נגישות
- דפדפן זה אינו תומך בניגודיות. אנא השתמש בדפדפן אחר כמו chrome או firefox
- ניגודיות עדינה
- ניגודיות גבוהה
- הדגשת קישורים
- גופן קריא (אריאל)
- גופן מוגדל
- איפוס
- הצהרת נגישות
אמש, ממש לפני שנכנסתי למיטה בשעת לילה מאוחרת והלכתי לישון, הרגשתי לפתע שדבר מה נשמט מזיכרוני היום – שכחתי להתקשר להורים שלי ולשאול לשלומם! נכון שדיברתי איתם רק לפני 3 ימים, אבל זה לא אומר שלא הייתי צריך לעשות את זה גם היום. בין שלל התעסקויות, הבית, הילדים, המשפחה והעבודה זה פשוט ברח מראשי, וכדי לכפר על השכחה הזאת שנפלה עליי, התחלתי לחשוב על כל אותם הדברים שגורמים לי להתקשר להוריי לעיתים כה קרובות, ונזכרתי בכל האהבה והחום שהם הרעיפו עליי במשך כל חיי והבנתי שיש לי כל כך הרבה על מה להודות להם. באותו הרגע גיבשתי 8 נקודות מרכזיות שבזכותן אני צריך להודות להוריי מדי יום ביומו, והעלתי אותם על הדף בבוקר שאחרי. אני מאוד שמח לחלוק מחשבותיי, כי לפעמים כולנו צריכים תזכורת בקשר לכל הדברים נפלאים שההורים שלנו עשו עבורנו וכל הסיבות לכך שאנחנו צריכים להגיד להם תודה...
תמיד אהבתי את הדרך שבה ההורים שלי מתלהבים מהדברים שאני כותב, כשבאמת הגיע לי וגם כשלא. לאחרונה יצא לי לעבור על כל אותם חיבורים שכתבתי בצעירותי, אלו שמשום מה הם חלקו עם כל החברים והמכרים שלהם בהתלהבות אין קץ, כאילו שהייתי ש"י עגנון או ביאליק לפחות. אחרי קריאה חוזרת של כל אותם כתבים, רק רציתי לשאול אתכם, הוריי היקרים: אתם יודעים שהם היו ממש גרועים, נכון? אבל דבר אחד אני יכול להגיד בבטחה: לא הייתי היכן שאני כיום - אדם הכותב למחייתו אך גם מחשיב את הכתיבה כאהבה הגדולה של חייו - אם הורי לא היו מטפחים את החלומות שלי. לא תמיד הייתי כותב מלא ביטחון כפי שאני כיום, בצעירותי הייתי הססן והכתיבה לא תמיד באה לי בקלות, אך התמיכה המחושבת והמרגשת של הוריי הייתה בדיוק מה שהייתי צריך.
נכון הוריי היקרים, במשמרת שלכם הספקתי לפרוש מחוג הכדורסל (פעמיים), מהשחמט, מהפסנתר ומעוד כמה פעילויות ששלחתם אותי אליהן, ויכול להיות שאם הייתי ממשיך ומתמיד זה היה משתלם לי. אני יודע שההורים שלי מלקים את עצמם עד היום על חלק מהדברים האלו, ואני מקבל את זה באהבה, אבל אם יש דבר אחד שלמדתי מהם זה שבני אדם, וילדים בפרט, יודעים להוציא מעצמם את הכי טוב רק כשדוחפים אותם לקצה, וגורמים להם לעשות את מה שהם לא חשבו שהם יעשו אף פעם. דעו לכם, אמא ואבא, שלמרות הכל - נאומי ה"מצליחנים אמיתים אף פעם לא פורשים" שלכם נצרבו בסופו של דבר במוחי, ומשמשים אותי כיום טוב מאוד גם עם ילדיי.
היום שבו ראיתי בפעם הראשונה את אמי ממררת בבכי עדיין חרוט בראשי היטב. את הדרך שבה אבא אחז בכתפיה, ניחם וניסה להרגיע, וגם הזיל דמעה בעצמו, אני לא אשכח עד סוף ימיי. לפני כן מעולם לא ראיתי אדם מבוגר שבוכה ושנאלץ להתמודד עם סערת רגשות כה גדולה כמו שהיו אז שניהם. כל החזות החיצונית שלהם עד אז, ה"סופרמנים" שהם ביקשו לגלם עבורי, ירדה מהם לפתע, וזה קרה ביבבה דקה ומכובדת ולא בהתרסקות. ראיתי אז את האני האמיתי שלהם: מורכב יותר, רגיש וגם קצת כואב. כשאבא ביקש ממני להתקרב ולתת להם חיבוק חשתי תחושת הקלה, שחרור אמיתי – גיליתי באותו הרגע את ההורים האמיתיים שלי, וזה היה מהדברים העוצמתיים ביותר שזכורים לי מילדותי. מאז ועד היום, כשאני מוצא את עצמי על סף נקודת השבירה, אני נזכר ברגע הזה ואומר לעצמי: זה בסדר, תן לעצמך להשתחרר – לעולם לא תוכל להיות אדם שלם מבלי שתהיה לך תשוקה שתוביל לבכי על לדברים מסוימים, ממש כפי שהייתה להוריי.
ההורים שלי היו המחנכים הכי טובים שלי, הרבה לפני וגם הרבה אחרי שהגננות בגן, המורים בבית הספר והמרצים באוניברסיטה עשו את עבודתם. הוריי מעולם לא הפסיקו ללמד אותי ולפתח בי יכולות מגוונות, וגם כשהייתי במסגרות החינוכיות השונות הם לא ויתרו ולו לרגע על תפקידם כמחנכים ומדריכים, ומצאו דרכים נוספות ויצירתיות לפתח את כישרוני. כך למשל את כל כישורי הבישול הבלתי מבוטלים שלי אני חייב כיום לאמי שלימדה אותי את רזי המטבח, ואת כישורי הנגרות ועבודות הבית שבהם אני מצטיין אני חייב לאבי, איתו ביליתי ימים שלמים בפירוק והרכבה.
מי יותר טוב בלהדגים לנו מהי אהבה וכיצד עלינו לאהוב, האחד את השני וגם את הילדים, מאשר שני האנשים שהביאו אותנו לעולם וגידלו אותנו? ההורים שלי הם שלימדו אותי שבאהבה מגיע לי לקבל את הטוב ביותר, ושאין שום צורך שאתפשר על פחות מכך. הם היו הדוגמה הראשונה והמושלמת עבורי כיצד ניתן לאהוב ויחד עם זאת גם להיות החברים הכי טובים שיש, כיצד ניתן למצוא נחמה אמיתית מן העולם בתוך קשר זוגי וכיצד אפשר לשמור על ה"אני העצמי" גם כאשר אתה לגמרי מאוהב באדם אחר. גם על זאת אני חב להם תודה גדולה, כי אחרת מי יודע איזה מן אדם הייתי – ואיזה מן קשר זוגי, אם בכלל – היה לי כיום.
7. על כך שהם היו כנים איתי אפילו כשלא רציתי בכך
בכל גיל, אבל במיוחד בגילאי הטיפש עשרה ולאחר מכן בשנות ה-20 של חיינו, אנו זקוקים למישהו שיגיד לנו את כל האמת ויהיה כנה לחלוטין כלפינו, אחרת אנחנו עלולים להתחיל להאמין שאנחנו מושלמים, והאגו שלנו יתנפח פי 10 ממה שהוא צריך להיות. ההורים שלי במקרה הזה, דאגו לספק לי את מנת הכנות שכה הייתי צריך בשלבים שונים של חיי. יחד עם זאת שהם הדגישו בפניי בלי סוף עד כמה הם אוהבים אותי, הם גם לא חסכו ממני ביקורת כנה אפילו כשלא רציתי בה, אבל הדבר התברר בסוף כנכון בכל מאת האחוזים. אני מעריך אותם על כך שברגעים שבהם יצאתי מהאיזון הנכון, הם תמיד דיברו איתי גלויות ולא היססו להגיד: "תיקח את עצמך בידיים ותתחיל להתרכז בדברים שחשובים באמת". כן, לפעמים הם היו יכולים להיות כנים מדי ולהגיד לי בפנים עד כמה הם לא אוהבים את החולצה שקניתי במיטב כספי, או להתלונן על סגנון המוזיקה שאני שומע, אבל כך או כך כולנו צריכים להודות על זה שיש לנו הורים שאומרים לנו את האמת כפי שהיא.
להיות בן להורים קשובים, תומכים, שנמצאים שם איתך בכל שלב בחיים ובכל דבר שאתה עובר, בין שבטוב ובין שברע – זה דבר שאין לו שום מחיר שבעולם ואין מה שישתווה לו. הקשר המשפחתי יכול להיות דבר עוצמתי במיוחד, וזה שיעור שההורים שלי לימדו אותי בכל רגע ששהיתי במחיצתם. המשפחה היא קבוצת התמיכה האידיאלית כשהחיים נעשים קצת כבדים וקשים מדי עבורך, וזה קורה לא מעט. במובן מסוים ההורים שלי היו תמיד גם חברים שלי – לא, לא יצאנו לבלות בערבים יחד ולא עשינו שטויות משותפות, אבל כן יכולתי תמיד לדבר ולשוחח עימם, לחלוק איתם את מחשבותיי ולטעמי זהו המפתח העיקרי להורות טובה ונכון. הרעיון שהורים וילדים אף פעם לא יכולים להבין את הראש האחד של השני נראה לי מופרך לחלוטין. כשיש לך הורים שדואגים לך וממשיכים ללוות אותך לאורך כל חייך – זוהי ברכה שאין לה תחליף, ואם גם אתם חשים כמוני עליכם להודות להוריכם מדי יום ביומו.
אז אם גם אתם מרגישים כמוני כלפי הוריכם ורוצים להודות להם מקרב לב על הכל, אל תשכחו להרים אליהם טלפון ולהגיד להם זאת, או שפשוט תשתפו את המאמר הזה איתם, ותוסיפו עוד כמה מילים טובות ואישיות ישירות מליבכם.
כתוב תגובה
תוכן התגובה:
שם מלא: