maavaron
מיד תועבר לדף המבוקש
print header

10 דברים שיהרסו לך את החיים

מאמר מאלף שלא תרצו לפספס

מאת: יוסף יצחק יעקבסון

באדיבות: אתר בית חב"ד


10

פעם שודד דרכים עצר נוסע ותבע ממנו את כספו באיומי אקדח. "אל תירה!" אמר הנוסע. "אתן לך את כספי. אבל אני מבקש ממך טובה. אם אגיע הביתה בידיים ריקות, אשתי לעולם לא תאמין ששדדו אותי ותאשים אותי שבזבזתי את כספי על הימורים או על משקאות חריפים ותכה אותי ללא רחמים. אנא עשה לי טובה ותירה כמה כדורים דרך כובעי כדי שאוכל להוכיח לה שהתעכבתי שלא באשמתי".

השודד לא ראה סיבה שלא להסכים לכך וירה מספר כדורים דרך כובעו של האיש.

"תודה רבה", אמר הנוסע, "אבל אתה לא מכיר את אשתי. היא תגיד שניקבתי את הכובע בעצמי ושאלה בכלל לא חורים של כדור אקדח. הנה, קח את מעילי ותירה כמה כדורים דרכו ממרחק קצר, כך שיישארו על המעיל סימני אבק השרפה. זה בטח ישכנע אותה".

כשהנוסע ראה שהלחיצה האחרונה על ההדק הפעילה מחסנית ריקה ושהשודד השתמש בכל הכדורים, הוא התנפל מיד על השודד, הפילו על הקרקע, לקח את ארנקו ונמלט משם.
 

הגנב הפנימי

סיפור זה, שסופר על ידי רבי נחמן מברסלב, ממחיש את הדפוס הטרגי של חייהם של אנשים רבים. לכל אחד מאתנו יש גנב – נטייה שלילית השוכנת בתוכנו - הגנב הזה מנסה ללא הרף לגזול מאתנו את התכונות הטובות והרוחניות הטמונות בנו. אולם רבים מאתנו מגלים את הנכונות ואת העוצמה להיאבק בגנב, רק אחרי שהוא ירה בנו את כל כדוריו. רק לאחר שהרשינו להתמכרויות הלא בריאות ולדחפים ההרסניים לאכלנו, אנו נוכחים לראות שחיינו חלולים וריקים, וסוף סוף מוצאים את האומץ להכניע את הגנב ולצאת למסע של שיקום עצמי.


עשר המכות

עשר המכות המפורסמות המתועדות בתורה – אין לראותן סתם כסדרת אירועים על-טבעיים שהחריבו את ממלכת מצרים לפני כ-3,300 שנה. התורה אינה רק ספר המתעד סיפורים עתיקים, אלא מהווה מדריך לחיים, ספר הדרכה להתפתחות הגזע האנושי. לכן, האפיזודות המתועדות בתורה מייצגות סיפורים רוחניים נצחיים המתרחשים שוב ושוב בלבו של כל אדם. כיצד נוכל ליישם את סיפור עשר המכות לחיינו האישיים במאה ה-21?


אנטומיה של הנפש

תורת הקבלה מלמדת שכל נשמה אנושית מורכבת מעשר נקודות אנרגיה, עשר תכונות המרכיבות את אישיותה הפנימית. שלוש התכונות הראשונות יוצרות את הזהות התת-מודעת של הנשמה ושל כוחותיה הקוגניטיביים. שבע התכונות האחרונות יוצרות את הפרסונה הרגשית של הנשמה. עשר תכונות אלה, הידועות גם בשמן "עשר הספירות" מופיעות בקבלה באופן הבא:

שם הספירה    

כתר

חכמה

בינה

חסד

גבורה

תפארת

נצח

הוד

יסוד

מלכות

משמעות השם

על-מודע

תפיסה

אינטיליגנציה

אהבה

דחייה

חמלה

אמביציה

כניעות

יצירת קשר לאחרים

בטחון

מכות מצרים

מכת בכורות

חושך

ארבה

ברד

שחין

דבר

ערוב

כינים

צפרדע

דם

לכל אחד מאתנו ניתנה בחירה בחיים. אנו יכולים לזכך ולתקן את עשר התכונות הללו כדי שהן יביעו את אורנו הפנימי הרוחני, או שאנו יכולים להשחית ולהרוס את אותן תכונות עצמן על ידי שימוש בהן בדרכים לא בריאות ולא מוסריות.

מצרים העתיקה, על התוכנית הדמונית שלה להשמדה יסודית של עם שלם ולהכחדתו, בחרה ללכת בשביל השלילי. העם המצרי המקורי סילף את כל עשר תכונותיה של נשמתו. האנרגיה השלילית שנוצרה כתוצאה מסילופן של כל כך הרבה נשמות אנושיות שבה וחזרה אל ארץ מצרים בצורת עשר המכות שפקדו אותה.

בחיינו האישיים, מצרים משקפת מצב של חוסר תפקוד פסיכולוגי, שבו תכונה אחת או כמה תכונות של הנשמה נעשות מעוותות ולא מתפקדות כראוי, ובכך מעכבות את יכולתו של האדם להגשים את עצמו בצורה אמיתית. השם "מצרים" פירושו – בשינוי ניקוד קל – גם "מיצרים" או "מכשולים". כשאנו לא מצליחים לעמוד בפני היצרים שלנו, אזי תכונותינו המסולפות יכולות לחזור גם אלינו בצורת מכות פסיכולוגיות.  עשר המכות מתאימות לכן לעשר הספירות (מלמטה למעלה, כמו בלוח הנ"ל):

1) דם – בטחון עצמי הרסני: המכה הראשונה, שבה נהר הנילוס הפך לדם, היוותה סמל פיזי לבטחון ההרסני שהפך למאפיין את מצרים – מצרים הגיאוגרפית והפסיכולוגית כאחד. במקום בטחון קונסטרוקטיבי הבונה את האופי הרוחני של האדם ומטפח רגישות לאחרים, הבטחון "המצרי" מוליד שתלטנות וניצול כלפי אנשים אחרים. כאשר תפיסת הבטחון של האדם נעשית מושחתת ומסולפת באמת, היא יכולה להוביל את אותו אדם לייצר נהרות של דם, כפי שעשו אמנם בני העם המצרי. נהר הנילוס היה התגלמות מקור הבטחון העצמי והבטחון הלאומי של מצרים. כיוון שבמצרים יורדים גשמים מועטים בלבד, החקלאות של מדינה זו ומקורות המזון שלה תלויים לחלוטין בנהר הנילוס, ולכן המצרים העתיקים למעשה בגדו בנהר הנילוס. מימי הנילוס שהפכו לדם, שיקפו את מצבה המעוות של אומה ההופכת את הבטחון שלה לדם, בהשתמשה בעמדת כוח ועוצמה, כדי לשחוט ולטבוח אינספור בני אדם חפים מפשע.

2) צפרדע – אינטימיות קרה: המכה השנייה, שבה נחילי צפרדעים שרצו בכל רחבי מצרים, מסמלת את האינטימיות הקרה וחסרת הרגש המאפיינת אדם שחי במצרים הפסיכולוגית.
הצפרדעים הן יצורים אמפיביים בעלי דם קר והן מתרבות באקלים קר. הצפרדעים הנקבות לרוב מטילות את ביציהן בתוך מים שבהם הן בוקעות והופכות לראשנים. גם צפרדעים החיות על היבשה מטילות את ביציהן בחורים קרים ולחים. לכן, ובשל העובדה שביצים המוטלות בדרך זו לא מקבלות כל הגנה הורית, הפכו הצפרדעים ליצורים המשקפים, בתורת הקבלה, מצב רגשי של חוסר אכפתיות, ריחוק וקור. מצב זה גוזל מן האדם את יכולתו לחוות אינטימיות רגשית אמיתית עם אדם אחר כלשהו – בעל/ אישה, ילד או ידיד/ה. "האישיות הצפרדעית" מאפיינת אדם שכאשר שואלים אותו, "מה יותר גרוע, אדם שלא יודע או אחד שלא איכפת לו?", הוא משיב, "אני לא יודע וגם לא איכפת לי".

3) כינים – כניעות לא בריאה: המכה השלישית, שבה אבק מצרים הפך לכינים, שיקף את הסימפטומים של כניעות לא בריאה. תכונת ה"כניעות", כמו כל שאר תכונות הנפש, יכולה להיות יצרנית או הרסנית. להישאר לנצח תלמיד צנוע של שיעורי החיים – זו אחת מתכונות האופי הנאצלות ביותר שיכולות להיות לאדם. היכולת לוותר על האגו לטובת אמת גבוהה יותר היא הבסיס לכל צמיחה רוחנית, כמו גם היכולת להתוודות על שגיאה או טעות שביצענו. בכל יום אנו אומרים בתפילה "ונפשי כעפר לכל תהיה", המביעה את משאלתנו להישאר ענווים וצנועים נוכח מסתורין החיים הגדול. אלה הן ענווה וכניעות בריאות. כניעות "מצרית" הרסנית היא ענווה המוחצת ומדכאת את רוחו של האדם ומקהה את חדוות החיים שלו. בסוג זה של כניעות, שבו אדם חושב את עצמו ליצור חסר-ערך שאין לו כל חשיבות ומשמעות בעולם, הרי תפיסת העצמיות כאבק חסר תועלת מתפתחת לכינים אשר מורידות את המורל ומשפילות את חיי האדם. כמו האבק-שהפך-לכינים במצרים, הרי סוג כניעות זה מוצץ את דמו של האדם ומקפח אותו מחיוניותו ומזרימת האנרגיה שלו. רבי אהרון מקרלין ביטא זאת במילים הבאות: "עצבות אינה חטא, אבל אף חטא לא יכול לעשות את מה שעושה העצבות".

4) ערוב – אמביציה פראית: המכה הרביעית, שבה להקת חיות טרף התקיפה את מצרים, מהווה סמל פיזי של אמביציה לא-בריאה. אמביציה היא אחת המתנות הגדולות בחיים, היא  המנוע המניע אדם להגיע לגדולות ולהשפיע בעולם השפעה של ממש. עם זאת, אם לא נזכך תכונת אופי זו, אזי האמביציות שלנו יכולות להפכנו ל"חיות טרף" שמרטשות וטורפות את האנשים, שלפי תפיסתנו מהווים לנו מכשול בדרכנו להגשמת מטרותינו.

5) דבר – חמלה ערמומית: המכה החמישית, שבה מגיפה משמידה את הבקר של המצרים, שימשה כהתגלמות הפיזית של תכונת החמלה הערמומית, אשר כמו מגיפה, מזיקה לבני-אדם בהשקט ובלי להתבלט במיוחד. מהי חמלה? הקבלה מלמדת כי החמלה – יש בה יותר עוצמה והיא מאריכת ימים יותר מן האהבה. האהבה לרוב מתעלמת מפגמיו של האדם האהוב; לכן, כאשר פגמים וחולשות כן באים לביטוי, הם עשויים להחליש את האהבה, אם לא להרסה כליל. החמלה, מאידך גיסא, לוקחת בחשבון את כל הפגמים של האדם הזקוק לחמלה, ומושיטה לב ויד לעזרה, ללא קשר לפגמים הללו. זוהי חמלה קדושה – היכולת של נשמה לחוות את הכאב ואת הצרכים של בני-אנוש זולתה. חמלה "מצרית" היא ערמומית, פיקחית ומוליכת שולל. חמלה מעודנת ומפתה זו משמשת על מנת לנצל את חולשותיהם של אחרים למטרות אנוכיות ולתכליות הרסניות. כאשר אדם משתמש בחמלה באופן כזה, מביא הדבר לנזק לאדם באופן השקט והפטלי המאפיין מגיפות.

6) שחין – דחייה ברוטלית: המכה השישית, שבה גחלים לוחשות מכבשן לוהט הושלכו על האדמה והפכו למורסות על עורם של בני העם המצרי – מכה זו הייתה הסמל הפיזי לדחייה אכזרית. בתורת הקבלה, האש מגלמת את רגש הדחייה, אי יכולתה של הנשמה לסרב לדבר או לאדם כלשהם. כמו האש, מעשה או מילת דחייה עשויים לחרוך או אף להרוס כליל את האדם הדחוי. חיבור נוסף שבין אש לדחייה מצוי בעובדה שהאש שולחת להבותיה אל-על, נעה הרחק מן האדמה. גם הדחייה מהווה כניסה פנימה ולמעלה לתוך העולם הפרטי של האדם, שכן היא מרחיקה את האדם מן האנשים והמאורעות המצויים ומתרחשים בסביבתו.
אולם, נשמה בריאה זקוקה לדעת כיצד לדחות, בדיוק כפי שעליה לדעת כיצד לחבק. תכופות נקרא האדם לסרב לדחף הרסני, לנתק מערכת יחסים לא בריאה, לומר "לא" לילד מפונק או להצעה עסקית לא מוסרית. במקרים כאלה, מדובר באש בריאה. זו אש שהורסת את השלילי כדי לבנות את החיובי. עם זאת, כאשר יכולתנו הפנימית לדחייה הופכת לשנאה, למרירות ולאכזריות, אזי גחלי נשמתנו הופכות לכוח הרסני. כמו מורסות מכאיבות, הן מזהמות את חיינו ואת חיי האנשים שסביבנו.

7) ברד – אהבה קפואה: המכה השביעית, שבה ירד על מצרים ברד כבד שהרס את יבוליהם, היה סמל לאהבה אנוכית. אם האש מסמלת דחייה, הרי המים, היורדים בטבעיות ממישור גבוה למישור נמוך יותר, מגלמים את איכויות הנדיבות וטוב הלב. בתורת הקבלה, זרימת האהבה מושווית לזרימת המים, המשקים ומזינים את הנשמה האנושית בחיוניותם המרעננת. ברם, אדם המוצא עצמו בכבלי שעבוד "מצרי", מכיר רק אהבה קפואה – אהבה המבוססת לגמרי על מניעים אנוכיים ועל שיקולים המרוכזים בעצמי ולא באדם האחר. זרימת האהבה דמוית-הגשם של אדם זה הופכת קרה וקפואה כמו ברד, ומזיקה לאהוביו במקום להזין אותם.

פרשת "וארא" ופרשת "בוא": מן הלב אל השכל
אין זה צירוף מקרים שעשר המכות מתועדות בשני חלקים שונים של התנ"ך – שבע הראשונות בפרשת וארא (שמות ז, יט – שמות ט, לה), ושלוש האחרונות – בפרשת בוא (שמות י, א – שמות יב, לג). שבע המכות הראשונות – דם, צפרדע, כינים, ערוב, דבר, שחין, ברד – שיקפו את הסילוף המצרי של שבעת הרגשות: ביטחון, יצירת קשר אנושי, כניעות, אמביציה, חמלה, דחייה ואהבה. שלוש המכות האחרונות – ארבה, חושך ומכת בכורות – ייצגו את השחיתות החמורה עוד יותר של היכולות השכליות ואת הממד העל-מודע שבנשמה המצרית. כאשר רגשותיו של האדם והאינסטינקטים שלו לקויים, אזי השכל השפוי והאובייקטיבי מעניק תקווה לריפוי, אך כאשר שכלו של האדם מתחיל לשטות בו, אזי השביל להחלמה ולשיקום הופך לאתגר הרבה יותר גדול.

8) ארבה – אינטליגנציה מסולפת: המכה השמינית, שבה ארבה שפלש למצרים לא הותיר אף גבעול ירוק בכל רחבי הארץ, שימש כסמל לתוצאות ההרסניות של שכל מושחת. היכולת לבחינה, שאלה ומחקר שכלי, הייתה נשארת המתנה היקרה והייחודית ביותר של המין האנושי; היא מרשה לנו לחקור את היקום, לשפר את חיינו ולגלות את ייעודה המוסרי הגבוה של משפחת האדם. אולם אותו כוח עצמו עלול לשמש ככלי למציאת צידוק רציונלי לכל מעשה רע המתבצע תחת פני השמש וכדי להצדיק כל סגנון חיים או הרגל הרסניים. כמו להקת הארבה שזללה את כל הצמחים במצרים והשאירה מאחוריה אדמה עירומה, כך השכל המושחת מסוגל לעקור מן השורש כל מבנה מוסרי קיים וכל יסוד מקודש ומבוסס, ולהשאיר מאחוריו חברה שוממת נעדרת כל ערכים רוחניים או עקרונות מוחלטים. זוהי הטרגדיה של השכלתנות מן הסוג "המצרי", שבה אדם נעשה כל כך פתוח לרעיונות חדשים שמוחו נשפך החוצה.

9) חושך – שכל נעול: המכה התשיעית, שבה חשכה מוחלטת ירדה על ארץ מצרים, שיקפה את חוסר יכולתה של הנשמה ה"מצרית" המוגבלת להגשים את מלוא יכולת התפיסה שלה.
כוח התפיסה הוא היכולת של השכל להגות רעיונות חדשים ומקוריים שלא היו נגישים קודם לכן. כיצד? בכך שהשכל תופס את גבולותיו ומגבלותיו, מעכב בעד פעילותו של האגו השכלי שלו ונפתח לאור שבא ממעל – שאז האמת שהייתה בלתי נגישה קודם לכן, יכולה לעלות ולהאיר את המרחב הריק החדש שנוצר בתודעת האדם. כאשר אדם הוא יהיר וגאוותן, הוא מונע משכלו את היכולת לחוות הארה. הוא מכריח את עצמו להישאר בחשכה ונשאר מוגבל לנצח להשקפתו הצרה על החיים.

10) מכת בכורות – מות הזהות: המכה העשירית והאחרונה, שבמהלכה מתו כל בכורי מצרים, הייתה המכה הקשה מכולן. היא שיקפה את העובדה שההתעללות המצרית בנשמה לא השפיעה רק על יכולותיה המודעות, אלא עיוותה והרסה גם את כוחותיה העל-מודעים.
בתורת הקבלה, האדם הנולד כבכור במשפחה מסמל את האינסטינקטים ואת המניעים הראשוניים של הנשמה, השוכנים מתחת לעצמיות המודעת. קשה יותר לפגוע במימד זה של האישיות, משום שהוא נסתר ולא-נגיש, אך סגנון חיים של התמכרות והתעללות יביאו לבסוף למותו של הבן הבכור, או למותו של היסוד העל-מודע של נשמת האדם. זה היה ה"כדור" האחרון ששם קץ למעגל השטני של ההתמכרות וההתעללות במצרים. בני העם היהודי שוחררו לחופשי והיו בדרכם לקבל את עשר הדיברות.

מהן עשר הדיברות? הן מקבילות לעשר המכות. בדיוק כפי שהמכות משקפות את סילופן של עשרת כישורי הנשמה, הרי עשר הדיברות מייצגות את שביל הריפוי הרוחני שבכל אחת מעשרת הכישורים הללו, בהרשותו לכל העשר לבטא את ההרמוניה והתפארת של מהותו הרוחנית של האדם.

הצטרף בחינם לשירות
התכוונת ל:

כתוב תגובה

תוכן התגובה:
הצג את כל התגובות (0)
הצטרף בחינם לשירות
התכוונת ל: