חנוכה בברגן בלזן

מאת: ליבי אסטייר

באדיבות www.aish.co.il
אתר עם חכמת חיים

סיפורו של רבי שמעלקה, שחיפש בכל מאודו אור קטן שיאיר את ים הייאוש האפל של ימות השואה.

"יהודי וייאוש הם מושגים מנוגדים מעצם מהותם. הם פשוט אינם יכולים לדור בכפיפה אחת". הרב שרגא שמואל שניצלר, שהיה מוכר יותר בכינויו רבי שמעלקה, סקר בעיניו את שוכני הצריף, כדי להיות בטוח שהאנשים הבינו את הנקודה שלו. בתוך קהל הפנים היגעות שהחזיר אליו מבט, היו כמה שהנהנו בראשיהם בהסכמה. אולי גם הם היו חסידים בחיים האחרים – החיים של לפני המלחמה – ולכן יכלו להעריך את מעשיותיו של רבי שמעלקה על רבנים חסידיים מהעבר.

רבי שמעלקה לא סיפר את סיפוריו רק כדי להעביר את הזמן. התפקיד שלו, כפי שהוא ראה אותו, היה לשמור את רוחם של היהודים במחנה הריכוז ברגן בלזן, לבל תיפול. התפקיד היה יכול להיות הרבה יותר קל אילו הם היו נביאים, מכיוון שסוף המלחמה המתין במרחק חודשים ספורים מהם. אולם באותו כסלו בשנת 1944, המצב נראה חסר תקווה כמו בכל יום אחר. עבור רובם, אפילו המחשבה על חנוכה שהתקרב במהירות, לא יכלה לפזר את ענני הקדרות.

באשר לרבי שמעלקה, הסיפור היה שונה לחלוטין. מאז תחילת החודש הוא היה טרוד בהכנות לקראת החג. הוא חזר על אותה השאלה בפני כל מי שהוא פגש: "האם תוכל להשיג עבורנו מעט שמן? האם אתה מכיר מישהו שעובד במטבח?"

אולם התשובה תמיד הייתה "לא".

לחרדתו, הוא גילה שחנוכה עומד להגיע בעוד מספר ימים. הוא ידע היטב מה יקרה אם הוא לא יצליח למצוא שום שמן. רק חוט דק של תקוה החזיק רבים מחבריו בחיים. ברגע שחוט זה ייקטע, הם ייכנעו ליַם הייאוש העמוק והקודר שאיים להטביעם. אז הוא היה מוכרח להשיג קצת שמן. אפילו אם הוא ימצא שמן שיספיק רק כדי להדליק את הנר הראשון של חנוכה לכמה שניות, זה כבר יספיק. אבל בלי נרות חנוכה בכלל? זו בכלל לא הייתה אפשרות.

כשרבי שמעלקה היה בעבודה (התפקיד ה"אחר" שלו במחנה היה לסלק את גוויות המתים מהצריפים) ביום שלפני חנוכה, הורו לו לעבור לצריף האחרון, שבו נפטרו מספר אנשים בלילה הקודם. ובעודו חוצה את השדה הפתוח, נתקעה רגלו בחור קטן באדמה הקפואה והוא כמעט נפל. הוא הוציא את רגלו מהחור והבחין שמשהו קבור בתוכו. הוא בדק היטב שאיש אינו צופה בו ורכן לבדוק מה זה.

הוא שלף מתוך האדמה צנצנת קטנה, שבתוכה נוזל קרוש כלשהו. שמן, הוא לחש. שמן לחנוכה!

רבי שמעלקה הכניס שוב את ידו לאדמה, ולשמחתו גילה שהמחבוא טומן בחובו הפתעות נוספות. הוא הוציא חבילה עטופה בזהירות ופתח במהירות את מעטפת הנייר. בתוכה היו שמונה כוסיות זכוכית ושמונה פתילי כותנה דקים.

לא היה ספק שאסיר יהודי כלשהו הטמין את החנוכייה הקטנה ואת השמן. אולם מי הוא? והיכן הוא? האם הוא הועבר למחנה אחר? האם הוא נפטר?

למרות שרבי שמעלקה רצה מאוד שמן עבור הצריף שלו, הוא קיווה בכל מאודו שהיהודי שהטמין את הדברים האלה עדיין חי. אולי הוא עדיין במחנה והוא יחזור למחרת כדי לחפש את האוצר שהוא הסתיר בזהירות כה רבה. אז רבי שמעלקה קבר שוב בזהירות את הכל. אולם במשך כל שאר אותו יום והלילה שבא אחריו, הוא שאל כל יהודי שהוא פגש את אותה השאלה: "מצאתי מעט שמן וחנוכייה. אולי אתה החבאת אותם?"

האסירים נעצו בו עיניים עצובות, משוכנעים שהזוועות האחרונות שהרבי נחשף אליהן בעבודתו שבשו את שכלו. "לא רבי", הם אמרו, בזה אחר זה. "אני לא החבאתי שום שמן. לא החבאתי חנוכייה".

אולם, בלילה שלמחרת, הם גילו שרבי שמעלקה לא השתגע. כשהם חזרו לצריפיהם אחרי מסדר הערב, הם ראו לתדהמתם חנוכייה קטנה ניצבת על אחד הדרגשים, ולהפתעתם הגדולה אפילו יותר, אחת הכוסות הייתה מלאה בשמן!

רבי שמעלקה אמר את הברכות ואחר כך הדליק נר ראשון של חנוכה. הקבוצה עקבה בדממה אחר מלחמתה הנצחית של השלהבת הזעירה באפלה המקיפה אותה. חלקם חייכו, אחרים בכו. כולם הרגישו ניצוץ מתוק של תקווה מתעורר בליבותיהם המרירים.

הנס הפרטי שלהם חזר על עצמו בכל אחד מלילות החג. ואז, כמה חודשים אחר כך, באפריל 1945, התרחש נס גדול עוד יותר. גרמניה נכנעה. המלחמה הסתיימה.

רבי שמעלקה היה אחד מברי המזל ששרדו את המלחמה. אחרי שמחנה ברגן בלזן שוחרר, הוא שב להונגריה, שימש שם כמנהיג רוחני לניצולים אחרים, והתפרסם בכינוי ה"טשאבער-רב".

מספר שנים אחר כך, הוא נסע לביקור בארה"ב, וביקר שם מכר "מהמולדת הישנה" – רבי יואל טייטלבאום, הרבי מסאטמר. וכך, בעודם מעלים זיכרונות, ציין הרבי מסאטמר שגם הוא היה בברגן בלזן.

"הייתי שם שנה לפניך", אמר הרבי מסאטמר. "הצילו אותי בכ"א בכסלו, ארבעה ימים לפני חנוכה. לפני ששמעתי על תכנית ההצלה, התכוננתי לקראת החג. שיחדתי כמה פקידים במחנה ואספתי קופסא של שמן, כוסיות ופתילות, שקברתי אחר כך בשדה. תמיד הרגשתי רע שהחנוכייה הקטנה שלי מעולם לא באה לידי שימוש.

רבי שמעלקה חייך, "החנוכייה שלך באה לידי שימוש. היא האירה את אפלתם של מאות יהודים ועזרה לפחות לחלק מהם לשרוד את המלחמה".