maavaron
מיד תועבר לדף המבוקש
print header

סמי רוזנבאום - הנער שאמר קדיש על עצמו

 
מתוך זכרונותיו של שמעון ויזנטל
באדיבות אתר בית חב"ד
 
לראשונה שמעתי על סמי רוזנבאום בשנת 1965, כאשר גברת רביץ אחת מראבקה נכנסה למשרדי בווינה כדי להעיד במשפט על פשעי מלחמה. גברת רביץ זכרה את סמי רוזנבאום כ"ילד שברירי, בעל פנים חיוורים ורזים ועיניים כהות, שנראה מבוגר בהרבה מכפי גילו – כמו ילדים רבים שלמדו מוקדם מדי על החיים". סמי היה בן תשע בשנת 1939, כאשר הגרמנים נכנסו לראבקה והפכו את החיים לסיוט.
 
אביו של סמי היה חייט שחי בשני חדרים טחובים ומטבח קטן בבית ישן, אך הם היו שמחים בחלקם ויראי שמיים. מדי יום שישי בערב הלך סמי עם אביו לבית הכנסת לאחר שאמו ואחותו הדליקו את נרות השבת.
 
בשנת 1940 הקימו גדודי האס-אס מרכז אימונים בקסרקטין צבאי פולני לשעבר, ליד ראבקה. בשלב המוקדם של המלחמה, גדודי האס-אס ירו בקורבנותיהם; בחמישים, מאה ואפילו מאה וחמישים אנשים ביום.
 
אנשי האס-אס הוקשחו בראבקה כדי שיאבדו את רגישותם לדם, לזעקות שוברות הלב של נשים וילדים. העבודה הייתה צריכה להיעשות במינימום של בלגן ובמקסימום יעילות. זו הייתה פקודתו של הפיהרר.
 
מפקד בית הספר היה קצין האס-אס וילהלם רוזנבאום מהמבורג. ציני וברוטאלי, הוא הסתובב עם שוט רכיבה בידו. "הופעתו הפחידה אותנו", זכרה האישה מראבקה.
 
בתחילת שנת 1942 פקד רוזנבאום על כל יהודי ראבקה להתייצב בבית הספר המקומי כדי "להירשם". החולים והזקנים יישלחו למחנות ההשמדה, והאחרים יעבדו עבור הוורמאכט.
 
לקראת סוף ההרשמה הופיע מנהיג האס-אס רוזנבאום, מלווה על-ידי שני סגנים, הרמן אודר וולטר פרוך. מנהיג האס-אס רוזנבאום קרא את רשימת השמות. "לפתע הוא הצליף בחוזקה על השולחן בשוט שלו", סיפרה לי האישה מראבקה. "כולנו מצמצנו בעינינו כאילו הצליפו בנו". מנהיג האס-אס רוזנבאום צרח: "מה זה? רוזנבאום? יהודים! איך מעזים היהודים הארורים האלה לשאת את שמי הגרמני הטוב?"
 
הוא השליך את הרשימה על השולחן וצעד משם בהפגנתיות. ידענו שיהרגו את בני משפחת רוזנבאום, היה זה רק עניין של זמן. אנשים נהרגו בגלל ששמם היה רוזנברג, או אם שמם הפרטי היה במקרה אדולף או הרמן.
 
בית-הספר לשוטרים ביצע הוצאות להורג בקרחת יער. תלמידי אס-אס ירו ביהודים ובפולנים שנאספו על-ידי הגסטאפו, בעוד מנהיג האס-אס רוזנבאום צפה בתגובות התלמידים מתוך ניתוק קליני. אם תלמיד אס-אס העווה את פניו, הוא הוצא מגדוד המוציאים להורג ונשלח לחזית.
 
אחרי ההרשמה עבדה גברת רביץ בבית הספר לשוטרים כמנקה. "כשאנשי האס-אס הגיעו חזרה מקרחת היער, הוטל עליי לנקות את מגפיהם המכוסים בדם". היה זה בוקר יום שישי ביוני 1942. שני אנשי אס-אס ליוו את "היהודי רוזנבאום", אשתו ובתם בת החמש-עשרה, פאולה. מאחוריהם צעד מנהיג האס-אס רוזנבאום.
 
"האישה והילדה הוצעדו מסביב לבניין בית-הספר ולאחר מכן שמעתי כמה יריות", אמרה העדה. "ראיתי את קצין האס-אס רוזנבאום מכה את רוזנבאום שלנו בשוט הרכיבה שלו וצועק: 'יהודים מלוכלכים שכמותכם, אני אלמד אותכם לקח על כך שיש לכם שם גרמני!' ואז לקח קצין האס-אס את האקדח שלו וירה ברוזנבאום החייט פעמיים או שלוש. לאחר מכן שלח קצין האס-אס קאפו בלתי חמוש (שוטר יהודי) למחצבה כדי להביא את סמי.
 
הוא נסע לזאקריטי בעגלה רתומה לסוס. הוא עצר ונופף לסמי רוזנבאום. כולם במחצבה לטשו עיניים – העובדים היהודים ושומרי האס-אס. סמי שם את האבן שהייתה בידיו במשאית והלך לעבר העגלה.
 
סמי הביט בקאפו. "איפה הם?" הוא שאל – "אבא, אמא ופאולה. איפה?" הקאפו רק הניד את ראשו.
 
סמי הבין. "הם מתים", הוא מלמל ואמר בטון עובדתי, "שמנו רוזנבאום, ועכשיו באת לקחת אותי". הוא עלה והתיישב ליד הקאפו.
 
השוטר ציפה שהנער יבכה ואולי יברח. כשנסע לזאקריטי, תהה השוטר איך יוכל להזהיר את הנער, לאפשר לו להיעלם ביערות, שם המחתרת הפולנית תוכל אולי לעזור לו. עכשיו היה מאוחר מדי. שומרי האס-אס הביטו בהם.
 
הקאפו אמר לסמי מה קרה בבוקר. סמי שאל אם יוכלו לעצור לרגע בביתו. כאשר הגיעו לשם, הוא ירד ונכנס לחדר הקדמי והשאיר את הדלת פתוחה. הוא הביט על השולחן עם הכוסות המלאות למחצה שנשארו מארוחת הבוקר. הוא הביט בשעון. השעה הייתה שלוש וחצי. אבא, אמא ופאולה כבר היו קבורים ואיש לא הדליק נר עבורם. לאט ובשיטתיות ניקה סמי את השולחן והניח עליו את הפמוטים.
 
"יכולתי לראות את סמי מבחוץ" אמר הקאפו לגברת רביץ. "הוא שם את הכיפה על ראשו והדליק את הנרות. שניים לאביו, שניים לאמו, שניים לאחותו. והוא התפלל. ראיתי את שפתיו נעות. הוא אמר עליהם קדיש". קדיש היא התפילה למתים. אבא רוזנבאום תמיד אמר קדיש על הוריו שנפטרו והראה לסמי את התפילה. כעת הוא היה היחיד שנותר מבני המשפחה. הוא עמד בשקט והביט בששת הנרות.
 
השוטר היהודי שבחוץ ראה את סמי מניע את ראשו לאט, כאילו נזכר פתאום בדבר-מה. אז הניח סמי עוד שני נרות על השולחן, לקח גפרור, הדליק אותם והתפלל.
 
"הנער ידע שהוא כבר מת", אמר השוטר מאוחר יותר. "הוא הדליק את הנרות ואמר קדיש על עצמו".
 
סמי יצא והתיישב ליד הקאפו שבכה. הנער לא בכה. הקאפו מחה את דמעותיו בגב ידו ומשך במושכות אך הדמעות זרמו ללא הרף. הנער לא אמר מלה. הוא נגע בעדנה בזרועו של האיש המבוגר יותר כדי לנחמו – כדי לסלוח לו על כך שהוא לוקח אותו.
 
הם נסעו לקרחת היער, שם חיכו מנהיג האס-אס רוזנבאום ותלמידיו.
"הגיע הזמן!" צרח קצין האס-אס.
 
אף מצבה לא נושאת את שמו של סמי רוזנבאום. איש לא היה זוכר אותו אילולא הייתה האישה מראבקה נכנסת למשרדי. אך בכל שנה, באחד הימים בחודש יוני, אני מדליק עבורו שני נרות ואומר "קדיש".
הצטרף בחינם לשירות
התכוונת ל:

כתוב תגובה

תוכן התגובה:
הצג את כל התגובות (0)
הצטרף בחינם לשירות
התכוונת ל: