נגישות
- דפדפן זה אינו תומך בניגודיות. אנא השתמש בדפדפן אחר כמו chrome או firefox
- ניגודיות עדינה
- ניגודיות גבוהה
- הדגשת קישורים
- גופן קריא (אריאל)
- גופן מוגדל
- איפוס
- הצהרת נגישות
|
מאת: אודליה מימון
באדיבות אתר בית חב"ד
"אבל בשנה שעברה אני ויתרתי לך! אתה לא יכול לוותר פעם אחת?! נמאס לי לוותר לך כל הזמן…"
 תמונה: smarnad
במהלך חיי הנישואין אנו ניצבים שוב ושוב בפני דילמות המבטאות את השונות שלנו. מה הפתרון לפערים הללו? האם הויתור של העיקרון שלי הוא הפתרון? האם אנו נדרשים לוותר שוב ושב? ובעצם מהו בכלל ויתור?! ואיך מוותרים בלי להיות ממורמרים?
יש שטוענים כי הויתור הוא דבר עיקרי בחיי הזוגיות. עם זאת נראה כי הגדרה זו אינה מדויקת מספיק. אך גם לומר כי הויתור אינו נצרך בחיי הזוגיות זוהי גם הגדרה בעייתית ולא נכונה. בכדי לברר נושא זה, נדמה כי השלב הראשון הוא להגדיר מהו בעצם ויתור.
נפתח כמובן בדוגמא. "בעלי לא יודע לבקש סליחה. כך שבסוף כל מריבה אני זו שצריכה לוותר, ולהתנהג כאילו לא קרה דבר…". ויתור מסוג כזה למשל אני מגדירה כ:"לבלוע את הצפרדע ו… להיחנק" (חלילה..). ויתור שכזה אמנם יוצר "רגיעה חיצונית", אך בלב הוא עלול ליצור ריחוק פנימי גדול יותר ומחנק נפשי.
ויתור הגורם לנו להרגיש מנוצלים, מקופחים או מרוחקים יותר – אינו ויתור של אמת. ויתירה מכך הוא אינו ויתור מועיל, אלא מפריד ומרחיק. כשאנו מוותרים על עניין מסוים אך נוצרים זאת חזק בליבנו כנראה שלא לגמרי ויתרנו. אמנם העדפנו ליצור "רגיעה" במציאות, אבל ויתור פנימי אמיתי לא נעשה.
הויתור הוא דבר חשוב מאוד בחיים בכלל ובזוגיות בפרט, אך השאלה היא מתוך איזה מקום בנפש הויתור מגיע. ויתור שמביא עמו תחושות של ניצול ושליטה הוא זה המעורר את המרמור והניכור הפנימי (והזוגי), והוא זה שבסופו של דבר מעיד, כי לא בטוח שנעשה כאן ויתור של ממש. ייתכן כי ויתור זה נעשה מתוך מקום של "אין ברירה" (או אפילו של כפיה), או שהוא נעשה מתוך מקום של "התחשבנות" הדדית.
לעומת זאת, ישנו ויתור מסוג אחר המגיע דווקא מתוך מקום של בטחון עצמי. מתוך כוח. מתוך אהבה שלמה ורצון להיטיב. ויתור זה, המגיע מתוך תפיסה פנימית שזה הדבר הנכון לעשות, ובכך אני בוחר/ת – הוא ויתור שיש בו אמת, כוח והשלמה. הוא זה שבעז"ה יכול לקרב ולהועיל. כשאנו מרגישים שלמים עם הויתור וההתחשבות ברצונו של האחר, גם הקושי (ופעמים רבות יש קושי), הופך להיות נסבל יותר. אנו זוכים לחוש כוחות גדולים יותר בהתמודדות עם הקושי, כאשר בתוכנו אנו שלמים עם המעשה שעשינו לטובת בן זוגנו.
הסכנה שבויתור
ויתורים בחיי הזוגיות עלולים להביא לשתי סכנות מרכזיות. האחת הינה מציאות שבה בן זוג אחד הופך להיות הוותרן "הכרוני" של הבית. כשהויתורים הינם חד צדדים, ונהפכים להיות תפקידו הקבוע של אחד מבני הזוג, המצב בעייתי ודורש תיקון. במקרה הזה ישנה סכנה שהוותרן "הכרוני" יאבד את עצמיותו. יאבד את המקום שמגיע לו. יאבד את עצמו, ובדרך זן הוא עלול לאבד גם את כוחות החיות שבו.
לוותר כל הזמן זה אינו המתכון לחיים מאושרים. אולי המתכון לחיים מתוסכלים. אך לא לוותר בכלל זה גם לא מתכון לאושר. זה מתכון לנוקשות ולחוסר אכפתיות מהזולת. כמו כל דבר כמעט, האמת נמצאת בטווח הממוצע. באווירה ההדדית. קשר זוגי שיש בו אווירה של התחשבות הדדית (הכוללת לעיתים גם ויתורים), הוא קשר מאוזן. הרצון לוותר למען השלום, להתחשב למען בן או בת הזוג, הוא רצון חיובי מיסודו, אך הוא חייב להיות מאוזן, הדדי, ומתוך הרגשה טובה.
הסכנה השנייה שיש במציאות של ויתורים הינה כניסה לעולם של 'התחשבנויות' (כפי שפירטתי מעט למעלה). "אני ויתרתי לך אז עכשיו מגיע לי ש…". כשהויתור הופך להיות כלי להתנגחויות והתחשבנויות כלפי בן הזוג שוויתרו לו, כנראה שמשהו בויתור המדובר לא נעשה ממקום נכון, כנה ושלם. וממילא אי אפשר לקרא לו ויתור אמיתי. אמנם ויתרנו באותו רגע על דבר חיצוני מסוים, אך בלב, ככל הנראה כלל וכלל לא ויתרנו…
ויתור שלם
על ויתור אמיתי ניתן ללמוד מרחל אמנו. רחל, בערב חתונתה, ויתרה לאחותה לאה על מנת שלא תתבייש. היא מסרה לה את הסימנים שקבעו היא ויעקב אבינו, ובכך אפשרה לה להיכנס עמו לחופה (ולקחת לה את החתן…), מבלי לביישה. מעולם רחל לא הזכירה זאת ללאה; היא לא השתמשה בויתור זה "כנגד" לאה. ויתרה בלב שלם שאחותה לא תתבזה. לא מוזכר בתורה ולו פעם אחת כי רחל (על אף הקושי שהיה לה כאשר היו ללאה ילדים רבים ולרחל לא…) רמזה זאת בדיבור או בהתנהגות כלשהי כלפי לאה אחותה. זהו ויתור שנעשה בשלמות, גם בחוץ וגם בלב.
ויתור אמיתי הוא זה שלאחריו אתה שוכח, מרפה. כשאת/ה סוחב שנים רבות את הויתור שעשית ובכל פעם מזכיר אותו מחדש, כנראה שלא באמת ויתרת… להפך. אתה משתמש בו ככלי נשק בכדי "לנצח" (לכאורה) בדילמה הבאה שתעלה. ויתור אמיתי מגיע ממקום של ענווה וכוח. ויתור שנעשה מכל הלב למען מטרות עיקריות וחשובות יותר עבורנו. לשם כך אנו מוכנים לשים את צרכינו לרגע בצד על מנת לשמור על ערך עיקרי יותר.
אין ספק שבשביל לוותר אנו זקוקים לכוחות נפש. זה בוודאי לא קל לשים את עצמי בצד ולמלא דווקא את רצונו של הצד השני. אך ככל שישנה אהבה ואווירה התחשבות הדדית, כך גם כוחות הנתינה והויתור גדולים יותר.
לא הבסיס היחיד
עם כל זאת ראוי להדגיש שזוגיות חיובית לא כדאי שתתבסס על ויתורים בלבד. כשאנו מגיעים לחיי הנישואין וכל אחד מביא עמו את ההרגלים השונים, את האמונות, העקרונות והצרכים שלו, אין לנו מטרה לוותר כל הזמן אלא ללמוד להתחשב ולשלב את הצרכים. ליצור הידברות שמתוכה ניתן יהיה לשלב את שלי ושלו. לבנות יחד ולעצב את חיינו מתוך חיפוש והתאמה לרצונות של שנינו. ייתכן כי בתוך התהליך הזה ידרשו מאתנו ויתורים, אך הויתורים אינם המטרה, אלא הם אחד מהכלים בכדי להגיע להסכמה, להידברות, להבנה ולדרך משותפת.
השאיפה העיקרית והכללית יותר הינה להגיע לחיבור שיש בו חשיבה משותפות והחלטות משולבות.
מתוך מקום שכזה ניתן לקבל כוח לוותר מבלי לחוש מרמור או כעס. כך אנו זוכים לוותר ויחד עם זה לדעת כי פעם תורי ופעם תורו… כשישנה שגרה שלמה של שותפות, הדדיות, נתינה, אכפתיות ואהבה, קל יותר בעזרת ה' ללמוד ממידתה של רחל, ולזכות ולוותר- באמת!
אודליה מימון (MA) היא מטפלת זוגית ואישית, מנחת קבוצות וסדנאות, מרצה, מחברת הספר "אוצרות פנימיים"- מודעות עצמית יהודית.
|
כתוב תגובה
תוכן התגובה:
שם מלא: