maavaron
מיד תועבר לדף המבוקש
print header

אי הפסחא כתמרור אזהרה לכדור הארץ!

סיפורו של אי הפסחא הוא סיפור מדהים על חברה שהובילה את עצמה לאבדון. האי היה לתעלומה במשך שנים רבות והעסיק חוקרים רבים מתחומים שונים. חשיפת סיפורו של האי הייתה חשובה, לא רק בשל הסקרנות והעניין שבו, אלא בעיקר בשל היותו משל לעולם המודרני בו אנו חיים.

אי הפסחא

הסיפור מתחיל בחג הפסחא, שנת 1722, כשמגלה הארצות ההולנדי יקוב רוחבן (Jakob Roggeveen) מוצא אי מבודד באוקיאנוס השקט. האי, שנקרא לימים אי הפסחא (על שם מועד גילויו), היה לתעלומה גדולה בעיני רבים מהחוקרים שהגיעו למקום מאז התגלה.

מדובר באי קטן יחסית. שטחו כ- 164 קמ''ר (קצת יותר גדול מירושלים), מבודד מאוד ואינו ראוי למגורי אדם. היבשת הקרובה ביותר אל האי היא אמריקה הדרומית ששוכנת במרחק של כ- 3,703 קילומטרים מזרחה ממנו (תארו לעצמכם שהמדינה הקרובה ביותר אלינו הייתה ספרד).

אי הפסחא

כך תיאר רוחבן את מה שראה לראשונה: "ממרחק חשבנו שאדמת אי הפסחא האמור היא חולית. העשב היבש, הקש והצמחייה החרוכה נראו לנו כמו חול. המראה השומם שנגלה לעינינו לא יכול היה ליצור אלא רושם של אדמה עקרה ודלה מאין כמותה".

רוחבן התפלא מאוד כשיצאו לקבל את פניו ילידי המקום, הם עשו זאת בשחייה או בסירות קנו שבירות ודולפות, אותן נאלצו לרוקן ממים כל הזמן. הוא לא דיבר את שפתם והתקשה להבין כיצד יכולים אנשים לחיות במקום שכזה, וכיצד בכלל הגיעו למקום עם סירות כה עלובות. הרושם שקיבל היה כי הם חיים בתרבות פרימיטיבית. רובם היו ערומים וגופם היה מכוסה קעקועים אמנותיים. הם גרו בבקתות נמוכות, עשויות מקנים, ובפנים היו מחצלות ואבנים ששימשו ככרים.

רוחבן ראה כ- 400 תושבים אך מכיוון שלא ראה נשים הוא הניח שחלק מהאוכלוסייה מסתתרים.

באי לא הייתה צמחייה רבה, היו בעיקר ערבות עשב. הגבוה בעצים לא עבר את השלושה מטרים. באי לא חיו בעלי חיים הגדולים מחרקים, לא נראו עופות יבשה ולא זוחלים. חיות הבית היחידות שנמצאו היו תרנגולות.

אולם, תדהמתו הגדולה של רוחבן הייתה כשגילה פסלי אבן ענקיים בדמות בני אדם, שהיו פזורים בשטח האי. יותר מ- 200 פסלים ניצבו עומדים לאורך חופי האי. פסל כזה, שמשקלו יכול להגיע ל- 74 טון וגובהו ל- 10 מטרים, נחצב בדרך כלל במקום אחד ואחר כך הועבר בדרך כלשהי לאתר המיועד, מרחק של כ- 10 קילומטרים משם. באי נמצאו עוד כ- 700 פסלים גדולים אף יותר, בשלבי הכנה שונים, שנראה כי ננטשו באמצע העבודה עליהם.

השאלות שהעסיקו חוקרים רבים במשך השנים היו:
א. כיצד האנשים הללו הצליחו להעמיד פסלים כל כך גדולים ללא עצים הדרושים לייצור מכונות וללא חבלים חזקים?
ב. כיצד נשאו את הפסלים ממקום למקום?
ג. לפי מספר הפסלים העריך רוחבן שאוכלוסיית האי מנתה למעלה מ- 2,000 איש, אם כך לאן הם נעלמו?
ד. מה אכלו התושבים?
ה. ובכלל, כיצד הגיעו לאי?

כחמישים שנים לאחר שהתגלה האי הגיעו לבקר בו מגלה ארצות ג'יימס קוק ואדם שמוצאו מטהיטי שהצליח לדבר עם התושבים. קוק הגיע למסקנה שתושבי המקום הם פולינזים (עם שמוצאו מאסיה), אולם הם לא ידעו להסביר לו כיצד הגיעו אבות אבותיהם אל האי ולא ידעו לענות על השאלות שנשארו ללא תשובה במשך זמן רב. כמאתיים וחמישים שנים נותרו קורות אי הפסחא כתעלומה.

אי הפסחא

שחזור ההיסטוריה
את האי חקרו חוקרים בשלושה נושאים שונים: פליאונטולוגיה (מדע העוסק בחקר מאובנים), ארכיאולוגיה וחקר אבקות צמחים. בשיטות תיארוך שונות הגיעו החוקרים למסקנה כי הפעילות באי החלה בשנת 400 לפנה''ס, אם כי הדרך בה הגיעו המתיישבים הראשונים אל האי נשארה תעלומה.

בעזרת בדיקות דנ''א הוכח כי תושבי האי הם אכן פולינזים. ההערכה היא כי חיו באי כ- 10,000 איש.

כדי לגלות כיצד נחצבו הפסלים והועמדו במקומותיהם ערכו הארכיאולוגים ניסוי, בו השתתפו מתנדבים מבני האי. הם הגיעו למסקנה שכדי ליצור פסל אחד בשנה יש צורך בעשרים אנשים עם אזמלים עשויים אבן. כדי להעביר פסל אחד על מסילות מעץ צריך לפחות 10 גזעים של עץ, הרבה חבלים ומאות אנשים (בהתחשב בעובדה שלא היו להם גלגלים או כלי עבודה). את החבל אפשר לייצר מעץ מקומי קטן בשם "האו-האו", אולם כשהתגלה האי ב-1722 העץ היה נדיר מאוד, ואילו הובלה של פסל אחד בעזרת חבלים צריכה מאות מטרים של חבל.

הייתכן כי בעבר היו כל כך הרבה עצים באי?
החוקרים ערכו בדיקות של אבקות צמחים מדגימות הקרקע ולהפתעתם הרבה גילו שבעבר אכן היו יערות של עצים ושיחים באי.

עוד ערכו החוקרים חפירות באתרי הפסולת של תושבי האי הראשונים כדי לנסות להבין מה הם אכלו. נמצאו מעט מאוד עצמות של דגים אך הרבה עצמות של דולפינים. נמצא גם כי תושבי האי אכלו עופות ים, עופות יבשה, בשר חולדות וכלבי ים.

אם כך, הממצאים מראים שאי הפסחא היה בתחילה גן עדן עלי אדמות. אז מה גרם למקום להפוך לאי חורבות?

כרוניקה של כליה ידועה מראש
קל לדמיין את מה שקרה באי. כשהגיעו אליו לראשונה המתיישבים הראשונים היה אי הפסחא מיוער בצפיפות, על ידי 16 סוגים של עצים ושיחים גבוהים. השכיח מכולם היה סוג של דקל שאינו קיים עוד באי. עץ דקל מסוג זה מניב אגוזים אכילים ושרף (ממנו מכינים סוכר). באי היו לטאות, שישה סוגים של עופות יבשה ועשרים וחמישה מינים של עופות ים.

האי היה עשיר ויכול היה לספק צורכיהם של 3,000 איש לפחות.

התושבים החלו לכרות עצים להסקה ולבניית סירות. הם הקימו באי תרבות של בניית פסלים ולצורך כך הרסו את היערות. הממצאים מראים כי כבר בשנת 800 לספירה היה הרס מתקדם של היערות וההערכה היא שזמן קצר לאחר שנת 1400 נכחד הדקל שגדל באי.

התושבים התרבו ונהנו משפע המזון אך לא השכילו לנצל בחוכמה את גן העדן אליו הגיעו.

אוכלוסיית הציפורים באי הידלדלה, והדבר פגע גם בהאבקת פרחי העצים. סופם של בעלי החיים הגיע עם סופו של היער. כל אחד ממיני עופות הים והיבשה שחיו באי נכחד. חלזונות הים הגדולים התמעטו והתושבים נאלצו להספק בחלזונות הים הקטנים.

בלי העצים לייצור סירות קנו לא יכלו התושבים לצאת ללב הים ולצוד דולפינים. הם לא יכלו לצאת מהאי וכלל לא היו מודעים לקיומם של אנשים אחרים בכדור הארץ. מקורות המזון התמעטו, ואנשים החלו להגביר את גידול התרנגולות.

כשהגיעו לזמנים קשים יותר, פנו למאגר הבשר האחרון שנותר להם – האדם. עצמות בני אדם נמצאו באתרי הפסולת האחרונים של ההתיישבות הראשונה באי, דבר שהעיד על קניבליזם. האוכלוסייה סבלה מרעב וקטנה באופן משמעותי.

אנשים נאלצו להסתתר במערות כדי להתגונן מפני אויבים. קבוצת לוחמים השתלטה על השלטון המקומי, שתפקידו היה לדאוג לחלוקה נכונה של המשאבים, ובני חמולות יריבות החלו להפיל זו את פסליה של זו. באי שררה אנדרלמוסיה גדולה ומלחמה מתמשכת.

קשה להבין כיצד הגיעה חברה למצב כזה, איך קרה שלא ראו תושבי האי את המתרחש סביבם? איך לא הבינו למה הם גורמים? למה הם לא הפסיקו להכחיד את כל אשר סביבם? מה עבר בראשו של האדם שכרת את הדקל האחרון באי?
האסון לא קרה ביום אחד, אלא התרחש בהדרגתיות ולכן נראה שהתושבים לא תפסו את גודל הבעיה, הם חשבו על ההווה ולא על העתיד והתקשו להאמין שיום אחד באמת יישארו בלי שום דבר.

כדור הארץ – אי הפסחא הבא?
הסיפור הזה נשמע לכם מוכר? את הסיפור של אי הפסחא ניתן להקביל לכדור הארץ כולו. בימנו, שוב מתרבה האוכלוסייה והמשאבים הולכים ונגמרים. גם לנו אין דרך לצאת מחוץ לכדור הארץ, בדיוק כפי שלא יכלו הילידים לעזוב את האי.

מצבנו גרוע יותר: יש לנו תחנות כוח שמזהמות את האוויר וצורכות פחם לשריפה, אנחנו מבזבזים הרבה חשמל, מכלים את המשאבים הטבעיים שלנו, מזהמים את מי תהום, זורקים הרבה זבל ללא שימוש חוזר או מחזור והרשימה עוד ארוכה!

אם נמשיך כפי שאנו מתנהלים, יגמרו כל אוצרות הדיג, יערות הגשם, מאגרי האנרגיה ומרבית האדמה הפורייה בעולם, אם לא ייהרס כדור הארץ קודם לכן בשל הזיהום הסביבתי.

הסכנה האמיתית היא שסופנו יהיה כמו הסוף של תושבי אי הפסחא. אם הצליחו אלפים בודדים באי הפסחא להרוס חברה שלמה, תוך שימוש בכלי אבן ובכוח הידיים בלבד, כיצד יוכלו מיליארדי אנשים עם כלי מתכת וברזל וכוח מכונות להסב פחות נזק?

אך בכול זאת יש הבדל אחד מכריע: לתושבי אי הפסחא לא הייתה מודעות למה שקורה סביבם ולא היו להם ספרים המספרים קורותיהם של חברות שחלפו מן העולם. לנו, בניגוד להם יש מידע על העבר ואם נשכיל ללמוד מטעויות של חברות אחרות ששילמו על כך בחייהן, יהיה לנו סיכוי להציל את החברה שלנו.

נקודה למחשבה!

מקור: טבת סורק
הצטרף בחינם לשירות
התכוונת ל:

כתוב תגובה

תוכן התגובה:
הצג את כל התגובות (0)
הצטרף בחינם לשירות
התכוונת ל: