקדשהו".

עניין השבת המופיע בפרשתנו, הוא אחד מארבע הפעמים שנרשם בספר "שמות". זה כשלעצמו כבר מעיד על החשיבות העצומה והכבירה שהתורה מתייחסת למצווה מיוחדת זו ושתי הפעמים האחרונות, מופיעות הן בפרשה הקודמת, פרשת "כי תשא" והן בפרשתנו, פרשת "ויקהל".
וכבר ידוע בשער בת רבים ששני איזכורים אחרונים אלה מעוררים תמיהה וקושיה עצומה: "מה לעניין שבת ועינייני הקמת ועשיית המשכן וכליו? מדוע התורה מזכירה את עניין השבת באמצע עינייני המשכן וכליו?! תשובות רבות נכתבו בעניין, ואכמ"ל. ברם, הרשוני להמשיך ולהעמיק תמיהה זו ולהקשות: מדוע תורתנו משנה את סדר הכתובים, קרי: מדוע בפרשת "כי תשא" הפסוקים הנוגעים לעניין המשכן קודמים לפסוקים הנוגעים לעניין השבת, ואילו בפרשתנו, פרשת "ויקהל", הפסוקים הנוגעים לעניין השבת קודמים לפסוקים הנוגעים לעניין המשכן? מדוע, בתחילת פרשתנו, כשמשה מקהיל את העם כדי להורות וללמדם את כל הקשור לענייני המשכן, הוא פותח ומקדים את עניין אזהרת עשיית המלאכה והעבודה ביום השבת?!
 

ולנו נראה לתרץ ולקבוע ו"בקצירת האומר": שינוי סדר המקראות והכתובים מוכיח בעליל ובאופן שאינו משתמע לשתי פנים על ואת החשיבות העצומה, כמו גם על ואת ההשפעה העצומה שיש לשבת הקדושה בכל מהלכיו של העם היהודי, כמו גם בכל מהלכי חייו של האדם היהודי בכל אתר ובכל זמן. לשבת הקדושה יש כוח אדיר לא רק בכל תחומי החיים אלא, השבת, כ"בתו של הקב"ה" קודמת אף למשכן, מקום משכנו וביתו של הקב"ה עלי אדמות. השבת היא לא רק "מעין עולם הבא", אלא, בעיקר, מקור של קדושה קדושתית הנאצלת והנמשכת ישירות ממקור הקודש, הקב"ה.