maavaron
מיד תועבר לדף המבוקש
print header

בסוד הנשמה – מודעות עצמית לפי ספר התניאסדרה שנייה - שיעור חמישי – אין ברירה

למעבר לשיעור הרביעי בסדרה השנייה - הרצון הפנימי - לחצו כאן

ר' יעקב
ר' יעקב היה חסיד קשיש בן תשעים שנה, ואף על פי כן ראו שכל פעם שניגש לקיים מצווה עשה זאת בחיות גדולה ובהתלהבות כמו בחור צעיר. שאלו אותו החסידים הצעירים איך יש לו עדיין כח, איך הוא עושה זאת, והוא ענה שאם הקב"ה אור אינסוף, נותן לו צ'אנס להתחבר אליו (שהרי מצווה מלשון צוותא) איך הוא יכול לעשות זאת בלי התלהבות..

איך אנחנו מתייחסים למושג מצווה
יש גישה שמתייחסת למצוות רק כרשימת הוראות שניתנה משמיים על מנת לבחון אותנו, וכאשר אנו מצליחים במבחן מסמנים לנו "וי" ואם לא אז מסמנים לנו "איקס". כלומר, במצוות עצמן, במעשה עצמו אין משמעות, זה רק בא לבדוק אם אנחנו צייתנים או לא, אם אנחנו ממושמעים.

אך ישנה גישה אחרת, האומרת שהמצוות הן לא רק מבחן, מעשה המצוות עצמו פועל פעולה רוחנית בנו ובעולם. כאשר אנו מחסירים מצווה זה לא רק שקיבלנו "איקס" אלא שחסר עכשיו ב"המשכת האור" שהייתה נעשית על ידי המצווה. כפי שהסברנו בפעם הקודמת איך כל מצווה, המעשה הגשמי עצמו מחבר ומאחד אותנו לבורא עולם, ייחוד נצחי.

כך גם לגבי מצוות הלא תעשה
כשם שמצוות העשה, הן לא רק "תרגיל משמעת" אלא הן עצמן פועלות את החיבור שלנו איתו (מצווה מלשון צוותא), כך גם מצוות הלא תעשה, הן לא רק בדיקה אם אנחנו מצייתים לציווי או לא, אלא המעשה הגשמי, העבירה עצמה מנתקת אותנו מהקב"ה. ואין הבדל בין עבירה "קטנה" לעבירה "גדולה".

לא רק שהעבירה מנתקת את האדם ממקור החיים - בורא עולם, אלא באותו רגע שבו עוברים את העבירה מתחברים לצד האחר, לצד של הקליפות, לצד של ההסתר, ובמובן מסוים האדם העובר את העבירה יורד יותר נמוך מהקליפות עצמם.
כיוון שהקליפות המסתירות על אור השם, עושות זאת בשליחותו, בעוד האדם העושה זאת, עושה זאת נגד רצון השם, ובכך בעצם כופר באחדותו, יותר מהקליפה העצמה. ולכן על ידי שעובר עבירה, אפילו עבירה "קלה" הוא בתכלית הפירוד מייחודו ואחדותו.

ומזה משמע שכל עבירה היא חמורה כעבודה זרה ממש. שהרי גם עובדי עבודה זרה מכירים בקיומו של הקב"ה אלא שלא רוצים להתבטל אליו ולא רוצים לקיים את רצונו, וכך גם האדם העובר על רצונו, הוא מכיר בקיומו של הקב"ה אך כופר באחדותו הוא לא מכיר בכך שהקב"ה נמצא כל הזמן בכל מקום וממילא מרגיש שיכול לעשות גם את רצונו האישי נגד רצון השם.

כשזה נוגע לעבודה זרה, ברור לנו שזה הקו האדום
יהודים לאורך ההיסטוריה העדיפו למות ולא לעבוד עבודה זרה, כיוון שהבינו מעבר לכל ספק שאותה פעולה של השתחוות לפסל היא בפירוש מנתקת אותם מהיהדות שלהם ומנתקת אותם מבורא עולם.

עכשיו אנחנו מבינים שאותו פירוד מהבורא שקורה בשעת עבודה זרה, קורה בעצם בכל עבירה הכי קטנה.

חשוב גם לציין, גם כאשר עוברים עבירה עדיין יש בנו את הנשמה הקדושה, אלא שהיא בבחינת גלות בגופנו, ועל כן יורדת גם כן לקליפה בשעת העבירה. ולכן בשעת העבירה אנחנו לא רק מורידים את הנפש הבהמית אלא גם את הנפש האלוקית, ומה מעליב יותר מאשר שלוקחים את הבן של המלך (ויחד איתו את המלך עצמו) ומורידים למקום מלוכלך ומטונף כמו השירותים וכו'..

התרדמת
הנשמה שלנו ישנה.

הנשמה ישנה, ולכן היא לא מרגישה. היא לא מרגישה שבשעה שאנו עוברים על עבירה קטנה אנו מתנתקים מהבורא כמו בשעה שעובדים עבודה זרה.

אנו עסוקים רוב הזמן בהבלי העולם, ולא חשים את רצונה של הנשמה.

מתי בכל זאת הנשמה מתעוררת?
הנשמה מתעוררת כשהיא מרגישה שהיא הגיעה לקו אדום, שזה כבר מעשה שינתק אותה מהבורא, שזה כבר יראה שהיא אינה שייכת לו יותר. בדרך כלל זה קורה רק במצבי חירום.
בכל זאת אנחנו רואים הבדלים בין אנשים שונים, כל אחד מתעורר מדברים אחרים, כיוון שזה מאוד אינדיבידואלי, יש אחד כזה שגם אם יתבקש לעבור עבירה "קטנה" יזדעזע עד עמקי נשמתו ויהיה מוכן למסור את הנפש על כך, ויש כאלה שרק כשיתבקשו לעבוד עבודה זרה ממש יתעוררו.

אבל אותה נקודה פנימית, "הנקודה היהודית" קיימת בכולנו.

לוחות הברית
היה פעם חסיד שכאשר היה פוגש יהודים היה מנסה לחזק בהם את האמונה. באחד המפגשים הללו שאל אותו היהודי אותו פגש מדוע הוא בכלל מתערב לו ולמה הוא מנסה לחזק לו את האמונה. הסביר לו החסיד כי עם ישראל הוא כמו ספר תורה, וכמו שבספר תורה, אם אות אחת פסולה, חסרה, לא מושלמת, אז כל הספר פסול, כך גם בעם ישראל אם יש יהודי אחד ש"הדיו קצת חסר מהקלף" אז צריך לתקן אותו כדי להביא שלימות לכל עם ישראל.
כשחזר אותו חסיד לרבי, הוא סיפר לו את המשל שאמר לאותו יהודי. פניו של הרבי הרצינו והרבי אמר לו כי המשל לא מתאים. לא נכון להגיד על יהודי שהוא כמו דיו על קלף, שיכול להיות שימחק לו הדיו, שכביכול יהיה חסר לו בנשמה, אלא צריך לומר שכל יהודי הוא כמו לוחות הברית, האותיות הן חקוקות בתוכו ולא יכולות להיפרד לעולם. רק שייתכן והלוחות יהיו מכוסים באבק וצריך להוריד את האבק כדי לגלות את האותיות. כך גם אצל יהודי בוודאי שהנשמה אצלו בשלימות ובוודאי שיש בו את הנקודה היהודית, רק שצריך להוריד את האבק והלכלוך שמסביב...

השקפת עולם חדשה
בפרקים האחרונים עברנו מהלך חשיבתי שנתן לנו פרספקטיבה אחרת על העולם בכלל ועל המצוות בפרט.

ההסתכלות על העולם כפי שלמדנו היא שהקב"ה נמצא בכל פינה, הוא מהווה ומחיה את העולם. אמנם הוא נמצא בכל פינה אך הרצון הפנימי שלו (מה הוא רוצה ומה הוא לא רוצה..) נמצא בתוך התורה ולכן החיבור אליו הוא דרך ההוראות, המצוות עשה ולא תעשה שהוא נתן לנו בתורה.
כאשר מקיימים מצוות עשה מתאחדים איתו בקשר נצחי, וכאשר עוברים על מצוות לא תעשה (היינו שעושים מה שהוא ציווה לא לעשות) מתנתקים איתו, מאבדים את השייכות אליו, ממש כמו בעבודה זרה.

עכשיו שאנחנו מבינים שכל מצווה מחברת אותנו וכל עבירה קטנה מנתקת אותנו מהבורא, זה מאפשר לנו לעורר את "הנקודה היהודית" לא רק במצבי חירום אלא גם בחיי היום יום.

על פי רוב, במצב שבו לא נדרשים למסירות נפש, במצב שבו לא צריך להכריע בבירור לאן אני שייך, האם אני שייך לקב"ה או לא, לא מתגלים בהם הכוחות הנעלמים ו"הנקודה היהודית" נשארת עמוק בפנים.

כשיש מצב חירום אז מתעוררים

ספר התניא עוזר לנו להבין איך בעצם אנחנו נמצאים במצב חירום כל הזמן. כשנפנים את הנקודה הזו זה ייתן לנו כח לגלות את הכוחות הנעלמים גם בחיי היום יום.

עכשיו אפשר להבין איך המדרגה של הבינוני שייכת לכל אחד מאיתנו, כל אחד יכול לשמור על עצמו ולא לעבור את רצון השם במחשבה, דיבור ומעשה. כשם שכל אחד, אפילו יהודי פשוט עושה זאת בשעת חירום כיוון שמבין שזו שעת חירום ואין ברירה, אין אפשרות אחרת.
כך גם אנחנו אחרי שלמדנו שבעצם נמצאים בשעת חירום כל הזמן, שכל עבירה הכי קטנה מנתקת אותנו מהבורא כמו עבודה זרה, יכולים תמיד בהתבוננות קלה, אין אפילו צורך בהתבוננות, פשוט צריך להיזכר מי אני ומה אני, ועל ידי זה להפעיל את המנגנון של שעת חירום ולא ליפול אפילו בעבירה קלה, לא במעשה, לא בדיבור ואפילו לא במחשבה.

אם אני מוכן למסור את הנפש על קידוש השם, לוותר על החיים שלי ואף לעבור ייסורים בשל כך, בוודאי שאהיה מוכן לוותר על התאוות שלי ועל הרצונות השליליים שלי.

וכך גם לגבי "ועשה טוב", אם אני מוכן לסבול ייסורים בשביל הקב"ה, אז בטח שגם אהיה מוכן לעבוד את השם בזריזות, לקום מוקדם בבוקר לשם כך, ללמוד תורה בהתמדה ובשקידה, להשקיע כוחות נפש בתפילה, לתת צדקה יותר מהיכולות שלי וכיו"ב.

איזה ברירה הייתה לנו
אחת ממשפחות החסידים שעברו את התקופה הקשה ברוסיה הקומוניסטית מבלי לוותר על קיום מצוות בכלל ולהמשיך לקיים קלה כבחמורה, על אף כל הסכנה שהייתה כרוכה בכך, הגיעה לארה"ב בשנות השבעים. במהלך הביקור הם נכנסו לרב משה פיינשטיין שהיה אחד מגדולי הפוסקים. במהלך הביקור הוא שאל אותם איך הם הצליחו להחזיק מעמד שם, איך הם עברו את התקופה הקשה בלי להקל במצוות.
אב המשפחה ענה לו: "איזה ברירה הייתה לנו...".
כלומר, שמבחינתו לא הייתה שום אופציה אחרת, אין אפשרות לא לקיים את התורה והמצוות.
כיוון שהבין והפנים שהמצוות והתורה מאחדות עם הבורא וההיפך מפריד, לא ראה בכלל אופציה של חיים ללא תורה ומצוות, ואפילו לא אופציה של הקלה בתורה ומצוות.

שמע ישראל
לפי זה אפשר להבין למה משה רבנו צווה על עם ישראל לקרוא קריאת שמע פעמיים ביום. כיוון שעניינה של קריאת שמע הוא להזכיר לעצמנו מי אנחנו ומה אנחנו, ולקבל עול מלכות שמיים עד כדי מסירות נפש, שזהו היסוד לקיום כל התורה ומצוות.
כי כאשר יודעים וזוכרים שיש בנו כוחות למסור את הנפש, לוותר על הכל בשביל הקב"ה, אז בטח שיש בנו כוחות להתגבר על הנפש הבהמית בדברים הקטנים.

לסיכום
בכך בעצם סיימנו את הדרך "הקצרה" המוסברת בתניא כדי להגיע לדרגת "הבינוני".
הסדרה הבאה תעסוק בעצות שונות בנוגע לשמחה, תפילה, אהבת ישראל, התמודדות עם מחשבות זרות וכו'.

למעבר לשיעור השישי בסדרה השנייה - האם אפשר להוכיח שיש בורא לעולם  - לחצו כאן

באדיבות אתר "אסנט צפת" - חווית הקבלה

הצטרף בחינם לשירות
התכוונת ל:

כתוב תגובה

תוכן התגובה:
הצג את כל התגובות (0)
הצטרף בחינם לשירות
התכוונת ל: