maavaron
מיד תועבר לדף המבוקש
print header

מיי יתן והחנוכייה תאיר שוב

 
באדיבות אתר בית חב"ד
מאת: בלייר גרוב
 
לפני מספר שנים התקשר אלי רופא מדרום צרפת. הוא סיפר כי נכדתו חלתה במחלה מסוימת, שהרופאים המקומיים לא הצליחו לפענח. ולכן, לאחר שקרא כמה ממאמריי בנושא ליקויים במערכת העצבים האוטונומית, החליט להתקשר. הסימפטומים של נכדתו התאימו לאלו שתיארתי במאמריי, והוא שאל אם אוכל לעזור. הסכמתי ברצון, ובמשך חודשים רבים שיתפתי פעולה עם רופאיה הצרפתיים של הילדה, הן בטלפון והן בפקס, כשאני מכוון אותם כיצד לאבחן את הדיאגנוזה. לבסוף הגענו לאבחנה מדוייקת ורשמתי לה את התרופות והטיפולים הדרושים. במשך מספר שבועות לאחר מכן, הילדה החלימה באופן פלאי ממש. סבה וסבתה של הילדה הביעו את תודתם העמוקה ובקשו שאם בכוונתי לבקר אי-פעם בצרפת, שאודיע להם.
 
בקיץ 1996, הוזמנתי לדבר בוועידה מדעית בינלאומית שהתקיימה בעיר ניס שבצרפת. הודעתי על כך לרופא, לו עזרתי בזמנו בקשר לילדה. כשהגעתי למלון, חיכתה לי הודעה ממנו להתקשר אליו. התקשרתי וקבענו להיפגש באחד הערבים לארוחת ערב.
 
נפגשנו ביום שנקבע ונסענו יחד צפונה לביתו במחוז יפהפה בדרום צרפת. היה קצת עצוב לראות שהבית בו הוא מתגורר ישן יותר משנות קיומה של ארה"ב... תוך כדי נסיעה הוא סיפר לי שאשתו סובלת מסרטן השד, היא אינה מרגישה טוב אך התעקשה שהיא רוצה לפגוש אותי. כשהוא הציג אותי לפניה, ראיתי שלמרות מחלתה הקשה היא עדיין אישה יפה בעלת הופעה אצילית.
 
לאחר ארוחת הערב, ישבנו בסלון ביתו בסגנון המאה ה- 17, לוגמים קוניאק ומשוחחים. שיחתנו ודאי נשמעה מוזר לגבר והאישה הצעירים שנכחו במקום, משום שהיא התנהלה בשלוש שפות: אנגלית, צרפתית וספרדית.
 
לאחר זמן שאלה אותי האישה: "בעלי אומר לי שאתה יהודי, האם זה נכון?" "כן", אמרתי. "אני יהודי". הם בקשו שאספר להם על היהדות, ובמיוחד על החגים. הסברתי כמיטב יכולתי והייתי בהלם כמה מעט הם ידעו על היהדות. במיוחד התעניינה האישה בחג החנוכה. כשסיימתי לענות על שאלותיה, היא הביטה בי ואמרה: "יש לי משהו לתת לך".
 
היא נעלמה וחזרה אחרי מספר דקות עם חבילה עטופה בבד. היא ישבה, עיניה העייפות מביטות בי והיא החלה לדבר באיטיות.
 
"כשהייתי ילדה בת 8, בזמן מלחמת העולם השנייה, השלטונות הגיעו לכפר שלנו כדי לכנס את כל היהודים. חברתי הטובה באותם ימים הייתה ילדה יהודיה בגילי בשם ג'נט. בוקר אחד, כשבאתי לשחק אתה, ראיתי שמאלצים אותה ואת משפחתה, באמצעות איומי רובה, לעלות למשאית. רצתי הביתה, סיפרתי לאמי מה קרה. "לאן היא הולכת"? שאלתי, ואמי הרגיעה אותי: "אל תדאגי, היא תיכף תשוב".
 
"רצתי בחזרה לביתה של ג'נט וראיתי שהיא כבר לא שם. כפריים אחרים בזזו את חפצי הערך ואת פריטי היודאיקה הם השליכו אל הרחוב. כשהתקרבתי, ראיתי משהו זרוק בערימת זבל. הרמתי אותו. היה זה חפץ שג'נט ומשפחתה נהגו להדליק בסביבות חג המולד. במוחי הקטן, מוח של ילדה קטנה, אמרתי לעצמי: אקח את זה הביתה ואשמור את זה לג'נט עד שתחזור. אולם היא ומשפחתה מעולם לא חזרו".
 
היא הפסיקה לרגע ולגמה מעט ברנדי. "מאז שמרתי על הפריט הזה. החבאתי אותו מהוריי ולא סיפרתי לאיש על קיומו. למעשה, במשך 50 השנים האחרונות, האדם היחידי שידע על כך היה בעלי. כאשר גיליתי מה באמת קרה ליהודים, ושכמה מן האנשים שהכרתי שיתפו פעולה עם הנאצים ימ"ש, לא הייתי מסוגלת להסתכל על הדבר הזה. אולם בכל זאת שמרתי עליו, מוחבא, מחכה למשהו, למרות שלא ידעתי בדיוק למה. עכשיו אני יודעת למה חיכיתי. בשבילך, יהודי שעזר לרפא את נכדתנו, אני רוצה לתת לך את זה".
 
ידיה הרועדות שמו את החבילה על ברכיי. פתחתי בזהירות את כיסוי הבד. בפנים הייתה חנוכייה, כזו שלא ראיתי כמוה מעולם. עשויה מפליז מוצק, היו לה שמונה קנים עם קעריות לשמן ופתילות, וקערית תשיעית שהייתה ממוקמת גבוה יותר מהאחרות. למעלה הייתה מעין טבעת שהאישה זכרה שמשפחתה של ג'נט נהגה לתלות בה את החנוכייה בפרוזדור הבית.
 
החנוכייה נראתה לי די עתיקה. מאוחר יותר, אמרו לי מספר אנשים שגילה של החנוכייה הוא לפחות 100 שנה. כאשר הסתכלתי עליה וחשבתי מה היא מייצגת, התחלתי לבכות. כל מה שיכולתי היה רק למלמל דברי תודה. כשעזבתי, מילותיה האחרונות אליי היו: "מי יתן והחנוכייה תאיר שוב".
 
 
מאוחר יותר שמעתי שתוך פחות מחודש מאז שנפגשנו, היא נפטרה. השנה, שוב יעלה אור בחנוכייה. אני ומשפחתי נדליק אותה, ונאמר תפילה מיוחדת לזכר אלו שאותם היא מייצגת. לא ניתן לאור הזה לכבות שוב.
 

תמונה: Ted Van Pelt

הצטרף בחינם לשירות
התכוונת ל:

כתוב תגובה

תוכן התגובה:
הצג את כל התגובות (0)
הצטרף בחינם לשירות
התכוונת ל: