בריחתו של סבא

מאת: דינה ניומן, כפי שסיפר לה ברוך ברגר

באדיבות www.aish.co.il
אתר עם חכמת חיים

סיפורו של אבי על טוב ורע, ייאוש וניסים גלויים וחסד אנושי פשוט.

ישבתי הכי קרוב לאבא שיכולתי, עם עט ונייר בידי. אבא שלי, אסיר הלכוד בגוף חולה במחלה ניוונית קשה, יכול לדבר רק בלחישה מאומצת. הסיפור שהוא רצה לספר היה על אביו, סבא שלי. זהו סיפור על טוב ורע, ייאוש ונס, על עומק התהום אליה יכול לשקוע המין האנושי ועל חסד אנושי פשוט.

בעיני המביט בגופו הצנום של אבי השוכב על מיטת בית החולים, נראה כאילו המחלה ניצחה, אולם כל מי שמבחין בחיוכו המקסים, יודע את האמת. סיפורו של אבי וסיפורו של אביו עוסקים שניהם בהתמודדות וניצחון. נדרשו לו שעתיים כדי להכתיב לי את סיפור המורשת המשפחתי שלנו.

"הדוד של סבא היה נגר", הוא התחיל, "וסבא למד אצלו כשוליה. ואז המלחמה פרצה. הוא עדיין היה רק שוליה, אבל כשהגרמנים ביקשו נגרים מומחים, סבא הרים את ידו. בגלל ההכשרה שלו הוא נשלח למחנה העבודה הטנפול באוקראינה, במקום למחנה השמדה. הפרויקט של המחנה היה לבנות בתים שיימסרו לקצינים אחרי המלחמה".

"סבא מצא חן בעיני אחד מהשומרים במחנה. אולי בגלל שהוא מצא דרך להשיג עבורו סיגריות. סבא הבין שבמקום כזה, חבר שומר יכול להיות דבר טוב. והוא צדק, אם כי יעבור זמן רב עד שהחברות הזאת תבוא לידי ביטוי."

יום אחד סבא שלי עבד ליד הגדר המקיפה את המחנה. אישה לא מוכרת פסעה באגביות מעושה בסמוך לצידה השני של הגדר, ולחשה לו: 'אם אי פעם תצא מהמקום הזה, תחפש אותי. אני יכולה להסתיר אותך. הנה – קח את הכתובת שלי'. ונעלמה. הכל היה כה מהיר, שאלמלא פיסת הנייר שנותרה בידו, הוא היה עלול לחשוב שהכול פרי דמיונו. הוא שינן היטב את הכתובת והשמיד את הדף.

"יומיים אחר כך, כשסבא הלך לבד לצריף בשעת לילה מאוחרת, הוא שמע שיחה בין מפקד המחנה למישהו אחר. הם דנו בפרטים הטכניים הקשורים לתוכנית חיסול המחנה".

"מכיוון שלסבא לא היה מה להפסיד, הוא החליט מיד. הוא ידע שעל חלק אחד בגדר שמקיפה את המחנה, לא משגיחים כל הזמן. הוא ידע גם שמעבר לאותו קטע בגדר נמצאת תעלת השופכין. בשקט, בלי לחשוב פעמיים, סבא פנה לשם, טיפס על הגדר ונכנס ישר לתעלה".

"הוא לא ידע מה יהיה הצעד הבא שלו, אז הוא ישב שם, בתוך השפכים, והקיא מהסירחון הבלתי נסבל. ואז הוא שמע צליל ברור שעוד מישהו נכנס לתעלה, סבא קפא, הלב שלו פעם במהירות, כשאותו מישהו עשה את דרכו בתוך הביוב לעברו. כשהוא התקרב, סבא זיהה את דמותו של אחד מחבריו האסירים."

'מה אתה עושה כאן?' סבא שאל בתדהמה.

'ראיתי אותך קופץ מעבר לגדר לתוך התעלה. לא חשבתי פעמיים, פשוט באתי אחריך'. ענה לו האיש.

"סבא שמח בחברה, ומכיוון שהיה לאיש הזה שעון, שעון זהב שהוא הצליח להסתיר במחנה למרות הנסיבות, הוא שמח שהם יוכלו לדעת מה השעה. שני הפליטים שמעו באותו לילה, קולות של ריצה וצרחות מעליהם. חיסול המחנה החל".

"יומיים חלפו. והם עדיין נשארו בתעלה. סבא רצה להישאר שם עד שיהיה בטוח שהכל הסתיים. אולם כפי הנראה זה לא היה דבר פשוט. התעלות היו מלאות בשפכים, וצרות במידה מעוררת קלאוסטרופוביה. ובנוסף, לא היה לשניים גם מה לאכול. בסופו של דבר זה היה מעבר ליכולת הסבל של בן לווייתו של אבא. הוא היה חייב לצאת. הוא היה חייב לצאת, ומיד".

הלב שלי השתולל כשכתבתי את המילים האלה, ודמיינתי את הפחד, החרדה וחוסר הידיעה מה לעשות. מה קרה? הוא יצא? שניהם יצאו?

"סבא התחנן אליו לא לצאת, אבל הוא אמר שהוא עולה בכל אופן. הוא חייב. ברגע שהוא יצא, סבא שמע צעקה. 'אכטונג!' ואז את אותו קול צועק על החבר שלו להסיר את השעון. הייתה דממה קצרה, אולי כשהוא מילא את ההוראה, ואחריה ירייה בודדת. ואז נשמעו שני קולות מתווכחים בגרמנית מי יכנס לתעלה כדי לבדוק אם מסתתרים שם עוד אסירים".

"אבל אף אחד מהם לא הסכים. אף אחד מהם לא רצה להיטנף. במקום זה, הגרמנים רוקנו את מחסניות הרובים שלהם לתוך התעלה. סבא הסתתר מאחורי עמוד בטון כדי להגן על עצמו, והקשיב לכדורים ששרקו לצידו בלי לגרום לו כל נזק. אחרי נצח, הוא שמע את צעדיהם המתרחקים מעליו, וסבא הבין שעדיף לו לנוע. הוא דשדש בתעלה בקו ישר, עד שהגיע לקצה".

"סבא הגיח החוצה, כשהוא מכוסה ברפש מכף רגל ועד ראש, ומצמץ לאור השמש. הוא מצא את עצמו באזור כפרי לא מוכר. סבא הלך מעט עד שראה נערה. הוא ביקש ממנה משהו לשתות ובגדים להחלפה, אבל היא נתנה בו מבט אחד והתחילה לצרוח ולברוח. בחרדה מהמחשבה את מי הבחורה הזאת עלולה לפגוש ולספר לו מה קרה, סבא נמלט לכיוון השני וכמעט נתקל בגבר שצעד לכיוונו. זה היה השומר מהמחנה! הוא לא היה כעת בתפקיד משום שהמחנה חוסל. הוא נתן לסבא משהו לאכול ולשתות, ובגדים להחלפה."

"להיתקל בשומר, מכל האנשים בעולם, מה הסיכויים שזה יקרה...?" אמרתי, כמעט לעצמי. אבי חייך חיוך קלוש.

"ואז, מתוך תקווה לא מובנת, סבא אמר לו את הכתובת של האישה שלחשה לו מעבר לגדר, ושאל את השומר אם הוא יודע איפה נמצא הבית הזה. התברר שהבית נמצא במרחק רגעים ספורים, והאישה, נאמנה לדבריה, לקחה אותו והסתירה אותו כמעט שנה, עד שהרוסים הגיעו".

"היהודים ששוחררו על ידי הרוסים עדיין לא יצאו לגמרי מכלל סכנה. סבא ידע שהוא צריך למצוא דרך כדי להיחשב מועיל בעיניהם. הוא פגש שני אחים שידעו לתפור והתחילו לעבוד בתפירת מדים לחיילים הרוסים. מכיוון שסבא היה תלמיד חרוץ, הוא למד מהם איך לתפור מדים, ועבד להתגורר איתם עד שנשלח למחנה פליטים. שם הוא פגש את אחותם של שני האחים הללו. וברגע שניתן היה להשיג כתובה כשרה, הוא נישא לה. היא הייתה כמובן סבתא שלך."

שמעתי שאומרים שאם רוצים לקבל ברכה מאדם קדוש, צריכים לבקש מכל אדם מניח תפילין שמספר מקועקע על ידו. האיש הזה היה סבא שלי. וכשעקבתי אחר אחי המניח תפילין על ידו הרפה של אבי, סגרתי את העט, נגעתי בידו של אבא בקלילות וביקשתי ממנו שיברך אותי.

התעוררות שתבוא מקריאת מאמר זה תהיה לעילוי נשמת סבי, זאב יהודה בן ברוך, ולרפואה שלמה לאבי, ברוך בן שרה חשה.