maavaron
מיד תועבר לדף המבוקש
print header

מעבר לרשימת שינדלר

מאת: ג'סיקה ניימן

באדיבות www.aish.co.il
אתר עם חכמת חיים

 


סיפורו של שעיה קלינברג שניצל מהשואה והציל ספר תורה בן 400.

שעיה קלינברג בן ה-92 שייך לקבוצה נבחרת במיוחד – הוא אחד ממעט היהודים החיים כיום, שהופיעו ברשימתו של אוסקר שינדלר, שהתפרסמה בשל סרטו זוכה האוסקר של סטיבן שפילברג.

שעיה נולד ב-1 באפריל 1920 בבוכניה שבפולין, לאברהם שיעה העשל ורבקה ליבה קלינברג. בוכניה, שהייתה ביתם של 3,500 יהודים הייתה מלאת עוני, אולם הקהילה הייתה גאה, עצמאית ונדיבה. העשירים דאגו לעניים וכולם זכו ליחס של כבוד. שעיה – גבר גבוה בעל שיער חום גלי וקול מקסים, שבשלו הוא שימש מאוחר יותר כחזן - עבר את שנות נעוריו בלימוד תורה כחסיד בובוב, ואחר מצא את מקומו בעולם העסקים.

ביום ששי בבוקר, ה-1 בספטמבר 1939, גרמניה הנאצית פלשה לפולין. שעיה ואביו טבלו במקווה כשהצופרים החלו מייללים בעיר. משפחת קלינברג ערכה את סעודת השבת כרגיל באותו לילה, והלכה לבית הכנסת למחרת בבוקר. כשהם חזרו הביתה לסעודת היום, חיילים נכנסו לעיר ברגל ובשיירת כלי רכב.

מספר ימים לאחר הפלישה, טנק עצר ליד שעיה וגיסו, שחזרו באותו בוקר הביתה מבית הכנסת.

"מה יש לכם בתיקים?"

שעיה פתח את התיק והוציא ממנו את הטלית והתפילין.

"יום אחד נתלה אותך עם השרוכים האלה", הייתה תגובתו של החייל.

כעבור זמן קצר רוכזו יהודי בוכניה בגטו, שם החיים היו קשים אך עדיין תוססים. אחת משתי אחיותיו של שעיה עבדה בתור משרתת בביתו של קצין SS ובכך נחשפה למידע פנימי. כשהחל חיסול הגטו בשנת 1941, היא גילתה שאמה ואחותה אמורות להישלח בטרנספורט למחנה המוות מיידנק. המעסיק שלה מה-SS התעקש שהיא תישאר לעבוד, אולם היא סירבה לנטוש את משפחתה, יצאה עימן למיידנק ושלושתן מתו שם.

החיסול התעצם במשך 1942, ואביו של שעיה נשלח לבסוף למחנה ריכוז שם נפטר גם הוא. שעיה נותר לבדו בין 150 היהודים האחרונים שנשארו בגטו.

שעיה היה בין 150 היהודים האחרונים שנותרו בגטו בוכניה בשנת 1942, לפני שהוא הועבר למחנה הריכוז בפלאשוב, קראקוב. בגטו, הוא עבד במפעל תחמושת, ובזכות ניסיונו זכה לתפקיד טוב במפעלו של אוסקר שינדלר מיד עם הגעתו לפלאשוב.

הודות לשינדלר, שעיה עבד בביטחון יחסי, למרות שהוא זוכר היטב את מפקד מחנה הריכוז המפורסם באכזריותו, אמון גות'. מקרה אחד זכור לו במיוחד.

לגות' היה כלב-ציד אישי שהיה מאולף להרוג בהתנפלות על הצוואר. כשהכלב יצא, זה היה סימן רע. פעם, גות' הורה לכלב לתקוף נער צעיר, אבל הכלב שהכיר את הנער ומאוד אהב אותו, סירב. שלוש פעמים גות' הורה לו לתקוף, ושלוש פעמים הכלב סירב. בחמת זעם, גות' ירה בנער ובכלב האהוב עליו. מאותו יום ואילך, אומר שעיה, גות' השתגע לגמרי ורצח באכזריות רבה.

עובדיו של שינדלר לא פגשו בו הרבה, אומר שעיה. ביום יום הם עמדו בקשר בעיקר עם יצחק שטרן, שותפו ומזכירו היהודי. במהלך חיסול פלאשוב בשנת 1943, הורה ה-SS לשעיה קלינברג ולקבוצת גברים לכרות לעצמם קברים כדי להיירות לתוכם. בעודם חופרים, שינדלר עצמו הגיע לעברם בסערה כשהוא צועק "תעצור! זה אחד העובדים שלי!" כשהוא מתכוון לקלינברג. שינדלר עצמו הציל את חייו באותו יום.

בסופו של דבר שעיה הועבר למחנה ברינליץ, עם עוד כ-1,100 שמות בני מזל מרשימתו של שינדלר, שם הוא עבד תחת הגנתו עד לשחרור הרוסי בשנת 1945. עם סיום המלחמה, הוא איבד 61 בני משפחה והיה אחד מ-50 הניצולים היחידים מבוכניה.

במשך שנות עבודתו של שעיה בבית החרושת של שינדלר, הוא התיידד עם האחים משה ומיכְל אסיג. האחים אמרו שאם כולם יזכו להישאר בחיים, אז שעיה יתחתן עם אחותם מתילדה. שעיה היה סקפטי. אולם כששעיה גילה שאיש לא נותר בבוכניה, הוא נסע לקרקוב כדי למצוא את חבריו, ושם הכיר את אחותם שאכן מצאה חן בעיניו. מתילדה ושעיה נישאו בפרג והתיישבו במינכן.

 

אביזרי יודאיקה גנובים

באחד הימים שעיה הלך ברחוב והבחין במחזה צורם. בעל חנות גרמני תלה בחלון הראווה של חנותו, וילונות העשויים מטליתות. שעיה נכנס וניגש אל האישה בדלפק, שהסבירה שבעלה שירת בצבא הגרמני והביא הביתה מבחר חפצים יהודיים אותם הוא אסף במשך המלחמה. שעיה עמד על כך שהיא תסיר את חפצי הקדושה מהחלון ותיתן לו את יתר החפצים הגנובים, אולם היא סירבה.

"חיילים עומדים בחוץ והם מוכנים להיכנס ולעצור אותך אם לא תתני לי את החפצים", אמר לה שעיה. זה אמנם היה שקר שהוא המציא באותו רגע, אבל הוא עבד. המוכרת נתנה לו את הטליתות ואוסף של תמונות, שביניהן תמונה מקורית של הרבי מבובוב.

מאותו יום ואילך, שעיה נודע כמי שעמל להשיב חפצים יהודיים גנובים בכל הזדמנות, מה שהוביל אותו די מהר למפגש עם אדם בעל סיפור מיוחד.

בסוף שנות ה-30 של המאה הקודמת, הנאצים היו שקועים עד צוואר בהרס העסקים ובתי הכנסת היהודיים. כשהם הגיעו לבית הכנסת הראשי של מינכן, שכנע אותם השומר הגוי שזה יהיה טיפשי לשרוף אותו ולהסתכן בפגיעה בבית האופרה המפורסם ששכן בסמיכות.

השוער סיכן את חייו, הבריח שני ספרי תורה מהארון וקבר אותם בבית קברות של גויים. לאחר המלחמה, בית הכנסת נפתח מחדש והאיש חזר לתפקידו. הוא הוציא את ספרי התורה מקברם והחזיר אותם, אולם השנים שעברו פסלו אותם מבחינה הלכתית, ולכן הקהילה אחסנה אותם.

לבסוף, החליטו רבני מינכן לקבור את השרידים, אבל קלינברג לא היה מוכן לשמוע על זה. עבורו, הם היוו סמל לאמונה ולהישרדות.

 

חזרה לחיים

שעיה שמר אצלו את הספרים ממינכן, ומאוחר יותר לקח אותם איתו כאשר היגר לארה"ב בשנת 1989 עם אשתו מתילדה, כדי להיות קרובים לבתם ולחתנם, מלכה ואהרון בלומנפלד, וחמשת ילדיהם. במשך שני עשורים, נחו ספרי התורה עטופים בשמיכות בארון העץ של משפחת בלומנפלד.

בשנת 2004, נכדתו של שעיה, עליזה (בלומנפלד) חודוף עלתה לישראל. בחג הסוכות הראשון שלה בארץ, היא התלהבה מהריקוד השמח עם ספרי התורה, ולא יכלה שלא להיזכר בספרי התורה של סבא שלה בארה"ב.

"כל הזמן חשבתי, האם זה לא היה נחמד אם היינו יכולים לרקוד איתם? אפילו אם אי אפשר להציל אותם, רק לרקוד איתם", אומרת עליזה, שמתגוררת היום בכרמיאל עם בעלה דב, קצין בצה"ל, ובנם נתי בן השלוש.

בשנת 2006, חמיה של עליזה החל להתעניין בספרי התורה והחליט להטיס אחד מהם לירושלים.

"עליזה סיפרה לי על ספר התורה ועל כך שאי אפשר לתקן אותו", אומר חודוף, פרשן פוליטי וצבאי שמרצה ברחבי העולם על הקונפליקט המזרח תיכוני והמלחמה בטרור. "אני לא מומחה, אבל כשראיתי את ספר התורה, היה נראה לי שאפשר לתקן אותו."

אז הוא הביא אותו אל המומחים לשיקום ספרי תורה, מכון אות בירושלים.

המומחים אומדים את גילו של ספר התורה בכ- 400 שנה, אותיותיו נכתבו בסגנון ייחודי שכמעט ולא נמצא היום. הארגון, הפועל שלא למטרות רווח, אישר שניתן לתקן את הספר, אם רק ישיג חודוף את המימון הדרוש – כמה אלפי דולרים. בשנת 2006 הוא התחיל לגייס לשם כך כספים.

באופן מפתיע, חודוף מצא את עצמו יושב ליד שולחן מול קרובת משפחה של אוסקר שינדלר, מחנכת קתולית, בדינר של הרצאות. הקרובה שהתרגשה מהסיפור, ביקשה מהכנסייה שלה לסייע באיסוף הכספים.

זה נמשך שש שנים, אולם ב-9 בדצמבר 2011, קהילת אשחר הגלילית שמחה לקבל את ספר התורה המשוקם בשירה וריקודים.

חודוף, ממייסדיו של אשחר, קורא לישוב הגדל בן 150 המשפחות, "מודל קהילתי בישראל" שבו יהודים דתיים וחילוניים חיים יחד בשכנות קרובה וידידות.

נחישותו של שעיה, שבסופו של דבר החזירה את ספר התורה לחיים, בנתה מחדש גם את משפחתו. הוא מעולם לא עזב את אמונת נעוריו, והיום יש לו 9 נכדים ונינים ברחבי ארה"ב וישראל, מילדיה של מלכה בלומנפלד מארה"ב ואוסקר קלינברג מקנדה. הוא חבר אהוב בכולל המקומי באזור מגוריו, ולמרות שהוא עזב כבר מזמן את הקריירה בת 45 השנים שלו בתור חזן, קולו העוצמתי נשאר מרכיב חשוב בחתונות ומסיבות בר מצווה משפחתיות, כמו גם במפגשים של ניצולי שואה, שם הוא אומר לעתים קרובות קדיש וא-ל מלא רחמים באופן מעורר השראה.

"אני זכיתי במתנת חיים. בהצלה", אומר שעיה קלינברג, "גם לספרי התורה האלה הייתה הזכות לחיות. לא יכולתי לעזוב אותם רק בגלל שמישהו אמר שהם ישנים מדי."

היום, אחד מספרי התורה האלה חי שוב במולדת היהודית, סמל לתקווה ולידה מחדש למעלה משבעה עשורים אחרי תחילת השואה.

ספר התורה השני ממינכן, בצירוף ספר נוסף שניתן לקלינברג לשמירה במחנה עקורים אחרי המלחמה, נשארו בארה"ב.
 

הצטרף בחינם לשירות
התכוונת ל:

כתוב תגובה

תוכן התגובה:
הצג את כל התגובות (0)
הצטרף בחינם לשירות
התכוונת ל: