maavaron
מיד תועבר לדף המבוקש
print header

בסוד הנשמה – מודעות עצמית לפי ספר התניאסדרה חמישית - שיעור חמישי – כמים הפנים לפנים

למעבר לשיעור הרביעי בסדרה החמישית - לעורר את האהבה - לחצו כאן!


כמים הפנים לפנים

ממשיכים עם הדרגות השונות באהבת השם.
ישנה עוד דרך להגיע לאהבת השם והיא שייכת לכל אחד ואחד מאיתנו.

שלמה המלך אומר במשלי "כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם" ההסבר הפשוט הוא שכשאדם מסתכל במים הוא רואה את ההשתקפות שלו, כאשר הוא מחייך הוא רואה במים דמות מחייכת וכאשר הוא כועס הוא רואה במים דמות כועסת. כך גם בין בני אדם. האופן שבו אדם מתנהג ומרגיש כלפי אחרים יוצר את התגובה שלהם כלפיו, את ההתנהגות וההרגשה שלהם אליו. הפירוש העמוק הוא, שכך הוא גם ביחסים עם הקב"ה. כפי שאנחנו מתנהגים אליו הוא מתנהג אלינו בחזרה, וכפי שהוא מתנהג אלינו כך גם אנחנו נתנהג אליו חזרה.

בעל ואישה

כאשר הבעל מגלה אהבה לאשתו במעשים ובדיבורים, אז כמעט באופן אוטומטי היא תרגיש צורך לגלות לו אהבה בחזרה. כך זה בין שני אנשים באותה רמה, ובין שני אנשים מרמות שונות זה חזק הרבה יותר. למשל, אם מפקד בצבא באמצע מסדר מול כל החיילים יפנה לאחד החיילים הפשוטים ויגיד לו מול כולם כמה הוא מעריך אותו ואוהב אותו, אז אותו חייל באופן אוטומטי יחזיר למפקד אהבה והערכה. אם המפקד גם ייתן לו איזה צ'ופר, ישחרר אותו הביתה, או אולי יזמין אותו לביתו הפרטי, אז הוא כבר ממש "קנה" את החייל.
 
נער וכוכב ספורט

אפשר לתת דוגמא נוספת. נתאר לעצמנו נער שמעריץ כוכב ספורט, אם אותו כוכב יבוא לילד ויאמר לו שהוא אוהב אותו ולכן רוצה לעבור לגור איתו, וגם רוצה שיבוא איתו למשחק ויקשור לו את הנעליים לפני שעולה למגרש. איזה תגובה זה יגרור אצל הנער? הוא יהיה מאושר עד אין קץ, הוא הרגיש שקיים את התכלית לשמה נברא... הוא יחזיר אהבה בלי סוף לאותו כוכב ספורט, אפילו אם זה נער שבדרך כלל לא מגלה אהבה ואף אם יש לו לב קשה כאבן.

אנחנו והקב"ה

ההתבוננות היא בכך שהקב"ה שהוא אינסוף, אין מספר לגדודיו, יש לו בלי סוף מלאכים, ספירות ועולמות, העולם כלפיו הוא לא גדול כל כך כפי שהוא נראה לנו...
יחד עם זאת, הוא הניח הכל בצד, את כל העולמות, עליונים ותחתונים, והוא בחר דווקא בנו. וכאשר היינו במצרים, הוא בעצמו, לא מלאך, לא שרף, לא שליח ולא אחר, הוא בעצמו ירד לעולם הגשמי, ובעולם הגשמי למקום הנמוך הנקרא מצרים, מקום של טומאה ועבודת אלילים, והוא בעצמו הוציא אותנו משם וקרב אותנו אליו.
הוא קרב אותנו אליו ונתן לנו הזדמנות לחבק אותו ולנשק אותו על ידי קיום המצוות, ולהדביק את רוחנו ברוחו על ידי השגת התורה וידיעת חוכמתו ורצונו.

אשר קדשנו במצוותיו

לכן מברכים לפני המצוות "אשר קדשנו במצוותיו", הוא קידש אותנו. כשם שגבר מקדש אישה ובכך עושה אותה שלו, כך הוא מקדש אותנו במצוות, בקיום מצווה אנחנו נעשים שלו. כשם שגבר ואישה, לאחר הקידושין, הופכין להיות לבשר אחד, כך והרבה יותר מזה, גם אנחנו על ידי מצווה הופכים להיות ל"בשר אחד" עם הקב"ה.

לכן חכמינו תקנו שכאשר מישהו עוסק בתורה צריך לעמוד בפניו, כיוון שבזמן עסק התורה, הוא מתאחד עם הקב"ה, ואנו נעמדים בפני השכינה שבתוכו באותו זמן.

רק שאנחנו לא מרגישים זאת

אכן זה כך, אך אנחנו לא מרגישים את זה. הסיבה שאנחנו לא מרגישים, היא הגוף החומרי שלנו שמהווה מסך שמסתיר מאיתנו את הרוחניות, מסתיר לנו על הקדושה. אך אף על פי שאנחנו לא מרגישים, בפועל כך היא האמת, כאשר מקיימים את המצוות מתאחדים עם הקב"ה, וזה שלא מרגישים לא משפיע על החיבור.

בכל יום חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים

עד עתה הסברנו שיש להתבונן בכך שהקב"ה, כביכול, התפנה מכל עיסוקיו והוציא אותנו ממצרים, ועל ידי שנתבונן כמה הוא אוהב אותנו זה יביא אותנו להחזיר לו אהבה. אך על כך ניתן לומר, שאני הרי לא הייתי במצרים, ולא אותי הוא הוציא משם, ולכן, איך התבוננות זו תעזור לי?

יציאת מצרים בכל יום

על כן צריך לדעת כי יציאת מצרים אינה רק אירוע היסטורי מלפני אלפי שנים, אלא זהו אירוע אקטואלי הקורה מדי יום ביומו אצל כל אחד ואחד מאיתנו.

הנשמה הנמצאת בתוך הגוף, היא בבחינת בני ישראל שהיו עבדים במצרים. הגוף מצר על הנשמה ולא נותן לה להתבטא, הוא בבחינת בית כלא האוסר את הנשמה. השחרור של הנשמה, הדביקות של הנשמה בבורא היא בקיום תורה ומצוות והגוף מפריע לכך.

אך כאשר אדם מתגבר על יצרו, מתגבר על הגוף ומביא את עצמו לקיום מצווה בכלל, ובקיום מצוות קריאת שמע בפרט, אז הוא יוצא ממצרים. שהרי במצרים היינו עבדים למצרים ולא לקב"ה, וכך היום אנו עבדים לגוף ולא לקב"ה, אך כאשר מקיימים מצווה ובפרט כאשר מקבלים עלינו עול משלכות שמיים, מקבלים על עצמנו להיות עבדים של מלך מלכי המלכים, משתחררים מהעבדות לגוף.

אין מניעה

על יציאת מצרים זו, אין מניעות וכל אחד יכול לצאת ממצרים, בכל רגע ממש.
לכן בקריאת שמע, שהיא מסמלת את קבלת מלכות השם ישנה הפרשה המדברת על יציאת מצרים, כי זהו אותו עניין. ומכאן שגם כל אחד מאיתנו יוצא ממצרים מדי יום, יותר נכון, גם אותנו הקב"ה מוציא ממצרים מדי יום.  ועל ידי התבוננות זו נבוא לאהבת השם.

היחס בינינו לקב"ה

נרחיב מעט על היחס בינינו לבינו, על מנת להבין עד כמה הוא "יורד" ומצטמצם בשבילנו.

בורא עולם הוא לא רק יותר גדול מאיתנו, הוא לא רק "הדבר" הכי גדול שיש או הכי רוחני שיש, האמת היא שהוא לא גדול ולא רוחני, הוא אינסוף, הוא בלי גבול.

כאשר מתארים אותו רק כהכי גדול או הכי רוחני, בעצם טוענים כי אף על פי שהוא גדול מאיתנו, אבל סוף כל סוף אנחנו על אותה "סקלה", רק שהוא בקצה העליון ואנחנו בקצה התחתון. כלומר, הוא נעלה מאיתנו אבל עדיין אנחנו בערך אליו.

במילים של מתמטיקה, מספר קטן בהשוואה למספר גדול, למשל חמש בהשוואה למיליון, נכון שהמיליון גדול בהרבה, אבל יש ביניהם ערך (קשר), חמש ועוד חמש ועוד חמש, בסופו של דבר נגיע למיליון. כלומר, יש ערך בין המספר הקטן לגדול, כיוון שהמספר הגדול (גדול ככל שיהיה) מורכב מהרבה מספרים קטנים.

אך כאשר מבינים כי הקב"ה הוא לא רק הכי גדול, אלא הוא האינסוף, המשוואה היא כבר אחרת. היחס בין אינסוף למספר קטן ובין אינסוף למספר גדול, הוא אותו יחס. חמש ביחס לאינסוף, או מיליון ביחס לאינסוף או מיליארד ביחס לאינסוף, זה אותו יחס. כשהאינסוף מסתכל עליהם הוא רואה את אותו דבר, מנקודת המבט שלו הם שווים. המיליארד לא שווה יותר מהמיליון או מהחמש מנקודת המבט של האינסוף.

גרגיר חול וגלקסיה שלמה

במילים אחרות, בשביל בורא עולם האינסופי, מנקודת המבט שלו, כדור הארץ וכל הגלקסיה נראים אותו הדבר. גרגיר חול והר שלם נראים אותו דבר, גרגיר חול ומיליוני גלקסיות הם אותו דבר. כולם גבול, והוא בלי גבול.

האמת היא שזה לא רק לגבי היחס בין הבורא לנבראים, גם ביחס בין האור האלוקי האינסופי שאינו חודר בעולם ("אור הסובב"), שאין לנו את ה"כלים" החושים המתאימים לקלוט אותו, שהרי הוא למעלה מגדרי העולם, לבין האור האלוקי שבפועל חודר בעולם ("אור הממלא"), יש יחס של אינסוף.
 

צמצום

קודם בריאת העולם היה הוא ושמו לבדו. לא היה עולם, לא הייתה מציאות, היה רק את הבורא. על מנת שיוכל להיברא עולם, עולם שמעלים על הקב"ה, עולם שמסתיר על הקדושה, עולם שבו הנבראים מרגישים נפרדים מהבורא, עולם גשמי וחומרי, הקב"ה היה צריך לצמצם את עצמו.

אם אור האינסוף היה ממשיך להיות כשהיה, לא היה "מקום" לעולם גשמי, הקב"ה היה צריך לצמצם את "אורו הגדול" כדי לאפשר את הבריאה.

כמים הפנים לפנים

כאמור, האהבה שהקב"ה מראה לנו מעוררת בנו חזרה אהבה אליו. כאשר אנו מבינים, כי הקב"ה צמצם את עצמו בשבילנו, יש מכך שתי השלכות.
הראשונה היא ההבנה שזה מתוך אהבה אלינו, והבנה זו מעוררת בנו אהבה אליו.
אך ישנה הבנה נוספת. כשם שהוא צמצם את עצמו בשבילנו, כך אנחנו צריכים לצמצם את עצמנו בשבילו.


כשיש מקום בלב יש מקום על הספסל

מספרים על נהג הסעות ילדים, שמספר הילדים בקו שלו הלך וגדל, אבל הרכב נשאר באותו גודל... לא עבר הרבה זמן והוא הגיע למצב שברכב הסעות של עשר מקומות נדחפו 32 ילדים מדי בוקר. יום אחד תפס אותם שוטר והתחיל לספור את הילדים ברכב, הוא הגיע למספר 32 ולקח את הנהג למשפט. במשפט, טען הנהג טענה פשוטה. הוא אמר לשופט שלא ייתכן שיכנסו 32 ילדים ברכב כזה קטן, והציע שייגשו כולם החוצה לרכב לבדוק אם זה אפשרי. ההצעה התקבלה, ויצאו כולם החוצה. התחילו להכניס ילדים לרכב וכבר אחרי 15 נהיה צפוף, דחפו עוד קצת ועוד קצת, אבל יותר מ-20 לא הצליחו להכניס. כשהשופט ראה את זה שחרר את הנהג.

אחרי המשפט ניגש השוטר לנהג ואמר לו: "בינינו, אנחנו יודעים שרימית, לא אספר לאף אחד, רק תסביר לי איך בפועל זה קרה. איך בבוקר כן הצלחת להכניס 32 ילדים לרכב?"

ענה לו הנהג: "ההבדל בין הילדים בבוקר לילדים במשפט, הוא שהילדים בבוקר רצו להיכנס כולם לרכב ביחד, הם דאגו אחד לשני והיו מוכנים להצטופף אחד בשביל השני..."

על כך נאמר, אהבה דוחקת את הבשר, כשאוהבים מישהו מוכנים לוותר בשבילו.

זה כך בזוגיות, וזה כך גם ביחסי האהבה עם הבורא. כשמבינים כמה הוא הצטמצם בשבילנו מוכנים להצטמצם בשבילו.

ממילא, התבוננות זו תביא אותנו לכך שנהיה מוכנים לוותר על כל התאוות בשביל הקב"ה, ולהתעלות מעל כל המניעות מבית ומחוץ, כולל הבית, האישה הילדים, הגוף וכד'. כלומר, שגם כאשר מרגישים שיש דברים "יותר חשובים" מהקשר לקב"ה, גם כשמרגישים שיש דברים שלא ניתן להתגבר עליהם, התבוננות זו תעזור לנו להתגבר.

ברכות קריאת שמע

הזכרנו קודם, שעיקר ההתבוננות היא בתפילה. בהכנה לתפילה, ובתפילה עצמה. לכן בתפילה יש פסוקים ומזמורים המדברים אודות גדולת השם, אודות מלכותו בעולם, ואינסופיותו. אחרי ברכת "ישתבח" בסיום ה"פסוקי דזמרה", אנו מברכים שתי ברכות כהכנה לקריאת שמע. בדרך כלל ברכה הקודמת למצווה היא בלשון "ברוך אתה א-דני א-לוקינו מלך העולם אשר קדשנו במצוותיו וציוונו על..." אך הברכות שמגיעות לפני ברכת קריאת שמע אינן מנוסחות כך, אלו הן ברכות מסוג אחר. מטרתן להביא אותנו להתבוננות המתאימה בזמן "קריאת שמע".

"קריאת שמע" עניינה ההתבוננות באחדות השם "השם אלוקינו השם אחד" וכתוצאה מזה הרגשת "ואהבת את השם אלוקיך בכל לבבך ובכל נפש ובכל מאודך", אך כדי להגיע לזה יש להתכונן כראוי. כלומר, כשאדם מבין שהבורא נמצא איתו תמיד בכל מקום, אוהב אותו ודואג לו, אז נולדת בו אהבה לבורא.

אז התחלנו בהתבוננות לפני לבישת הטלית והנחת התפילין, המשכנו בהתבוננות בפסוקי דזמרה, ועכשיו יש להתבונן בברכות קריאת שמע.

מה נאמר שם?

הברכה הראשונה היא ברכת "יוצר אור". בברכה זו אנו קוראים ומתבוננים במלאכים שבעולמות הרוחניים, איך הם בטלים לבורא (ומכאן שאנחנו בוודאי צריכים להתבטל אליו, כמו במשל שהזכרנו קודם, שכשנכנסים לארמון המלך ורואים את כל העבדים והמשרתים הבטלים למלך, זה גורם גם לנו להתבטל אליו), אך מה הם אומרים?
ו"קדוש קדוש קדוש מלא כל הארץ כבודו", כלומר "מובדל", שהוא לא שורה עליהם, אז היכן הוא נמצא? "מלא כל הארץ כבודו" – הוא שורה על עם ישראל.

בהמשך לברכה זו אנו מברכים את ברכת "אהבת עולם", בה מתוארת אהבתו הגדולה של הקב"ה אלינו, הרחמים הגדולים שלו כלפינו איך הוא בחר דווקא בנו מכל עם ולשון, איך הוא קרב אותנו אליו.

ומתוך התבוננות זו, כאשר נפנים היטב את מה שמתואר בברכות האלו, זה יוליד בנו "כמים הפנים לפנים" רגש אהבה בחזרה לבורא עולם.

להמשיך אור אינסוף

אין זה נגמר באהבה זו, התכלית של הרגש היא שהרגש יתבטא בלבושים. לאחר שיתעורר בנו הרגש "כמים הפנים לפנים" אנו נוריד רגש זה ללבושים, ללימוד תורה, שהוא בחינת "נשיקין", ולימוד תורה לא רק במחשבה אלא בדיבור, כפי שהזכרנו קודם שהדיבור, הזזת השפתיים, הואר בבחינת מעשה.

וזוהי התכלית של האדם, להמשיך את אור האינסוף לתוך העולם על ידי מעשה, אלא שבשביל כך יש צורך קודם בכך שהאדם ירומם את עצמו למעלה על ידי התפילה.

בן המלך

מלך גדול של מדינות רבות, שלח את בנו למדינה מרוחקת בה דבר המלך טרם נשמע, והטיל על בנו את המשימה "לחנך" את בני אותה מדינה וללמדם את נימוסי המלך. כשהוא מגיע למדינה הוא מגלה שהם ממש חיים כמו בג'ונגל. כשהם רואים אותו הם מלגלגים עליו, על הגלימה הגדולה אותה הוא לובש והכתר המוזר. הוא מנסה לדבר איתם, לחנך אותם אך ללא הצלחה, הם לא נשמעים לו. ככל שהזמן עובר הוא מנסה פחות ופחות. ככל שהוא מנסה פחות להשפיע עליהם, הם מתחילים להשפיע עליו יותר ויותר, עד שהוא כבר נהיה אחד כמוהם.

יום אחד מגיע מכתב מהמלך, הבן פותח את המכתב וקורא שאביו שואל אותו מה עם המשימה שהטיל עליו. הבן נזכר מי הוא ומה תפקידו באותה מדינה, מתעשת על עצמו, ומחליט לעזוב את כל ההרגלים החדשים שלקח על עצמו, לשוב לבגדים הישנים ולנסות שוב להשפיע על התושבים. אך מה יהיה שונה הפעם, הוא חושב לעצמו, מה יגרום לי הפעם לזכור את אבי ולא לשכוח את המשימה שלי?
הוא מחליט שכל בוקר יסתגר בחדרו ובמשך שעה יחשוב על אביו, יתעורר אליו בגעגועים, ויקבל כוחות לעבור את אותו יום בשלום ובהצלחה.

והנמשל מובן.

המלך זה הקב"ה, הבן זה הנשמה, הג'ונגל זה הגוף והעולם. הנשמה יורדת לעולם כדי להשפיע על הגוף והעולם ולא להיפך. אך ככל שעובר הזמן היא שוכחת על המשימה ובמקום שתשפיע על הגוף, הגוף משפיע עליה.
הפיתרון הוא התפילה.

אם כל בוקר נתנתק מהעולם לשעה, ונזכר מי אנחנו ומה תפקידנו, מי זה אבא שלנו שבשמיים, כמה אנו אוהבים אותו ומוכנים לעשות הכל בשבילו, ואפילו להצטמצם (לוותר עם רצונותינו) בשבילו, זה כבר ייתן לנו כוח לשנות עוד חלק בגוף ובעולם, בשלום ובהצלחה.

לסיכום

דרך נוספת לגלות את האהבה היא על ידי ההתבוננות כמה הקב"ה אוהב אותנו וכמים הפנים לפנים זה יעורר אותנו לאהוב אותו בחזרה. בנוסף, כפי שהוא מצטמצם בשבילנו, זה יעורר אותנו להצטמצם בשבילו.

 

למעבר לשיעור הבא בסדרה החמישית - כסף או זהב? לחצו כאן!

השיעור נלקח מתוך הספר מודעות יהודית
באדיבות אתר "אסנט צפת" - חווית הקבלה

הצטרף בחינם לשירות
התכוונת ל:

כתוב תגובה

תוכן התגובה:
הצג את כל התגובות (0)
תכנים קשורים: יהדות, דת, לב, אלוהים, נפש, נשמה, תניא, שמחה
הצטרף בחינם לשירות
התכוונת ל: