maavaron
מיד תועבר לדף המבוקש
print header

מגדר שמיימי?

מאת: ד"ר אסתר שקופ

באדיבות www.aish.co.il
אתר עם חכמת חיים

דימוייו הזכריים והנקביים של הא-ל ביהדות.

רבות נאמר על הדומיננטיות הגברית ביהדות, שראשיתה, לפי הטענות, בתפיסה התורנית של אלוקים המבוטאת בדימויים זכריים. ואכן, כשהמקורות היהודיים רוצים לייצג את האלוקים בתור הכוח המוחלט, הוא מתואר בדימויים "גיבור" ו"איש מלחמה". כשהכוונה היא לתאר את אלוקים בתור שופט צדק משתמשים במלה דיין בצורתה הזכרית. כשמדובר באב רחום וקפדן גם יחד, הוא מתואר כ"אבינו שבשמים". אין ספק שהדימויים הללו זכריים, וכך הם אמורים להיות.

בכל אופן, האלוקים במהותו אינו זכר ואינו נקבה. מהות האלוקים אינה ניתנת לתיאור בשום מונח אנושי, כפי שקובע עיקר האמונה השלישי לרמב"ם: "הבורא... אינו גוף, ולא ישיגוהו משיגי הגוף ואין לו שום דמיון כלל" (פירוש למשנה, סנהדרין י). ההתייחסות התִיאוּרית נועדה אם כן לנוחותנו, כדי לאפשר לנו להתייחס לאלוקים, ואין ספק שנשים יכולות וצריכות להתייחס לאלוקים כהתגלות בדימויים זכריים.

בכל אופן, אילו הדימוי המשמש את הטקסטים היהודיים היה זכרי בלבד, היינו עלולים לחשוב שקיימת ביהדות גישה זכרית לתפישה האלוקית. ואם כך, התיאולוגיה היהודית הייתה מאמצת גישה קרובה יותר לעולם הגברים מאשר לעולמן של הנשים. ואכן, יש בימינו נשים שמרגישות מרוחקות מאמונתן, משום שהן משוכנעות שהיא פשוט אינה פונה אליהן כנשים.

אך למען האמת, הדימוי הגברי מייצג רק חלק מההתייחסויות לאלוקים בכתבים היהודיים. ולמעשה, התנ"ך עמוס גם בדימויים נקביים.

התורה מספרת שאלוקים ברא את האדם הראשון "בצלמו, בצלם אלוקים ברא אותו; זכר ונקבה ברא אותם" (בראשית א' כ"ז). המפרש הידוע שמוכר בכינויו "המלבי"ם", קובע (בספרו 'אילת השחר' פרק 31), שבכל מקום בו משתמשים במושג אדם בכתבים המקראיים והתלמודיים, הכוונה היא גם לגבר וגם לאישה. במילים אחרות, כשאלוקים ברא את אדם – הישות הראשונה שנבראה ע"י הא-ל – הוא עיצב אותו עם האספקטים הזכריים והנקביים גם יחד, כישות אנדרוגינית.

רק מאוחר יותר מתארת התורה את הפרדת הזכר והנקבה לאדם וחווה. מכאן, שצלם האלוקים מוטבע באישה בדיוק כפי שהוא מוטבע בגבר, ואכן, כשגבר או אישה חסרים במערכת, אין צלם שלם של אלוקים.

לתיאור האהבה חסרת התנאים שאינה יכולה לכבות, ושלעולם לא תכבה בבגידה או בנטישה, משתמש משה בדימוי החמלה האימהית בתיאור "א-ל רחום" - "כי א-ל רחום ה' אלוקיך, לא ירפך [יעזוב אותך] ולא ישחיתך [ישמיד אותך]" (דברים ד' ל"א). הרב שמשון רפאל הירש - מגדולי מפרשי התורה שחי במאה ה-19 – מבהיר שהמלה רחום קשורה לשם העצם רחם. התפישה היהודית של רחמים ואהבה נעוצה בדימוי נקבי שמבוסס על הרחם, שמכיל, מכלכל ומגן על העובר – בין אם הוא מושלם ובין אם הוא בעל מום, יפה או מכוער, ראוי להשקעה או לא.

דימוי אימהי

בהשראת מילות התורה מוסיף הנביא ישעיהו דרמה ועומק לדימוי האימהי. הוא מתאר את אלוקים בתור אימו האוהבת של עם ישראל, שאינה מסוגלת לשכוח את התינוק שהיא נשאה בגופה והניקה, ואחר כך שואל בספקנות ובתמיהה:

"התשכח אישה עוּלה, מרחם בן בטנה? גם אלה תשכחנה, ואנוכי לא אשכחך" (ישעיה מ"ט ט"ו).

בכיוון דומה, מציג ישעיהו את אלוקים בתור מקור החיים והשלום, ובעזרת האנשה ודימוי לאם מניקה, הוא מצייר את המטאפורה הגדולה של נחמת הא-ל:

"הנני נוטה אליה כנהר שלום וכנחל שוטף כבוד גויים, וינקתם. על צד תנשאו ועל ברכים תשעשעו. כאיש אשר אמו תנחמנו, כן אנכי אנחמכם, ובירושלים תנוחמו" (ישעיה ס"ו י"ב-י"ג).

בנבואות הנחמה שלו, מציג ישעיהו פעמים רבות את אלוקים בדיאלוג בין אישה לרעותה עם כלל ישראל, ציון, שמתלוננת על שנות הסבל הארוכות שלה. אלוקים מנחם את ציון המיואשת כמו מיילדת רחומה, ומסביר לה שייסוריה אינם אלא הצירים שקודמים ללידה, ושואל באופן רטורי: "האני אשביר ולא אוליד... אם אני המוליד [מיילדת] ועצרתי [את הלידה]?" (ישעיה ס"ו ט').

בדומה, ניתן למצוא דימויים נקביים של אלוקים לאורך ספר תהילים, שהוא המקור העיקרי לתפילה היהודית. הדבר ברור במיוחד בפרק כ"ב (שנכתב ע"י דוד המלך כארבע מאות שנים לפני ישעיהו), שבו מחליף המשורר בין תלות התינוק בשדי אמו לתלותו באלוקים:

"כי אתה גוחי [מוציאי] מבטן, מבטיחי על שדי אמי. עליך השלכתי מרחם, מבטן אמי א-לי אתה" (תהילים כ"ב י'-י"א).

תיאור זה של יחס האלוקים לעם ישראל כאהבה לא שיפוטית וחסרת-תנאים של אם, נפוץ בנבואותיהם הפואטיות של הנביאים המאוחרים יותר. כשיחזקאל מתאר את היציאה ממצרים ולידתו של עם ישראל, הוא מצייר את דמות הא-ל כנשר מגביה עוף שמבחין בישראל, שנראה כמו תינוקת עזובה המתבוססת בדמה (יחזקאל ט"ו ו'). הישות המרחפת, דואגת שהתינוקת תמשיך לחיות, ומוצגת כניגוד לאם ולַמיילדת שנטשו אותה. בעוד שהן עזבו את התינוקת כשהיא עדיין מחוברת לשלייתה, אלוקים מאמץ, רוחץ ומחתל אותה.

החמימות שבה יחזקאל מתאר את הלבשתה וטיפוחה של התינוקת הגדלה, שופכת אור חדש וחמים על הפעולות החוזרות שבהן מרעיפות האמהות חיבה עדינה על ילדיהן. אין פעולה רכה וקרובה יותר של נתינה, מזו של אישה שמנקה ומלבישה את תינוקה בבגדים יפים. היכולת לאהוב את התינוק למרות הלכלוך שעליו, להמות ולדבר במתיקות לילד כשמנקים את הפרשותיו, לרחוץ ולסוך את עורו, ואז לכסותו בחיתולים מעוטרים, ודאי תורמת לבניית בטחונו האישי של הילד יותר משנוכל להעלות על דעתנו. העובדה שאלוקים מייחס לעצמו ביטויי אהבה מעין אלה, למרות שהם כל כך ארציים, אומר על ערכה של מה שמכנים "עבודת האישה", הרבה יותר מכל מילותיה הנמלצות של הספרות המודרנית.

כוח נשי

אם התקבל אצלנו הרושם כאילו השימוש בדימוי הנשי מוגבל אך ורק לתיאור הטיפוח והרכות האימהית, הנביא ישעיהו מפתיע ומפריך את דעותינו הקדומות. הנביא אינו משתמש בדמות הנשית רק כדי לתאר את כלל ישראל ביחס לאלוקים, אלא מצייר באופן ישיר את אלוקים בדמות אישה חזקה.

ישעיהו מתאר, בגוף שלישי, את נקמת אלוקים באויבינו:

"כגיבור יצא, כאיש מלחמות יעיר קנאה. יריע אף יצריח, על אויביו יתגבר" (ישעיהו מ"ב י"ג)

בהמשכו של אותו חזון נבואי, הקול עובר לדבור בגוף ראשון, בו מדבר אלוקים בזעם ארוך ימים. איש המלחמה עובר מטמורפוזה ומגיח בכוחה וצעקותיה של יולדת בצירי לידתה:

"החשיתי מעולם, אחריש אתאפק. [ועכשיו] כיולדה אפעה [אצעק], אשום ואשאף יחד" (ישעיה מ"ב י"ד).

המלבי"ם, בפירושו לפסוק זה, מבדיל בין המילים אשום, שהוא נשיפת האוויר החוצה, לבין אשאף, שהוא נשימתו פנימה. במה שיכול להיתפס בתור התיאור הראשון לשיטת למאז ללידה, הנביא משנה את המשמעות האלגורית הטבועה בדמותה של אישה יולדת. היא כבר לא נראית כקרבן לכוחות בהם אין ביכולתה לשלוט, אלא נתפסת כסמל לעוצמה ולכוח יוצר. מעניין מאוד שהמלה חיל – כוח, עוצמה, שרומזים על צירי הלידה, היא אותה מילה שמשמשת לכוח צבאי וללוחם.

השם האלוקי

בתרגום הכתבים היהודיים לשפות אחרות, מתייחסים לאלוקים בשמות האלוקות – אדנות ו"השם". ובכל זאת, לאלוקים יש שם, השם המוכר בעל ארבע האותיות, שמורכב מהאותיות יוד, הא ו-וו הא. שם זה שאין לבטאו, נושא את משמעות ההוויה – הקיום – היה בעבר, הווה כעת ויהיה בעתיד, ומתאר את קיומו של הא-ל לפני הזמן, בהווה ואחרי קץ הזמן, ולכן הוא מתורגם פעמים רבות כ"נצחי". במקור, צורת הכתיבה של השם הזה היא נקבית והוא מייצג את מידת הרחמים, שכפי שהסברנו קודם היא נקבית במהותה. לכן, כל ברכה ותפילה שאנו אומרים, כל הזכרה של הישות הנצחית, המכונה בקבלה 'שכינה', היא למעשה הזכרה של המהות הנקבית – אהבתו חסרת התנאים של הבורא.

יתרה על כן, שם ההוויה הנקבי משמש לאורך כל התורה והתפילה בתור ביטוי להשגחה פרטית. ההשגחה הפרטית עוקבת אחרי כל אדם כמו צל, מגינה ומכוונת כל אדם ומעניקה ערך אינסופי לכל פרט. נוכחותה בלתי נראית, אולם היא זאת שעמה אנו מתקשרים, מכיוון שהיא נמצאת איתנו כל הזמן. המושג הזה, שונה ממושג האלוקים, שנכתב בזכר-רבים ומייצג את הכוחות הרבים המתגלים בטבע, שהם אמנם נראים אך עדיין בלתי ניתנים לשליטה, אכזריים ולא אישיים.

אין ביכולתנו אלא להתפעל מהיופי המלכותי והרגש העמוק שהמקורות היהודיים, ובייחוד הנביאים, מגלים לנו דרך השימוש בדימויים נקביים. הדימויים הנקביים המגוונים והרבים, יותר ממאזנים את הדימויים הזכריים. בעוד שעלינו לזכור שהאלוקות היא מעל למין ומגדר, השפה האנושית מבטאת אפילו את המופשט ביותר בדימויים חזותיים. ריבוי הדימויים הנקביים לצד הזכריים, וההקשר בהם מוזכר דימוי זה או אחר, דורשים לימוד עמוק ופעמים רבות הבנה קבלית.

בחינה זהירה של הטקסט העברי מגלה שהחוויה הרוחנית והקשר הבלתי אמצעי עם הא-ל מצויים בעולם הנשי לא פחות מאשר בעולמם של הגברים. יהיה זה אסון ולעג לסרס את השפה, משום שזה יסיט את האלוקים מחוויית החיים של הגברים והנשים כאחד, ויהפוך אותנו לאילמים בני תמותה, שאינם מסוגלים לתקשר עם או ביחס לבוראם.

הצטרף בחינם לשירות
התכוונת ל:

כתוב תגובה

תוכן התגובה:
הצג את כל התגובות (0)
תכנים קשורים: יהדות, מאמר, דת, אלוהים, תורה, מגדר
הצטרף בחינם לשירות
התכוונת ל: