בסוד הנשמה – מודעות עצמית לפי ספר התניאשיעור תשיעי – הצדיק

למעבר לשיעור השמיני - המאבק - לחצו כאן

התשובה לא השתנתה, רק השאלה השתנתה..
אליעזר היה תלמיד חכם שישב ולמד תורה יומם ולילה. יום אחד נתקל בחסיד של אדמו"ר הזקן ולמד איתו קצת חסידות. הוא כל כך התפעל מהלימוד שהחליט שלכך הוא רוצה להקדיש את חייו, "איפה לומדים את זה"?" שאל. החסיד ענה לו שאפשר להגיע לחצר של אדמו"ר הזקן ושם לשבת ללמוד. ר' אליעזר אכן נסע לשם והתמסר ללימוד.
שאלו אותו אחרי כמה שנים "מה מצאת שם אצל אדמו"ר הזקן בלימוד החסידות, איזה תשובות קיבלת שם שלא קיבלת קודם, מה כל כך משך אותך?". ר' אליעזר ענה: "התשובה לא השתנתה, רק השאלה השתנתה", והסביר, "קודם ישבתי ולמדתי תורה יומם ולילה והייתי שואל את עצמי, ר' אליעזר אתה כזה צדיק כזה תלמיד חכם עסוק בתורה ומצוות כל הזמן, איך הקב"ה יצליח לברוא גן עדן מספיק גדול בשבילך? והייתי עונה לעצמי שהקב"ה הוא אינסוף ובטח יצליח גם בזה. עכשיו כשאני לומד פנימיות התורה ומודע לכל הכוחות הפנימיים שבי, מודע לנפש הבהמית ולנפש האלוקית, אני שואל את עצמי שאלה אחרת, ר' אליעזר אתה כל כך מונח בעצמך, לימוד התורה שלך הוא לא לשם שמיים אלא בשביל כבוד והגדלת היישות, בתפילה אתה כל הזמן חושב על עצמך, איך הקב"ה בכלל סובל אותך? והתשובה נשארה אותה תשובה, הקב"ה הוא אינסוף בטח יש לו מקום גם לסבול אותי".

השיעור השבוע מדבר על מדריגות שונות בצדיקים, נראה שהמדובר במדרגות מאוד מאוד גבוהות בעבודת השם, ואפשר לפעמים לחשוב איך זה בכלל קשור אלי. אז מעבר לכך שגם אצלי בעניינים מסויימים אני יכול להתנהג כמו צדיק, יש עוד עניין חשוב לדעת איפה אני נמצא באמת, לדעת מהי הדרגה שלי באמת ועוד כמה יש לי להתקדם.

צדיק ורע לו, רשע וטוב לו
הרבה שואלים איך יכול להיות שלאנשים טובים קורים דברים רעים ולהיפך. ומזכירים את המושגים הידועים "צדיק ורע לו, רשע וטוב לו".
השאלה היא מעניינת וחשובה, ובהמשך התניא הנושא נידון בהרחבה ושם אכן נעסוק בו בע"ה. אך כרגע אנו רוצים להסביר את המושגים "צדיק ורע לו, רשע וטוב לו" ברובד עמוק יותר, כפי שהסברנו בהתחלה, לא ברובד של המעשים אלא ברובד הפנימי, ברובד בו אנו מסבירים את יחסי הכוחות בין שתי הנפשות.
נציין כי בשיעור השישי עסקנו בשאלה זו בדרך אגב, כאשר הסברנו שהעולם שלנו הוא עולם של "העלם", של "קליפות", לכן האלוקות אינה מורגשת ואפשר לחיות בהרגשה של "אין דין ואין דיין" ולהתנהג בהתאם. כאמור, בהמשך התניא השאלה נידונה בהרחבה יותר שם מוסבר כי בעולם שורר חושך על מנת שאנו נהפוך אותו לאור, אך אין כאן המקום כרגע להרחיב את הדיון בזה ובע"ה נגיע לזה בהמשך ספר התניא.

צבו"ר – צדיקים, בינוניים ורשעים
את השיעור הראשון פתחנו בהסבר שאת המושגים צדיק, רשע ובינוני אפשר להבין בכמה רובדים. יש את הרובד החיצוני, הרובד של המעשים, ואז צדיק הוא זה שרוב מעשיו טובים, רשע הוא זה שרוב מעשיו רעים ובינוני ממוקם באמצע – חצי ממעשיו טובים וחצי רעים.
אך ישנו גם את הרובד העמוק יותר, לפיו המושגים צדיק רשע ובינוני מתארים את המהות הפנימית שלנו, את יחסי הכוחות בין שתי הנפשות הפועלות בנו.
עכשיו שאנחנו כבר אחרי תשעת הפרקים הראשונים בספר התניא, ואנחנו כבר מכירים את כל אחת מהנפשות, אפשר להגדיר בצורה עמוקה יותר מיהו הצדיק ומיהו הרשע. מהן שתי הדרגות בצדיקים, צדיק ורע לו וצדיק וטוב לו.

הצדיק
הצדיק נמצא כבר אחרי המלחמה בין שתי הנפשות. הנפש האלוקית נצחה את הנפש הבהמית במלחמה ועכשיו היא (ורק היא) השולטת בגוף, המכונה עיר קטנה.
החלל הימני שבלב כל כך מלא וגדוש בנפש האלוקית, עד שהיא גם עברה לחלל השמאלי ו"גרשה" משם את הרע. לכן מי ששולט באדם כרגע זו רק הנפש האלוקית, ולא רק בלבושים (מחשבה, דיבור ומעשה) כפי שזה אצל הבינוני, אלא גם במידות שבלב.
אצל הבינוני הרע עדיין נמצא בלב ולכן עוד עלולות ליפול לו מחשבות לא רצויות, כמובן שהוא מייד ידחה אותן ויתגבר עליהן, אך הן עדיין מגיעות. לעומת זאת, אצל הצדיק, כיוון שהלב כבר ברשותו, אפילו לא יפלו מחשבות לא רצויות, ובוודאי שלא דיבורים או מעשים לא רצויים.
קצת קשה לנו לתאר מצב כזה, כי לא נתקלנו בהרבה אנשים כאלו, אך כך הוא המצב - כפי שאצל אדם נורמאלי לא נופלת מחשבה לחטוף מטוס, כך אצל הצדיק לא תיפול מחשבה לעבור באיזושהי צורה על רצון השם, לא במחשבה, לא בדיבור ולא במעשה.

צדיק וטוב לו – צדיק גמור, צדיק ורע לו – צדיק שאינו גמור
מה ההבדל בין שני סוגי הצדיקים?
ההבדל הוא לא בחיצוניות, לא במעשים אלא בפנימיות, במהות. כשמסתכלים מבחוץ לא רואים הבדל בין הצדיק הגמור והצדיק שאינו גמור. ההבדל הוא פנימי. בשניהם הנפש האלוקית התגברה על הנפש הבהמית, בשניהם היא גרשה אותה מקרבה, השאלה היא עד כמה. עד כמה הטוב השתלט, כמה מהרע גורש, וכמה עוד נשאר שם עמוק בפנים.
ה"צדיק ורע לו" אמנם גירש את הרע מקרבו אבל עדיין נשאר מעט רע בחלל השמאלי שבלב. הרע הזה כפוף לטוב ולכן נקרא "צדיק ורע לו" היינו שהרע כפוף לו, אבל על כל פנים עדיין יש שם טיפת רע.
איך באמת הרע הזה אינו מורגש, כלומר אם נשאר שם רע אז איך זה שהוא לא מרגיש אותו, איך יתכן שהרע הזה לא משפיע עליו ?

כדי להבין את התשובה כראוי ניתן דוגמא מ"עולם ההלכה". כולנו יודעים שאסור לאכול או לבשל בשר עם חלב. אך מה קורה כאשר מבשלים סיר בשר גדול, וכמה טיפות חלב נשפכות לתוך הסיר, האם כל הסיר פסול עכשיו?

אז התשובה היא שצריך לבדוק את היחס בין כמות החלב לכמות הבשר ואם יש פי שישים יותר בשר מחלב בתוך הסיר אז זה נקרא שהחלב "בטל בשישים", ואין כאן איסור של בשר בחלב. אם היחס הוא נמוך יותר, היינו שנשפך הרבה חלב לסיר ואין פי שישים בשר מחלב אלא פחות, אז אכן הסיר הזה אסור. הכלל הזה לא תקף בכל האיסורים, יש איסורים שמתבטלים רק באלף או ברבבה (עשרת אלפים), היינו שצריך להיות פי 1000 יותר מההיתר לעומת האיסור, וישנם איסורים שלא מתבטלים לעולם (למשל חמץ בפסח, אפילו פירור חמץ בסיר ענק פוסל את כל הסיר).
עכשיו שיש לי סיר בשר עם טיפת חלב ה"בטלה בשישים", אין הכוונה לומר שאין שם יותר חלב, אלא שיש שם חלב אבל הוא כל כך מועט עד שאינו יכול "להשפיע" על הבשר.

על דרך זו נסביר את ההבדל בין צדיק וטוב לו לצדיק ורע לו, וגם את הדרגות השונות של צדיק ורע לו.

אצל צדיק ורע לו נשאר עוד טיפה רע (איסור), אבל הטיפה הזו בטלה בטוב שבו, השאלה היא עד כמה היא בטלה, האם בשישים, באלף או ברבבה. ובכל אופן היא כבר לא יכולה להשפיע על הטוב.

אהבת הטוב ומיאוס ברע
אפשר לראות אצל בני אדם שכמה שיותר אוהבים משהו כך שונאים יותר את ההיפך שלו. למשל, כמה שיותר אוהבים לישון כך שונאים יותר לקום בבוקר..
אצל שני סוגי הצדיקים יש שנאה לרע, אצל שניהם יש מיאוס בכל הקליפות המסתירות על הבורא. ההבדל הוא שאצל הצדיק ורע לו המיאוס הוא אינו בתכלית. הוא מואס ברע כיוון שהוא יודע שהקב"ה מואס ברע, אך זה עדיין לא התאחד איתו לגמרי, וזאת מכיוון שהאהבה שלו להשם אינה בתכלית, ולכן נשאר בו עוד טיפה רע, ולכן נקרא צדיק שאינו גמור.

צדיק וטוב לו
אצל צדיק וטוב לו, זה לא רק שהמעט רע שנשאר בטל לטוב, אלא שהרע הפך לטוב, ולכן נקרא צדיק גמור. אין אצלו אפילו מעט רע הבטל לטוב.
אצל הצדיק וטוב לו, המיאוס ברע הוא מוחלט. האהבה שלו לבורא היא כל כך גדולה, הוא כל כך התאחד עם הקב"ה, ולכן זה שהוא מואס ברע כרגע זה לא רק בגלל שכך הקב"ה רוצה, אלא כיוון שהוא עצמו מרגיש כך, וזאת מצד גודל ההתעצמות שלו עם הבורא.
כלומר, אצל הצדיק שאינו גמור עדיין יש קצת (בדקות כמובן) הרגשה של יש. הוא רואה את העולם בצורה אחת, אבל הוא יודע שהקב"ה רואה אחרת, ולכן הוא "מרכיב" את המשקפיים של הבורא ומתייחס לעולם כפי שהבורא רוצה, אך הוא עצמו עדיין לא מחובר לכך לגמרי.
הוא מואס ברע, אבל לא כי הוא מואס ברע, אלא כי הקב"ה מואס ברע.
בעומק יותר אפשר להסביר כי נשמותיהם של הצדיקים גמורים הם נשמות מ"עולם האצילות", ונשמותיהם של הצדיקים שאינם גמורים הם מ"עולמות בריאה, יצירה, עשייה".

בקבלה מוסבר כי ישנם ארבעה עולמות רוחניים, כאשר העולם הנעלה ביותר הוא "עולם האצילות" והעולם הנמוך ביותר הוא "עולם העשייה". "עולם האצילות" נבדל משלושת העולמות הבאים אחריו, בכך שהוא מאוחד לחלוטין עם הבורא, הפירוד מתחיל ב"עולם הבריאה". אמנם גם "עולם הבריאה" בטל לחלוטין לקב"ה אך כבר יש שם הרגשה של "יש".

הצדיקים הגמורים חיים בעולם שלנו את המציאות של "עולם האצילות" ולכן מרגישים אחד עם הבורא כל רגע. הצדיקים שאינם גמורים לעומת זאת, הגם שהטוב שולט בהם באופן מוחלט, אך כיוון ששורשם ב"עולמות בריאה, יצירה, עשייה" יש כבר קצת נפרדות ולכן בפנימיות יש בהם מעט מזעיר של רע.

בני עליה
הצדיקים הגמורים נקראים גם "בני עליה", מכיוון שהם מעלים את הרע והופכים אותו לטוב, ואת החושך הם הופכים לאור. הם לא מסתפקים בעבודה של הגברת הטוב, בגירוש החושך, אלא את החושך עצמו הם הופכים לטוב, הם מעלים אותו.

בנוסף, גם העבודה שהם עושים בקיום התורה ומצוות, היא לא לשם עצמם, לא לשם תענוג גשמי ולא לשם תענוג רוחני. לא לשם שכר גשמי ולא לשם שכר רוחני, אלא נטו "לשם שמיים".

כלומר אצל הצדיק שאינו גמור העבודה היא עדיין קצת לשם עצמו, הוא אוהב את הקב"ה, הוא רוצה לדבוק בו, עדיין יש כאן רצון עצמי. אמנם רצון קדוש, אך עדיין הרצון של הצדיק נרגש כאן.

אצל הצדיק הגמור לעומת זאת, הביטול לקב"ה הוא ברמה אחרת, מה שמניע אותו לפעול זה אך ורק רצון השם, הוא לא מחפש את הדביקות בהשם ולא את הרווית נפשו הצמאה לאלוקות, אלא את רצון השם בלבד. כמו בן שעושה בשביל אביו ואימו, שאוהב אותם יותר ממה שאוהב את עצמו מוכן למסור את עצמו בשבילם.

לכן אצל הצדיק גמור אין עבודה מתוך אינטרסים, אצלו אין את הנקודה שהמעשה הוא מתוך אגו או יישות. כאשר הוא פועל הוא לא חושב מה יגידו עלי, מה יצא לי מי זה, אצלו נרגש העניין עצמו. וכך הוא חי לא רק בזמן שהוא בבית הכנסת אלא כל היום שלו הוא כזה. המח מלא בגדולת השם, הרגש מלא ביראת ואהבת השם, המחשבות הן בענייני קדושה וכך גם הדיבורים והמעשים. גם כשהוא עוסק בענייני חולין הכל באופן של "לשם שמיים", הוא מגלה אלוקות בכל דבר איתו הוא בא במגע וזאת לכתחילה המטרה שלו בכל דבר שהוא עושה.

מסופר על אדמו"ר הזקן שבאמצע התפילה היו שומעים אותו פונה לקב"ה ואומר: "אינני רוצה בעולם הבא שלך, אינני רוצה בגן עדן שלך, אני רוצה רק אותך" כלומר שלא חיפש תענוגות רוחניים, לא חיפש פרסים רצה את החיבור עצמו לקב"ה.

סיפור
מספרים על יהודי שהגיע פעם להתארח בביתו של צדיק. לאותו יהודי הייתה חיות גדולה בברכות, הוא היה נוהג לומר כל ברכה בקול גדול ובכוונה גדולה. כשהיה בביתו של הצדיק עקב אחר הנהגותיו וראה כי הצדיק מברך בשקט והיה נראה כאילו שלא מברך בכוונה גדולה, ישר נפלה לו מחשבה שאותו צדיק לא מתכוון מספיק בברכות.
הצדיק קרא את מחשבתו ואמר לו: "אתה יודע מה ההבדל בין הכוונות שלנו בברכות? אתה מברך כדי לאכול, ואני אוכל כדי לברך...".
אצל הצדיק גמור כל עולמו הוא סביב הקדושה, סביב הקב"ה, כל חייו הוא קיום רצון השם.

לסיכום
צדיק, כפי שמוסבר בספר התניא, זה לא רק אחד שעושה הרבה מעשים טובים רוב הזמן, אלא מדובר במי שהמהות הפנימית שלו השתנתה, הוא גירש את הרע. אין לו כבר מאבק פנימי בין הנפשות. מצב זה לא נמצא אצל רובנו, וגם סביר להניח שלא נגיע לכך. בדרך כלל צדיק נולד עם הפוטנציאל הזה מלידה, ומקבל כוחות מיוחדים מלמעלה להגיע לכך. אם כך מדוע אנו לומדים על כך, הרי השאיפה שלנו היא להגיע להיות "בינוני".

כדי להבין טוב מהו בינוני צריך להבין היטב מהו צדיק. ובנוסף, על ידי ההבנה מה זה צדיק נוכל גם למקם את עצמנו במקום הראוי, ולא לטעות ולחשוב שאנחנו במדרגה שאנחנו לא.

מסופר על החסיד ר' הלל שכשלמד תניא פעם ראשונה אמר: "עד עכשיו חשבתי שאני צדיק, עכשיו אני אומר הלוואי בינוני...".

למעבר לשיעור העשירי - הבינוני - לחצו כאן

באדיבות אתר "אסנט צפת" - חווית הקבלה