התחדשות - למעלה מגבול ולמעלה מבלי גבול

למעבר לשיעור הקודם - השם של השם - לחצו כאן!

ב"ה

הבורא ותורתו

לפני שנמשיך, נעמיק קצת במה שהסברנו קודם, שעל-ידי מצווה "מצטוותים" מתחברים עם הקב"ה בעצמו. הרי כל העולם נברא על ידו, והוא נמצא בכל מקום, ומה ההבדל בין קיום מצווה לכל פעולה אחרת.

במילים אחרות, אפשר לומר שהשאלה היא מה ההבדל בין האופן בו הקב"ה בורא את העולם לבין האופן בו הוא נותן לנו את התורה, או מה היחס בין הקב"ה לעולם ולעומת זאת מה היחס בין הקב"ה והתורה?

בריאת העולם

בקבלה מוסבר כי הקב"ה בורא את העולם כל הזמן מחדש. לא רק כל יום אלא כל רגע. העולם נברא "יש מאין", לפני הבריאה העולם לא קיים, ואחרי הבריאה הוא קיים. אם הקב"ה יפסיק לברוא את העולם, הוא פשוט ייעלם, יחדל מלהתקיים, לכן הוא חייב לברוא אותו כל פעם מחדש. לכן כל פרט בבריאה חייב להיברא מחדש באופן פרטי. כך, אגב, מוסבר העיקרון שנקרא "השגחה פרטית", השם יודע מכל פרט בעולם ולא רק באופן כללי.

הקב"ה "מעודכן" בכל פרט, אך אין מדובר על הקב"ה בעצמו כי אם על ה"הארה" שלו (כמו שהאור המשתקף מהירח זו "הארה" מאור השמש), ולא על "הארה" באופן ישיר, כי אם על סדר מדרגות והשתלשלות ארוך בו האור של הקב"ה מצטמצם אינסוף פעמים עד שיורד להוות ולהחיות את העולם שלנו. העולם הינו חידוש לעומת הקב"ה, ולכן בדרך כלל אנחנו לא מרגישים שהקב"ה הוא זה שבורא את העולם, להיפך בדרך כלל נראה לנו כאילו העולם קיים מעצמו. (אגב, אומנם זו "הארה" שלו, אך האור שלו והוא מאוחדים ולכן במובן מסוים אפשר לומר שהוא נמצא בכל מקום).

לעומת זאת, כאשר מדברים על הקשר של הקב"ה עם התורה, כבר מדברים על משהו אחר לגמרי. התורה היא לא רק "הארה" מהקב"ה אלא התורה היא חוכמתו ורצונו של הקב"ה בעצמו. כאשר לומדים תורה או מקיימים מצווה "תופסים" לא רק את ההארה של הקב"ה, אלא את הקב"ה בעצמו. כאשר הקב"ה נותן לנו את התורה הוא מכניס את עצמו בתוך התורה.

בתוך התורה

כיצד זה אפשרי הרי חוכמתו היא אינסופית והתורה מדברת על עניינים גשמיים, עניינים של חיי היום יום? ננסה לתת משל מחיי היום יום. כאשר לאדם יש שיטת מחשבה מסוימת, אז השיטה הזו יכולה להתבטא בתחומי חיים שונים; בכל תחום זה יתבטא בצורה אחרת, אך הפנימיות היא תמיד אותה שיטת מחשבה, לפעמים מוסתרת יותר ולפעמים פחות. כך נאמר גם לגבי תורה. התורה היא חוכמתו של השם כפי שנתלבשה בסוגיות שונות. עכשיו הרווחנו את שני הצדדים, מצד אחד כשלומדים את הסוגיות אפשר להבין אותם בשכל שלנו, כיוון שזה עוסק בדברים שאנו מכירים ויכולים להבין בשכל, ומצד שני כאשר לומדים תופסים את מה שבפנים, את הקב"ה בעצמו.

מים וקרח

כאשר הולכים במדבר ללא מים וללא כלי קיבול למים ופוגשים מישהו שיכול לתת לנו מים, אך לנו אין מימיה, מה עושים? ישנו פיתרון פשוט, אפשר לשנות את מצב הצבירה של המים, להקפיא אותם על מנת שנוכל לסחוב אותם. עכשיו יש לנו מים, אלא שהם בצורה של קוביות קרח. כלומר, לא רק שבתוך הקוביות יש מים, אלא הקוביות האלה עצמן, הם המים, רק שנראים אחרת.יכול להיות מצב שיתנו למישהו במדבר קוביות קרח והוא יבוא ויתלונן: 'מה הבאתם לי? אני צריך מים ולא קרח!' במצב כזה נענה: 'זה מים, הם רק במצב צבירה שונה'.

כנ"ל לגבי התורה. לא רק שחוכמתו של הקב"ה מסתתרת בתוך סוגיות וסיפורי התורה, אלא התורה עצמה על כל חלקיה היא היא חוכמתו ורצונו של הקב"ה.

קודש וחול

ועכשיו נוכל לענות על השאלה ששאלנו, מה ההבדל בין קיום מצווה לבין כל פעולה אחרת? כל פעולה אחרת גם קשורה לקב"ה, אך דרך ה"הארה" שלו, לעומת קיום מצווה מחברת אותנו ישירות עם הקב"ה בעצמו.

נחדד את הנקודה. יש שתי צורות להבין איך המצוות מחברות אותנו עם בורא עולם, מצווה המצוות. דרך ראשונה, אפשר לומר שהמצוות הן אמצעי להתחבר עם השם, הן לא חיבור ישיר, אלא מעשים גשמיים שהשם שלח לנו כדי שעל ידם נתחבר עמו. הדרך השניה היא לומר שהמצוות הן על דרך משל האברים של הקב"ה, כאשר מקיימים מצווה תופסים, כביכול, את אחד מהאברים של הבורא. כשם שבאדם, כאשר אתה תופס את היד שלו אז תפסת אותו, כך על ידי כל מצווה תופסים את הקב"ה בעצמו.

כאשר נתבונן בהסבר זה לפני כל פעולה שאנו עומדים לבצע, בצד אחד של כף המאזניים נעמיד התחברות להארה של בורא עולם ובצד השני נעמיד חיבור ישיר לבורא עולם, בוודאי שזה יגרום לנו לקיים את המצווה בחיות ובהתלהבות. אלא שכאמור זהו עדיין הסבר פשוט יחסית ואנו בדרך להגיע להסבר העמוק יותר לפיו נבין למה צריך להתבונן דווקא בחיבור לעצמות ולא לדרגות שבדרך, שם הוי"ה ושם אלוקים.

לצאת מהשגרה

נחזור לשאלה הראשונה ששאלנו, איך מתחילים לחיות חיים שאינם שגרתיים, יותר נכון איך מתחילים להרגיש בתוך חיי השגרה את ההתחדשות? כדי להבין זאת בואו נתבונן שוב בשמות השונים של הקב"ה. הסברנו קודם כי כל אחד מהשמות מסמל גילוי אחר של הקב"ה. נרחיב על כך.

שם אלוקים – "אלו-הים" בגימטריה "הטבע", כח הגבול המלובש בתוך העולם. בקבלה נקרא שם זה בשם "אור הממלא כל עלמין", כיוון שזה ה"אור" שמתלבש בתוך העולם ו"מתאים" את עצמו לצרכים של העולם. העצים מקבלים את האנרגיה של העצים, מין החי מקבל את האנרגיה של החיות וכו'. גם באדם עצמו כח המישוש הוא בתוך היד, כח הראיה בעין, כח השמיעה באוזן, כח השכל במוח וכן הלאה. בקבלה הכח נקרא "אור" והאיבר בו הוא מתלבש נקרא "כלי", בדרגה של "אור הממלא, "אלוקים", האורות תמיד מתלבשים בכלים, כיוון שהאור הוא בערך לכלי. בנשמה, הכוונה היא לדרגות הנשמה שמתלבשות בגוף ומחיות אותו באופן פנימי, כפי שמובא בקבלה שבמוח מתלבשת דרגת הנשמה (שכל) בלב דרגת הרוח (מידות) ובכבד דרגת הנפש (מחשבה, דיבור ומעשה).

שם הוי"ה – כח הבלי גבול, הקרוי בקבלה "אור הסובב כל עלמין", אור זו הוא בדרגה כל כך גבוהה עד שאינו יכול להתלבש בכלי. לכלי אין יכולת להכיל אותו. (כמו מכשיר חשמלי  שמתאים לזרם של 110 וולט שאין לא יכולת להכיל זרם של 220 וולט). מכיוון שהכלי לא יכול להכיל את האור, אז כל הכלים כלפיו הם בהשתוות (כולם שווים בעיניו, כי לכולם יש מכנה משותף – הם לא יכולים להכיל אותו). אין הבדל כלפי אור הסובב בין חיה לעץ, שניהם כל כך נמוכים כלפיו ולא יכולים להכיל אותו, עד שכלפיו שניהם שווים, כנ"ל לגבי בעל חי או בן אדם.

בנשמה הכוונה לדרגות שלמעלה מהתלבשות בגוף ומאירות על הגוף מלמעלה (מהעולם העליון), כפי שמובא בקבלה שהמקיף הקרוב נקרא חיה (כח הרצון) והמקיף הרחוק נקרא יחידה (תענוג).

לאיזה מהשמות הנ"ל אנחנו צריכים "להתחבר" כדי לחיות חיים "חדשים"?
ישנו כלל שמובא בחוכמת החקירה (היהודית) לפיו כל דבר מוגבל סופו להיפסד, להפסיק להתקיים. כיוון שלדבר מוגבל יש התחלה וסוף, מתישהו הוא יגיע לסופו. הדבר הינו כל כך חזק עד כדי כך שחכמי החקירה אמרו, כי ברגע שתינוק נולד כבר מתחילה הספירה שלו לאחור... (בלשון שלהם – "תינוק משנולד מתחיל להתייבש"). מה הכוונה, הרי רואים שהוא גדל ומתפתח, אלא שאף על פי כן כיוון שהוא נברא מוגבל וצפוי למות ביום מן הימים, אפשר כבר להתחיל את הספירה לאחור. זאת אומרת שדבר מוגבל נתון כל הזמן לשינויים, אינו דומה היום לאתמול ואינו דומה מחר למחרתיים, כל הזמן אנחנו עוברים שינויים.

התחדשות

כדי להגיע לדרגה של התחדשות, אנחנו צריכים להגיע לדרגה שלמעלה משינויים. מדוע? פשוט, כאשר אני אומר שהדברים הם חדשים בעיני, הכוונה היא שמה שאני עושה בפעם הראשונה ביום ראשון,  גם כשאני חוזר עליו ביום שני הוא יראה לי חדש בדיוק כמו בפעם ראשונה, וכנ"ל ביום שלישי ורביעי וכן הלאה.

אם נצא מתוך נקודת הנחה שאני נברא מוגבל, ולכן כפי שהסברנו אני עובר שינויים כל הזמן, וביום שני אני כבר שונה מביום ראשון, משמע שאי אפשר לראות את המעשה שחזר על עצמו ביום השני כמעשה חדש. זו כבר לא כמו בפעם הראשונה, כי אני כבר בן אדם אחר, כבר השתניתי מאז הפעם הראשונה, ועכשיו זה מרגיש אחרת.

כדי להרגיש "חדש" כבפעם הראשונה, אני צריך להגיע ליום השני בלי לעבור שינויים. לכן אני חייב להתחבר לדרגה שלמעלה משינוי.

אור הסובב

בשפת הקבלה (בהמשך להסבר שהסברנו קודם) אני צריך להתחבר לאור הסובב, שם הוי"ה, האור שלמעלה מהעולם ולכן לא מושפע מהעולם. הדרגה שלמעלה מהטבע ולכן לא נתונה לשינויי הטבע, ולא עוברת שינויים. רק מצד הדרגה הזו אפשר להרגיש "חדש" כל יום מחדש. ובנשמה כפי שהסברנו, צריך לשאוב כוחות מ"הכוחות המקיפיים" שבנשמה ה'חיה' וה'יחידה'. נשמע פשוט? בכלל בכלל לא. הדרישה כאן היא גדולה ביותר, לא לחיות את החיים לפי הטבע, לזרום, לחיות לפי הכוחות הרגילים שלי, לפי הגיון, השכל, הרגש וכו', אלא להתעלות למקום הרבה יותר גבוה, לחיות למעלה מהטבע, למצוא בנשמה את הדרגות שלמעלה משינוי את הדרגות המקיפות ולשאוב את הכח מהם.

כדוגמא אפשר לראות חיילים בשעת קרב או אדם במצב של סכנת חיים שפתאום מגלה בעצמו כוחות עצומים שמעולם לא דמיין שיש לו. בשעת לחץ וסכנה "זה לא בעיה", אין ברירה אחרת. כאן אנו נדרשים שגם ביום רגיל באמצע השבוע נגלה את הכוחות אלה כדי שנוכל "להתחדש", כל יום ממש.

אז איך עושים את זה?

עוד לפני שמתחילים צריך לדעת שמדובר בעבודה קשה וצריך להתכונן כראוי. ובפועל, אז כפי שתיארנו את ה"אור הסובב", דרגה שלמעלה מהשכל ולמעלה מהטבע, כך גם אנחנו צריכים להתנהג. לא להסתפק ב"עבודה" על פי הטבע שלנו, אלא להתעלות למעלה מהטבע שלנו, לדוגמא אם רגילים לדאוג רק לעצמנו, אפשר לעזור גם למישהו אחר לעשות קצת יותר ממה שמסוגלים. אם רגילים לסדר יום מסוים עם הספקים קבועים, אפשר להוסיף, אפילו קצת לאו דווקא בכמות אלא גם באיכות, אבל לעשות יותר מהטבע הרגיל.

למעלה מהשכל

לא רק למעלה מהטבע, אלא גם למעלה מהשכל. לא לחיות רק לפי מה שהשכל מכתיב, רק לפי ההגיון שרואים בעיניים, אלא להתחבר לדרגות שלמעלה מהשכל, לנשמה, לאמונה. לא לתת לדעה ברחוב לקבוע לנו את תכתיבי החיים, אלא להתעלות למקום בו אנו חיים לפי צרכי הנשמה ולא לפי צרכי הגוף. מה החיסרון בהנ"ל?

לגבי אור הסובב, ובכלל לגבי הדרגות שלמעלה מהטבע הסברנו קודם כי הסיבה לכך שהם למעלה מהתלבשות בעולם היא שהאור הוא כל כך חזק ועוצמתי ולכן לא יכול להתלבש בעולם. לכן, אם האור הזה ירד לעולם יש שתי אפשרויות, או שהוא לא יהיה נרגש (כפי שקורה רוב הזמן), או שבזמן שנרגיש אותו, לא נרגיש את עצמנו...

כח הרצון?

אם נתבונן בנפש האדם נוכל לראות את הדרגות השונות גם בנפש. כח הרצון מקביל לאור הסובב וכח השכל, הרגש וכל האברים מקבילים לאור הממלא. רואים בנפש שכח הרצון הוא כח כל כך חזק ולכן לא יכול להתלבש באברי הגוף, הוא בעצם "דוחף" את כל האברים מבחוץ, באופן כזה שהם לא יכולים להתנגד לו. הוא כל כך חזק שברגע שהוא מחליט להזיז את הגוף, הגוף מתבטל בפניו ומבצע את פקודותיו.

זאת אומרת "הזזת" הנפש והגוף על-ידי הרצון היא באופן שבאותו רגע שהרצון מופעל, הגוף אינו נרגש. אפשר לראות לפעמים שאנשים מגיעים לשבת במקום קדוש, ובמשך השבת מרגישים קדושה ו"אורות" עד כדי כך שמרגישים שמעכשיו כל החיים ישתנו, אבל בפועל ברגע שהשבת יוצאת ועוזבים את המקום, חוזרים בדיוק למה שהיה לפני זה.

זאת אומרת שברגע שהרגישו משהו נעלה יותר מהגוף (אור הסובב) הגוף לא היה יכול "לפצות פה", אך ברגע שה"אור" נעלם, הגוף חזר להיות בדיוק כמו קודם. דוגמא נוספת שמוכרת לכולנו ניתן לראות בימי החגים, אז מאיר בעולם אור מיוחד שממש מעורר את הנשמות היהודיות ושולח אותן לבתי הכנסת. כך אפשר לראות בכל מקום שפתאום בתי הכנסת מלאים, אין זה מכיוון כולם השתנו פתאום, פשוט מרגישים את האור הנעלה והגוף לא יכול להתנגד, יום אחרי החגים כאשר האור נעלם רואים שכולם כבר חוזרים להתנהג כמו מקודם...

לייחד סובב וממלא

ולכן, אין זה מספיק רק להתחבר לאור הסובב, לדרגות שלמעלה מהטבע, כיוון שבמצב הזה, לא יפעל בנו שינוי אמיתי, רק משהו זמני וחולף. אך כאשר מדברים על קיום המצוות כ"חדשים" קיום מתוך חיות והתלהבות, הרי בוודאי שמדברים על עניין שנעשה בפנימיות. ולכן ההדרגה אליה אנו שואפים היא לא רק גילוי של אור הסובב, אלא חיבור של אור הסובב עם אור הממלא, מה שנקרא בקבלה, "יחוד סובב וממלא".

האם זה אפשרי?

לכאורה הדרישה הנ"ל היא בלתי אפשרית, איך אפשר לחבר גבול ובלי גבול, הרי כל ההגדרה שלהם מלכתחילה היא שהם אינם יכולים להתחבר. לכן נאמר שצריך להתבונן ב"אנכי מצווך היום". רק מצד דרגת אנכי – עצמותו ומהותו יתברך שלמעלה מגבול ולמעלה גם מבלי גבול, יכול להיות חיבור של שניהם ביחד, יחוד סובב וממלא, לכן נתינת הכוח על עבודה זו היא דווקא מהעצמות – אנכי.

תלוי בהסתכלות

כפי שכבר ציינו, הכל תלוי איך אנחנו מסתכלים על העולם, לפי אופן ההסתכלות כך נראים החיים שלנו. למשל אם ניקח שני אנשים למשחטת תרנגולים, אחד צמחוני ואחד לא. אחד יצא משם מזועזע עד עמקי נשמתו ולשני זה לא כל כך יפריע. כיצד? פשוט מאוד, לצמחוני יש הסתכלות על העולם לפיה לתרנגול יש אותה חשיבות כמו לבן אדם, וממילא כשראה את המשחטה הרגיש כאילו שראה משחטה לבני אדם ולכן הזדעזע. לעומתו, לאדם השני, יש תפיסת עולם לפיה יש הבדל גדול בין אדם לתרנגול, ולכן המשחטה לא זעזעה אותו. ובכל אופן, רואים שהרגשות והמעשים של האדם מושפעים מתפיסת עולמו.

איך זה נוגע לעניין שלנו?
הכל תלוי, איך אני תופס את הקב"ה.

אם אני חושב שהקב"ה זה רק אור הממלא, רק דרגת הגבול, "הטבע", ואין משהו למעלה מזה, אז כך גם אתנהג ביחס אליו. קיום התורה והמצוות שלי, והחיים בכלל יהיו באופן של גבול, הכל יהיה במידה, בהגבלה. כפי שהסברנו בהתחלה שדבר מוגבל הולך ופוחת עם הזמן, ואז גם החיים יראו כך, הולכים ופוחתים ללא שינוי, ללא רענון, ובוודאי שלא באופן של חדשים. לעומת זאת, אם אני תופס שהקב"ה הוא דווקא אור הסובב, "בלי גבול", "למעלה מהטבע", אז גם את היחסים שלי עם הקב"ה אנהל בצורה כזו, הכל יהיה באופן שלמעלה מגבול. למה להניח דווקא תפילין, הרי השם נמצא בכל מקום? למה להתפלל דווקא לכיוון ירושלים, הרי הקב"ה נמצא גם במקומות אחרים? או שבכל זאת אצמצם את עצמי לגבולות של המצוות, אבל את המצוות אקים בצורה שלמעלה מגבול, אתרכז יותר בכוונה הרוחנית מאשר במעשה הגשמי.

התכללות

אך כאשר אני מגיע להבנה הנכונה, שהקב"ה הוא למעלה משתי הדרגות הנ"ל, וכולל בתוכו את שתיהן, היינו הוא לא גבול ולא בלי גבול אבל יש בו את שניהם, אז עכשיו בכל מצווה שאקיים, יהיה גם את הגבול, מעשה גשמי דווקא במקום מסוים עם חפץ מסוים, בזמן מסוים וכו', זה יהיה באופן של התמדה וקביעות, אך מצד שני יהיה גם את הבלי גבול, כוונה גדולה, עשיה יותר מהיכולות הרגילות. ולכן על מנת שנקיים את המצוות כחדשים – בלי גבול, אבל שזה יהיה באופן תמידי, כל יום (גבול), חייבים להתבונן ולהבין שתפיסת העולם הנכונה היא שהקב"ה הוא למעלה מגבול ולמעלה מבלי גבול.

קודשא בריך הוא ושכינתיה

וכפי שאנו אומרים לפני המצוות "לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה", מטרת המצווה היא לאחד את דרגת קודשא בריך הוא – אור הסובב, עם שכינתיה – אור הממלא, ולכן גם את המצווה צריך לעשות בצורה זו, שיהיה בה גם אור סובב (כוונה רוחנית) וגם אור ממלא (מעשה גשמי).

איזון

כאשר יש יותר מדי דגש על אור הממלא, על הגבול, לא תהיה התחדשות, וכאשר אין התחדשות נוצר שעמום, וכאשר נוצר שעמום אז מחפשים דברים מעניינים מחוץ למסגרת של תורה ומצוות. כאשר יש יותר מדי דגש על אור הסובב, על הבלי גבול, אז יש התחדשות, אבל אין אותי... אני לא בתמונה ולכן לא קורה שינוי פנימי בחיים שלי, השינוי הוא רק חיצוני ויעלם עם הזמן. יתירה מכך, איך האור הסובב מסתכל על העולם? הסברנו קודם שהעולם בטל בפניו, העולם נראה חסר חשיבות הגשמיות נראית מיותרת, כך גם יקרה למי שיחיה בעיקר עם האור הסובב, הוא לא נותן לעולם חשיבות ומזלזל בגשמיות, לא רק בשלו אלא גם בשל הסובבים אותו, הוא לא מכבד את המציאות של האחר.

ולכן צריך את השילוב המתאים בין שניהם כדי להגיע ליתרונות של שניהם ולא לחסרונות.
אפשר להקביל זאת לחיי נישואין, הרי הקשר שלנו עם הקב"ה מושווה לקשר של גבר ואישה. הגבר יכול לאהוב את האישה, אך אם הכל הוא גבולי ומדוד, לא תורגש התחדשות בחייהם ועם הזמן, הכל ילך ויתיישן (כמו בניין שלא עובר שיפוצים), יהיה משעמם וממילא יחפשו עניין במקומות אחרים מחוץ לקשר שביניהם. לעומת זאת, אם כל הזמן מחדשים, וכל הזמן יוצאים מההגבלות, אז אומנם יש חידוש אך אלו חיים משוגעים ללא שיגרה, יותר מזה זהו קשר שיישאר חיצוני ולא יחדור לפנימיות הנפש של בני הזוג.

לכן צריך את שני הצדדים, גם את הצד הגבולי וגם הצד הבלי גבולי.

לא להתבודד ולפרוש מהעולם ולחפש את הקב"ה רק באינסוף, אך גם לא להיות מרובע ולחפש את הקב"ה רק בפרטים הקטנים ובדיוקים של המצוות וההלכות, אלא לשלב את שניהם, לרדת לפרטים אבל לא לשכוח את הכוונה. להכניס כוונות עצומות אבל לא לשכוח כי המעשה הוא העיקר.

מעשה וכוונה

נסיים במאמר חז"ל ידוע מהגמרא – מצווה ללא כוונה כגוף ללא נשמה.
חייבים את שני הצדדים, גם את הגבול, הגוף, המצווה, המעשה הגשמי, אבל גם את הבלי גבול, הנשמה, הכוונה הרוחנית.