הפארק הלאומי אולימפיק

הפארק הלאומי אולימפיק נמצא בחצי האי אולימפיק שבמדינת וושינגטון, ארצות הברית.

ניתן לחלק את הפארק לשלושה אזורים עיקריים: קו החוף של האוקיינוס השקט, הרי אולימפיק ויער הגשם הממוזג. נשיא ארצות הברית תאודור רוזוולט היה זה שהורה על הקמת אנדרטת אולימפיק הלאומית ב-1909, ולאחר שהקונגרס הצביע, על מנת לאשר את שינוי המעמד של המקום לפארק לאומי, הנשיא פרנקלין דלאנו רוזוולט חתם על החוק ב-1938. בשנת 1981 הפארק קיבל מעמד של אתר מורשת עולמית.

אזור החוף
קו החוף של הפארק הוא סלעי ולידו יש רצועת יער. אורכו של החוף הוא 117 קילומטרים ורוחבו מספר קילומטרים בלבד, כאשר בנקודת המוצא שבין שתי הנהרות ישנן אוכלוסיות ילידים. בנהר 'הוה' חיים 'בני הוה' ובעיר 'לה פוש' הנמצאת ליד מוצא 'נהר קוויליוט' חיים 'בני הקוויליוט'.

בעוד שחלק מהחופים עשויים מחול, אחרים מכוסים בסלעים כבדים. המסע הרגלי באזור זה קשה בגלל תנאי מזג האוויר ותנאי השטח הקשים, ומטיילים מעטים בלבד צועדים למרחק של מעבר ליום הליכה אחד. רצועת החוף נגישה יותר בהשוואה לפנים הפארק.

בסמוך לחול יש חורשות עצים צפופות, ומחורשות אלה נושרים חלקי עץ לכיוון החוף. 'נהר הוה' סוחף איתו כמויות גדולות של עץ שחוק טבעי ובכך מעשיר את החופים. הסרת הסחף – גזעים, ענפים מתים, צמרות ושורשים – הנשטף אל החופים היה מאפיין בולט של מאמצי הביות שננקטו לאורך צפון אמריקה. גם היום, הסחף ממשיך לזרום, ובכך מאפשר לצפות בתנאי השטח כפי שהיו בעבר. הסחף עשוי לעבור מרחקים גדולים מאוד, כאשר בעבר, נהר הקולומביה העביר כמויות גדולות של סחף לחופי האוקיינוס השקט הצפון-מערביים.

הרי הקרח
במרכז הפארק שוכן רכס הרי אולימפיק שמדרונותיו ופסגותיו מכוסים בקרחונים גדולים ועתיקים. ההרים עצמם הם תוצר של התרוממות אזור המגע בין שני לוחות טקטוניים הקשורים לאזור ההפחתה 'מישור חואן דה פוקה'. ההרכב הגאולוגי של ההרים הוא תערובת של סלעי בזלת וסלעי משקע מהאוקיינוס. הנקודה הגבוהה ביותר בחצי המערבי של הרכס היא פסגת הר אולימפוס, המתרוממת לגובה 2,428 מטרים. הר אולימפוס קולט כמות גדולה של שלג, וכמות זו היא הגדולה ביותר לעומת הכמות הנקלטת על ידי ההרים האחרים ברכס קסקייד.

הקרחון הגדול ביותר באזור זה הוא 'קרחון הוה' ואורכו הוא כמעט 5 קילומטרים. ככל שמתקדמים בכיוון מזרח, ההרים הולכים והופכים ליבשים יותר בגלל צל הגשם של ההרים המערביים. באזור זה יש כמה פסגות גבוהות וטרשיות.

יער הגשם הממוזג
הצד המערבי של הפארק הוא יער גשם ממוזג, הכולל את 'יער הגשם הוה' ואת 'יער הגשם קווינאולט', שהוא האזור הלח ביותר בחלק היבשתי של ארצות הברית (באי קאואיי שבהוואי יורד יותר גשם). כיוון שמדובר ביער גשם ממוזג, וזאת בניגוד ליער גשם טרופי כגון יער האמזונאס בדרום אמריקה, הצמחים הדומיננטיים בו אינם שרכים אלא צמחים יותר צפופים כגון אשוחית, אשוח ואזוב מצוי המכסה את העצים.

כיוון שהפארק נמצא על חצי אי מבודד ונחצה על ידי רכס הרים, התפתחו בו מינים ייחודיים רבים של צמחים ובעלי חיים שלא ניתן למצוא במקומות אחרים בעולם. אזור החוף הדרום-מערבי של חצי האי אולימפיק הוא גם הנקודה הצפונית ביותר של אזור חוף האוקיינוס השקט בצפון אמריקה שאיננו מכוסה בקרח, והתוצאה של כך היא – ביחד עם כך שהמרחק בין החוף לפסגות ההרים בעידן הקרח האחרון היה כפול ממה שהוא היום – שאזור זה משמש כמקלט שבו יכולים להיקלט צמחים שלא יכולים לגדול באזורים מכוסי הקרח שבצפון.

כמו כן, הפארק מהווה בית גידול עבור מינים רבים (כגון אייל קנדי) שחיים רק בחוף האוקיינוס השקט הצפון-מערבי. בגלל חשיבות זו, מדענים הכריזו על האזור כשמורת טבע מוגנת, והם חוקרים את המינים הייחודיים לאזור זה על מנת להבין בצורה טובה יותר את דרך התפתחותם של הצמחים ובעלי החיים.