maavaron
מיד תועבר לדף המבוקש
print header

כמה קונספירציות צריך בשביל להחליף נורה?

גם לכם נדמה שכל מכשיר שאתם קונים מתקלקל מיד אחרי שמסתיימת תקופת האחריות שלו? לא דמיינתם. זו מדיניות ידועה ומכוונת מראש, ואפילו יש לה שם.
 
מאת: אביטל לב
 
נניח שהתקלקלה לכם מכונת הכביסה. הזמנתם טכנאי, הוא העיף מבט ופסק שאין טעם לתקן, חבל על הכסף, המכונה סיימה את חייה ומוטב שתקנו חדשה. כמה פעמים זה קרה לכם? עם מכשירי חשמל ביתיים, עם המכונית, עם המחשב או עם הסלולרי? זה קורה כל הזמן, לכולם. ולא במקרה. ויש לזה גם שם – "התיישנות מתוכננת".
 
"התיישנות מתוכננת" (Planned Obsolescence) הוא אחד הכוחות המשפיעים ביותר על הכלכלה הצרכנית בימינו. זוהי מדיניות של חברות ותאגידי ענק שמגבילה מראש עמידות של מוצרים, כדי שיתבלו תוך זמן מסוים ויהפכו למיושנים, בלתי שמישים או בלתי אופנתיים. כך מבטיחות היצרניות שהצרכן ייפטר מהמוצר הישן ויקנה מוצר חדש. כמובן שגם המוצר החדש יתיישן לאחר תקופה, וחוזר חלילה. מדיניות זו מגדילה את היקפי הרכישות והיצרנים מרוויחים. ענפי ייצור רבים לוקחים חלק במדיניות הזו, ביניהם תעשיית הרכב, התוכנה, הטכנולוגיה, האופנה, מכשירי החשמל ואפילו הריהוט. אם נראה לכם שככל שחולפות השנים המכשירים שאתם קונים מתקלקלים מהר יותר – כנראה שלא דמיינתם.
 
זו נשמעת לכם עוד תאוריית קונספירציה מופרכת? ודאי תופתעו לשמוע שהגישה הזאת ננקטת כבר כמעט 100 שנה. אחת הדוגמאות המזוהות ביותר עם התופעה היא זו של נורות הליבון. ב-1881 שווקה לראשונה הנורה שפיתח תומס אדיסון, שדלקה במשך 1,500 שעות. עד שנות ה-20 של המאה הקודמת, כשהחל הייצור ההמוני של הנורות, נורה פעלה כ-2,500 שעות. אולם אז הוקם קרטל ייצור הנורות PHOEBUS, שהחליט להגביל את אורך חיי הנורה ל-1,000 שעות, כדי להגדיל את המכירות. בעיירה ליברמור שבקליפורניה, אגב, חגגו לפני כמה שנים יום הולדת 100 לפעילותה של נורה, שיוצרה בימים שבהם מוצרים עדיין תוכננו לשמור על עמידות.
 

נורה

תארו לכם שלא הייתם צריכים לקנות נורות יותר מפעם אחת בחיים. קרדיט: shutterstock

דוגמה ותיקה נוספת היא זו של גרבי הניילון, שכיום נחשבים לפריט כמעט חד פעמי. קשה להאמין, אבל במקור הם יוצרו מסיב שתוכנן להישמר לאורך שנים. חששם של היצרנים מהפסדים, הביא אותם לקצר באופן משמעותי את אורך החיים של הגרביונים, שכיום מה שמחזיק בהן מעמד הוא בעיקר ה"רכבות".
 
בענף הרכב התופעה בולטת במיוחד. היצרניות מחדשות כל הזמן את דגמי הרכבים למכירה, ובמקביל הן פועלות לקצר את אורך חיי הרכבים. היצרניות גובות מחירים גבוהים במיוחד על חלקי החילוף, הרבה יותר מחלקם היחסי במכונית. לאחר תקופה הן אף מפסיקות לשווק את חלקי החילוף הבלעדיים, והלקוחות נאלצים לוותר ולקנות מכונית חדשה. וכך פועלת השיטה בשני מישורים: בפן הפסיכולוגי, הפיכת הדגמים הקודמים למיושנים מעודדת קניית מכוניות חדשות. בפן המעשי, שימוש בחלקים פחות עמידים מביאים להתבלות מהירה של הרכב. 
בשנים האחרונות, מה שהכי מרגיז את הצרכנים הוא כשההתיישנות המתוכננת מגיעה לסמארטפונים, למחשבים, לטאבלטים, לפלזמות ולדומיהם. לא קרה לכם שהמחשב או הסוללה של הנייד התקלקלו בדיוק לאחר שהסתיימה תקופת האחריות? שדרגתם את מערכת ההפעלה, ובדיוק אז הסמארטפון או המחשב הפך לאיטי? מומחים מסבירים כי מערכות ההפעלה החדשות, למשל, מעמיסות על המעבדים מהדגמים הקודמים, והופכות אותם לאיטיים עד בלתי נסבלים. כמעט בכל מכשיר, טוענים מומחים, יש איזשהו פגם, חולשה או חלק חלש, שמשבית את המכשיר לאחר תקופה מסוימת. וכשתחפשו חלקי חילוף לדגמים הישנים, תתקשו למצוא אותם.
 
כמה התופעה מקיפה? נתונים שפורסמו מראים כי אורך חיים ממוצע של לפטופ הוא שלוש שנים בלבד, ושל סמארטפון עד שנתיים. ב-2012 25% מהטלוויזיות השטוחות הוחלפו בגלל תקלה שלא ניתנת לתיקון. ב-2004 3.5% מהמוצרים שנקנו ברחבי העולם נרכשו במקום מוצר מקולקל, ובתוך עשור קפץ שיעורם ל-8.3%. ב-2004 7% מהמכשירים הביתיים הגדולים הוחלפו בתוך פחות משלוש שנים, ולאחר עשור היקפם זינק ל-13%.
ההשלכות של האסטרטגיה הזאת מדאיגות. מעבר לבזבוז כספים אדיר מצד משקי בית ועסקים, ההשפעות הסביבתיות קשות. הייצור הגובר מכלה את משאבי כדור הארץ ומזהם אותו, וגם מנצל כוח עבודה זול. היכולת לקלוט את כמויות הפסולת האדירות מוגבלת. מדי שנה מושלכים בעולם כ-50 טונות של פסולת אלקטרונית מזהמת ורעילה. מאסות עצומות של מכשירים, רהיטים ומכוניות שנזרקו לאחר תקופה מוגבלת מחריפות את המשבר הסביבתי העולמי.
 

פסולת אלקטרונית

ככה עושים התחממות גלובלית. קרדיט: shutterstock
 
אז מה אפשר לעשות נגד התופעה? ברמה המעשית, ניתן להימנע מרכישות שאינן הכרחיות ולתחזק היטב את המכשירים. כשמתקלקל לכם מכשיר, בדקו מה התקלה ואם יש דרך לתקנה. במקרים רבים אפשר ללמוד פתרונות פשוטים באינטרנט. בדרך כלל אין טעם לתקן מכשירי חשמל זולים יחסית כמו קומקומים וטוסטרים. לגבי מכשירים אחרים בדקו את הכדאיות הכלכלית. רק אם השתכנעתם שאין למכשיר תקנה – זרקו אותו וקנו חדש. אפשרות נוספת היא להימנע ככול הניתן מרכישת מכשירים ורכבים חדשים – אם יצרניות הרכב מקצרות באופן מכוון את חייו, ובהתחשב בהפסד המיידי שברכישת רכב מיד ראשונה, ייתכן שעדיף לפנות למי שמציע רכבים למכירה מיד שנייה.
 
גם ברמה האזרחית יש מה לעשות: באירופה כבר נאבקים במדיניות החברות. בצרפת, המובילה את הקו, יצרני מוצרי חשמל מחויבים ליידע על תאריך התפוגה של המוצר ועל זמינות חלקי החילוף וכן לספק חלקי חילוף ללא תשלום במשך שנתיים. כעת שוקלים באיחוד האירופאי לאמץ את החקיקה הצרפתית. החוק הישראלי, שמשתרך הרחק מאחור, מחייב להחזיק חלקי חילוף למכשירים עד שבע שנים מיום השיווק. בהחלט יתכן שהפעלת לחץ אזרחי תביא לשיפור החקיקה בנושא גם בארץ.

 

הצטרף בחינם לשירות
התכוונת ל:
הצטרף בחינם לשירות
התכוונת ל: