פוקוס מתוך ספר התניא - יש מטרה

לקריאת השיעור הקודם - חינוך מתוך שמחה - לחצו כאן!

ב"ה

יש מטרה

כיצד אפשר להרגיש תחושת שליחות גם בחיי היום יום? איך הופכים מלקוח לשותף?

השבוע אנחנו מתחילים בתניא את הפרקים העוסקים בחשיבות ומעלת המעשה על הרגשות, אך מכיוון שאנחנו עדיין בחודש אדר נרכיב שוב משקפיים של שמחה וחינוך ונתבונן בתניא דרכם. בפרקים אלו לומדים מהי תכלית בריאת העולם, 'נתאווה הקב"ה להיות לו ית' דירה בתחתונים', הבורא רוצה להתגלות בעולם. בזמן הגלות אנחנו עושים את העבודה ובזמן הגאולה תבוא המטרה לידי שלימות.

ניגש לנושא זה מכיוון קצת שונה מהנהוג. לכבוד חודש אדר 'נשקיף' גם על הפרקים האלו במשקפיים של שמחה. הידיעה כי יש תכלית לעולם, הידיעה כי יש תכלית לחיים הפרטיים שלי, היא הידיעה המשמחת ביותר.

כל תהליך של ייעוץ, אימון, טיפול כלשהו, מתחיל בהגדרת המטרות, היעדים. ללא מטרה אין אפשרות להתקדם, אין התחלה, אין אמצע ואין סוף. אדם שאין לו מטרה בחיים, אדם שאינו יודע מהי מטרתו בחיים, אינו ממוקד, הוא לא יודע מהיכן הוא מגיע ולאן הוא צריך להגיע.
המטרה נותנת לאדם משמעות, היא מגדירה לו את היעד הסופי אבל היא גם מגדירה לו מחדש את הדרך. כשיודעים את המטרה, גם הדרך מקבלת משמעות חדשה. המטרה ממלאת את כל החיים שלנו בתחושת שליחות, תחושה שיש לנו זכות גדולה.

ככל שהמטרה היא נעלית יותר, ככל שהמטרה גדולה וחשובה יותר כך היא יותר ממלאת את האדם, כך הרגשת הזכות גדולה יותר. אדם שחדור בכך שיש לחייו תכלית ניגש לכל פעולה באופן אחר לגמרי.

אסטרונאוטים בחלל

לפני 40 שנה טסה החללית הראשונה לירח, ועל סיפונה שלושה אסטרונאוטים שנבחרו בקפידה מבין טובי הטייסים האמריקאים ואומנו במשך חודשים רבים. האסטרונאוטים עברו אימונים מפרכים, וגם בחללית עצמה שהו בתנאים קשים, ללא האוכל אליו הורגלו, עם חליפות גדולות ומגושמות ולראשם כובעים גדולים ולא נוחים. בכל משך זמן הטיסה, היו האסטרונאוטים מחויבים למלא את כל המטלות שהוטלו עליהם ממרכז הבקרה בכדור הארץ. למרות הקשיים, אפשר לדמיין את תחושת השליחות שאפפה אותם, את הסיפוק העצום ואת האושר הרב שחוו גם בקיום המטלה הקטנה ביותר על החללית. הם ידעו והרגישו כי יושבי כל העולם בחרו בהם ושלחו אותם להיות האנשים הראשונים על הירח, ובכל רגע בחללית הם ממלאים את ייעודם ומבצעים את שליחותם.

קשה לדמיין שבאמצע המסע, תוך כדי קבלת הוראות נוספות ממרכז הבקרה, יענה האסטרונאוט למפקדו תשובה בסגנון: "עזוב אותי, אני רוצה קצת חופש, רוצה ליהנות מהנוף, להסתכל על הכוכבים... תפסיק לשגע עם כל ההוראות..."

כך גם אצלנו, כשנבין את שליחותנו בעולם הזה, את המטרה לשמה ירדנו, בוודאי שזה ימלא אותנו תחושת שליחות, ויגרום לנו סיפוק עצום ואושר גדול.

גם אנחנו 'אסטרונאוטים'. גם הנשמה שלנו עברה אימונים רבים ולבסוף נבחרה בקפידה על ידי הקב"ה לצאת לשליחות פה בעולם. גם אנחנו בתוך חללית (הגוף), ולבושים בכובע וחליפה... יש לנו משימות יומיות, ואין באפשרותנו ליהנות מכל 'תענוגות החיים', אך הידיעה כי יש לנו שליחות מתגברת על כל הקשיים. התחושה כי אנו פועלים את הדבר החשוב ביותר בעולם ממלאת אותנו עד כדי כך שכל השאר מתגמד.

להביא לימות המשיח

אדמו"ר הזקן מסביר כי השליחות שלנו היא להביא את הגאולה לעולם, להביא לימות המשיח. אנו אלה שנביא את השלום העולמי המיוחל, את השפע הגשמי והרוחני הגדול ביותר שהעולם אי פעם ידע, את התכלית שלשמה נברא העולם. זוהי המטרה הנעלית ביותר שיכולה להיות. כל מי שיתחבר למטרה זו לא יוכל שלא להרגיש נעלה ומרומם.

החיבור למטרה הוא לא רק ברמת הידיעה הכללית, אלא ברמה כזו, שבכל פרט ופרט בחיי היום יום שלנו תורגש אותה מטרה עילאית. הגאולה אינה פרס על עבודה קשה, היא תוצאה טבעית של המעשים שלנו. המצוות מגלות אלוקות בעולם, עבודת המידות (אתכפיא ואתהפכא) פועלות שינוי על העולם, כבר היום זה קורה, רק שעדיין לא רואים את זה. בגאולה נוכל לראות בדיוק מה פעל כל מעשה שלנו. לכן כל פעולה הכי קטנה שלנו קשורה להבאת הגאולה, קשורה למטרה.

בין לקוח לעובד

נתבונן כעת לעומק, מדוע תחושת השליחות מביאה אותנו גם לשמחה.

כיצד אנחנו מסתכלים על הקשר בינינו לבורא? יש כאלה שמרגישים כמו לקוחות, 'קליינטים', של הבורא. ממילא כמו לקוח הם מחכים לקבל שירות ומצפים גם לקבל אותו בזמן... כביכול שהקב"ה הוא בעל הבית של המסעדה, הם באו לסעוד, והוא צריך לספק את הצרכים שלהם. הבעיה היא שהלקוח אף פעם אינו מרוצה...

בגישה כזו האדם לא יגיע לשמחה ולשלווה. ייתכן כי יהיו זמנים מיוחדים בהם הקב"ה יספק את צרכיו ואז אכן ירגיש טוב, אך רגעים אלו יהיו נדירים, רוב הזמן האדם יישאר מאוכזב, ועוד ירגיש שמגיע לו פיצוי...

ישנם כאלה שמסתכלים על עצמם כעובדים של הקב"ה, זו כבר גישה שונה לגמרי. הם לא הלקוחות שבאו לאכול במסעדה, הם ה'מלצרים'. המלצר לא מחכה שיספקו אותו, הפוך הוא מחפש לספק אחרים. הוא מוכן גם לעבוד קשה ולספוג עלבונות מהלקוחות, הוא יודע כי מוטלת עליו עבודה והוא רוצה לעשות אותה על הצד הטוב ביותר כדי לגרום נחת לבוס שלו, סוף כל סוף הוא גם מקבל על כך תשלום מהבוס. הוא לא מחפש להתלונן, הוא מחפש לעשות. לכן הוא גם לא נשאר מאוכזב, מלכתחילה אין לו את הציפיות של הלקוח. אבל בסופו של יום, הוא לא בעל הבית, לכן מצד אחד יש עליו פחות אחריות (הוא פחות מחויב), אך מצד שני הוא פחות מרגיש את השמחה של בעל הבית.

אנא השם הושיעה נא

חסיד שהיה זקוק לברכה דחופה מרבו לרפואת ביתו, הגיע בבהלה לרבו וסיפר לו על המצב העגום. רבו ענה לו כי מחר ראש חודש ובתפילת הבוקר אומרים הלל (פרקי תהילים הנאמרים בראש חודש ובחגים), בהלל אומרים "אנא השם", ובזמן שאומר מילים אלו, שיכוון בכל כוחו על רפואת ביתו ובעזרת השם הכל יבוא על מקומו בשלום.

החסיד נרגע ויצא מחדרו של הרבי. אך בהולכו לכיוון ביתו נזכר פתאום, כי בהלל אומרים אנא השם פעמיים. אנא השם הושיעה נא ואנא השם הצליחה נא. החסיד לא ידע לאיזה אנא השם הרבי התכוון ולכן רץ חזרה לחדרו ושאל, לאיזה אנא השם הרבי התכוון, אנא השם הושיעה נא או אנא השם הצליחה נא. ענה לא הרבי כי הכוונה הייתה ל"אנא השם כי אני עבדך"... כאשר תקבל על עצמך להתבטל לבורא הכל יבוא על מקומו בשלום.

שליח
הרבי מה"מ לקח אותנו למקום הרבה יותר נעלה מעובד, הרבי עשה אותנו שליחים. העובד אמנם עושה עבודתו בנאמנות, אך סוף כל סוף הוא מרגיש כי העבודה היא של הבוס ולא שלו. הוא לא לוקח עבודה הביתה. השליח הוא כמו שותף, הוא מרגיש מחובר למשימה ברמה שבה ה'בוס' מחובר. הוא רואה את זה כדבר אישי שלו, זוהי אחריות שלו. הוא רוצה בהצלחת המשימה, לא רק כי כך יגרום נחת רוח ל'בוס', הוא רואה את עצמו כשותף מלא במשימה. לכן הוא יכול לשמוח בהצלחה כמו שבעל הבית שמח.

ניקח לדוגמא שליח צעיר שהרבי שולח אותו לארץ רחוקה וכותב לו הוראה להקים שם בית כנסת, להקים מקווה ולדאוג לאוכל כשר. אותו שליח מבין כי המשימה שקיבל היא חלק מהפאזל שיביא את הגאולה, הוא אחראי, הוא הנציג של הרבי באותה ארץ והוא צריך להכין אותה לקבלת פני משיח. ההרגשה היא של אחריות גדולה מצד אחד אבל של זכות הכי גדולה מהצד השני, הוא שותף מרכזי בהבאת הגאולה. כמה אנשים בעולם יכולים להעיד על עצמם שיש להם מטרה כל כך נעלית בחיים?

כולנו שליחים

הרבי הפך את כולנו לשלוחים, כל אנשי הדור הם שלוחים של נשיא הדור, כל אחד יכול להיות שותף בהבאת הגאולה. יותר מזה, הבאת הגאולה היא כרגע באחריותינו, הרבי העביר את העניין אלינו. כפי שאמר בשיחה הידועה 'הריני מוסר העניין אליכם... עשו כל אשר ביכולתכם..'

אז איך מרגישים את זה?

אכן רואים, כי (באופן טבעי) הרגשה זו חזקה יותר אצל השלוחים, אך האתגר הוא להרגיש זאת גם בחיי קהילה, גם כשנמצאים עדיין בישיבה, גם במוסדות החינוך של הגילאים הצעירים יותר. אם נצליח להחדיר בעצמנו ובילדינו את התחושה כי אנו שלוחים, יש לנו מטרה נעלית, יש לנו תכלית בחיים, כל החיים שלנו ישתנו.

הבעיה שלפעמים המטרה היא כל כך נעלית שאנחנו שוכחים איך היא קשורה גם אלינו. אומנם התרגלנו לדבר על הגאולה ולחלום על כל הייעודים הנפלאים, אך לפעמים הייעודים הם כל כך נעלים ומעבר לחושים שלנו, עד שאנו לא מצליחים להתחבר אליהם ברמה האישית. אף על פי שהרבי מדבר גם על ייעודים ברמה של שפע גשמי לכל אחד מאיתנו, עדיין זה נראה לפעמים כל כך רחוק ואנו לא מצליחים לחבר זאת עם ההווי היומיומי.

התניא מספק את התשובות לכל השאלות הללו, הבאת הגאולה היא הדבר הכי נעלה שיכול להיות, אך היא מתחילה מהמעשים הכי קטנים. כל זיכוך קטן של הנפש, כל בירור קטן של העולם הוא חלק מהמטרה. גם כשיוצאים לשליחות לפתוח בית חב"ד, גם כשיוצאים לשליחות במבצעים של יום שישי, גם בשליחות בבית עם המשפחה ואפילו בעבודת השם האישית, בלימוד תורה, בקיום מצוות, בהתעסקות עם העולם 'לשם שמיים', בכל דבר אנחנו מוסיפים אור עולם ומכינים אותו עוד יותר לקבלת פני משיח.

הרבי לימד אותנו כי כל פעולה, ולו הקטנה ביותר, יש לקשר עם קבלת פני משיח צדקנו, כך האדם מרגיש כל הזמן מחובר למטרה העילאית. הרגשה זו ממלאת אותו בשמחה ונותנת לו כוחות אינסוף להמשיך במשימה.

למעבר לשיעור הבא - לגלות את האמת - לחצו כאן!