maavaron
מיד תועבר לדף המבוקש
print header

מה תהיה הסיבה ללחוץ על ``הכפתור האדום``?

מי מוסמך ללחוץ על `הכפתור האדום` בזמן של סכנה קיומית

 
מאת: עמי דור-און
סופר ועיתונאי, אתר I-HLS 
 
אחרי שמשה דיין הודיע לגולדה מאיר בתום היום השני למלחמת יום הכיפורים כי צפוי למדינה "חורבן בית שלישי", הרהרה גולדה באפשרות להתאבד. לפי פרסומים זרים תחושת הסכנה החמורה הובילה את הקבינט הביטחוני להחלטה לחמש את טילי ה"יריחו" הגרעיניים שהיו מוצבים בכוננות תמידית באתר השיגור ליד שדות מיכה. כדי לייצר מענה לאיום הגרעיני הישראלי שיוחס לישראל, שיגרה בריה"מ למצרים בדרך הים, ראשי חץ גרעיניים, במטרה להרכיב אותם על טילי סקאד סובייטים שהיו מוצבים במצרים. 
 
הכפתור האדום
 
רק מי שחי בימי גדולתו של משה דיין (Moshe Dayan) יכול להבין עד כמה נוראה הייתה המפולת הנפשית שאליה נקלע, בשילוב אבדן העשתונות, בתום היום השני למלחמת יום הכיפורים. נוכח האבדות הקשות ביותר של השריון וחיל האוויר בחזית המצרית והסורית כאחת, מצא דיין את עצמו על גבול הפאניקה כאשר לא זו בלבד שהאמין שהגיע סופה של מדינת ישראל, אלא אף העניק לתוצאות הלחימה את התואר טעון האמוציות ההיסטוריות – "חורבן בית שלישי". את דעתו המבוהלת והתבוסתנית הזו לא הסתיר דיין מראש הממשלה גולדה מאיר (Golda Meir) וגם לא מן הציבור, כאשר חזר על האימרה הבלתי אחראית הזו במפגש תדרוך-רקע עם ועדת העורכים. עיתונאים שנכחו בישיבה הדרמטית ההיא דיווחו על תחושה כללית של הלם ואובדן עשתונות. דיין הבהיר לעורכים הנדהמים כי באותו ערב הוא יופיע בטלוויזיה ויחשוף בפני עם ישראל את האמת המרה בלי כחל וסרק. בפועל זה לא קרה. גולדה אסרה על דיין להופיע ובמקומו שיגרה לתקשורת את האלוף אהרון יריב (Aharon Yariv) שחשף בפני הציבור את העובדות הקשות באופן מתון ומאוזן. ובעיקר: בלי פאניקה.
 
ביום הקשה ההוא, ה-8 באוקטובר 1973, הידרדר הביטחון העצמי של הנהגת ישראל עד כדי כך שגולדה, האישה הקשוחה והנחושה, הרהרה באפשרות להתאבד – אם יתרחש הרע מכל וישראל תעמוד בפני "מפלה טוטאלית". על מחשבה אובדנית זו סיפרה גולדה שלוש שנים לאחר מלחמת יום הכיפורים בשיחה עם תא"ל אבנר שלו (Avner Shalev), שהיה בעת המלחמה ראש לשכת הרמטכ"ל דוד (דדו) אלעזר (David "Dado" Elazar).
 
תחושת הסכנה הקיומית שריחפה על ישראל הובילה אז את הקבינט הביטחוני בראשות גולדה ובהשתתפות דיין להחלטה שלא היה לה אח ורע בתולדות ישראל: לחמש, כך על פי פרסומים זרים, את טילי ה"יריחו" הגרעיניים שהיו מוצבים בכוננות מתמדת באתר השיגור ליד שדות מיכה מדרום לבית שמש, כדי שאפשר יהיה לתת פקודת שיגור מיידית ברגע של קריסה צבאית מוחלטת. לחמש, וגם להזין, כמקובל במקרים כאלה בעולם , בראשי הטילים את נתוני המטרות – במדינות ערב – שאליהן אמורות פצצות האטום להיות משוגרות. על פי המידע הזה הורתה ישראל גם להעמיס טילי "יריחו" על קרונות מטען של רכבת ישראל שהועברו במבצע חשאי לבסיסי שיגור בנגב ועל גוררים של נושאי טנקים לבסיסי שיגור ברמת הגולן.
מה היו הנסיבות שהביאו את גולדה למחשבה על התאבדות? כבר ביום ראשון 7 באוקטובר, בשעה 15:00, דיווח משה דיין לגולדה על המצב החמור בחזיתות. הוא הודה בפניה כי טעה בכל הערכותיו הצבאיות וכי האמת היא שלמדינה נשקפת "שואה". דיין הבהיר לגולדה כי יחסי הכוחות במלחמה פועלים באורח ממשי לטובת מצרים וסוריה וכי אין בכוחו של צה"ל להגיב. דיין הציע לגולדה לבחור באסטרטגיה חדשה. אסטרטגיה של נסיגה עמוקה ברמת הגולן ונסיגה מתעלת סואץ יחד עם התייצבות על קו הגנה חדשה באזור מיצרי המיתלה והגידי. כדי להדגיש את חומרת המצב באורח הפשוט והברור ביותר, הציג דיין מידע קונקרטי: "בין תל אביב לאבו עגילה (Abu Ageila בסיני)" – אמר דיין לגולדה - "אין אפילו טנק אחד וזה עלול להיות חורבן בית שלישי".
 
על המפגש הדרמטי הזה סיפרה גולדה בספרה 'חיי': "ביום ראשון (7 באוקטובר) נכנס דיין ללשכתי. הוא סגר את הדלת ועמד מולי. את רוצה שאתפטר? שאל. אמרתי לו – ומעולם לא התחרטתי על כך – שהוא חייב להמשיך בתפקידו כשר הביטחון".
בספרו "אבני דרך" תיאר דיין כך את הסיטואציה שיצר בהתבטאויות האפוקליפטיות שלו שאותן הציג גם בישיבת הממשלה למחרת פגישתו האישית עם גולדה: "ראש הממשלה והשרים היו מזועזעים מדברי. ניכר בהם שלא שכנעתי אותם. נדמה היה לי שהם סבורים כי החולשה אינה בכוחנו הצבאי אלא באופיי. אבד לי ביטחוני ולכן הערכתי אינה נכונה כי היא פסימית מדי".
למרות העובדה שדיין, המצביא הנודע ואשף הניצחונות, היה זה שהציג בפניה את תרחיש האימים – גולדה לא נשברה. היא שמרה על קור רוח וביקשה מהרמטכ"ל דוד (דדו) אלעזר שיבוא ללשכתה. היא סיפרה לו על הדיווח של דיין וביקשה לשמוע את דעתו. אלעזר אישר כי המצב קשה והסכנה גדולה – אך בוודאי לא "שואה". "אבל", הוסיף דדו, "לפני שתתקבל החלטה על נסיגה אני מבקש לבדוק את המצב בשטח".
לימים סיפרה גולדה לאבנר שלו: "אמרתי לעצמי שאם דיין צודק בהערכת המצב שלו ולא דדו, אז אני יודעת בדיוק מה אני עושה. אני מתאבדת. אבל כמו שאתם יודעים, דדו צדק. דדו הציל את עם ישראל".
בסופו של דבר, לא הפך המזרח התיכון לשדה קטל גרעיני. שני גורמים אפשריים ,סייעו למניעת השיגור הגרעיני. האחד: מאזן הקרבות השתנה לטובת ישראל בחזית המצרית וגם בחזית הסורית. השני: הידיעה שפשטה כאש בשדות קוצים ולפיה שיגרה בריה"מ למצרים, בדרך הים, ראשי חץ גרעיניים, במטרה להרכיב אותם על טילי סקאד סובייטים שכבר היו מוצבים במצרים, כדי לייצר מענה לאיום הגרעיני הישראלי.
 
על הפרשה העלומה הזו שהגיעה עד הכרזת כוננות צבאית עולמית מצד ארה"ב ב-25 באוקטובר 1973, סיפרו לימים (12.4.76) השבועון "טיים" והעיתונאי-חוקר האמריקאי ראסל וורן האו ( ( Russel Warren Howe בספרו "כלי נשק" (Weapons) שראה אור ב-1980. וזה היה סיפור המעשה: ב-13 באוקטובר, בבסיס חיל הים הסובייטי באודסה שבים השחור, העמיסו אנשי יחידות האטום הסובייטיות ראשי חץ גרעיניים, שהובאו מבסיס האטום בניקולאייב (Nikolayev ) על סיפונה של ספינת משא שיעדה – מצרים. כאשר עברה הספינה במיצרי הבוספורוס (Bosphorus ) ב-15 באוקטובר, נחשפה מהותו של המטען הסודי. התרעה מיידית על כך הועברה לישראל. מקורות המודיעין של "טיים" העריכו, כפי שהדבר בא לידי ביטוי בכתבה, כי המידע הזה שבידי ישראל נחשף באמצעות יעף מודיעין של מטוס ביון אמריקאי SR-71 הידוע בכינוי "בלק בירד" (Black bird - ציפור שחורה) שבו הותקנו מכשירי צילום, האזנה וחישה מיוחדים. ייחודו של המטוס היא ביכולתו להגיע למהירות פי שלושה ממהירות הקול ורום השיוט המבצעי שלו כ-85  אלף רגל או במלים פשוטות – כמעט 30 ק"מ. מטוס הביון הזה – ששייט בשמי ישראל בגובה נמוך יחסית – התגלה על ידי מערכת ההגנה האווירית של חיל האוויר ומיד הוזנקו ליירוט שני מטוסי קרב מדגם פנטום.
על מה שהתרחש במסגרת "המגע האווירי" הזה סיפר ראסל האו בספרו, כי דקות מספר לאחר האיתור שידר המוביל הישראלי במערכת הקשר: "הוא אצלי על המכ"ם. זו 'ציפור שחורה' אמריקאית". התשובה המיידית שקיבל במערכת הפיקוד הייתה: "הפילו אותו".
למרבה הפלא תגובתו של ה"בלק בירד" הייתה גם היא מיידית, ממש כאילו האזין מילה במילה למה שנאמר במערכת הקשר הישראלית. תחילה שיגר סימני זיהוי אלקטרוניים כדי להבהיר שהמדובר ב"עמית" ידידותי, אך כאשר הסתבר לטייס הביון האמריקאי כי כוונות הפאנטומים התקפיות, "שבר" מטוס הביון כלפי מעלה וטיפס במהירות רבה לגובה שאליו הפאנטומים לא היו מסוגלים להגיע.
בהקשר לפרשת היירוט הזו טען ראסל האו – בהסתמך על "מומחי פנטאגון" – כי הטייסים הישראלים דיברו בחופשיות ובגלוי במכשירי הקשר משום שכלל לא היו מעוניינים להפיל את מטוס הביון האמריקאי אלא רק להבריח אותו.
המידע על ראשי החץ הגרעיניים הסובייטים הגיע לוושינגטון בזמן אמת ובאורח בהול כונסה המועצה לביטחון לאומי. ההערכה הברורה והמידית הייתה כי אם תפעיל ישראל את הנשק הגרעיני שלה, יגיבו הרוסים בנשק גרעיני נגד ישראל וכך, עלולה, חס וחלילה, להיפתח מלחמה בין-מעצמתית – בריה"מ נגד ארה"ב. כדי למנוע את הסכנה הופעל "הטלפון האדום" בין הבית הלבן לקרמלין. הנשיא ריצ'ארד ניקסון (Richard Nixon) דיווח לנשיא בריה"מ ליאוניד ברז'נייב (Leonid Brezhnev) מה המידע שקלט המודיעין האמריקאי. כדי למנוע סכנה של מלחמה גרעינית כוללת סיכמו השניים למנוע בכל מחיר התנגשות חזיתית.
ההוראה של הקבינט הביטחוני של ממשלת ישראל – באותם ימים קראו לו "המטבח של גולדה" – לחמש את טילי יריחו הגרעיניים באתר השיגור ליד זכריה ושדות מיכה, אם אמנם ניתנה כפי שפורסם במקורות זרים, מציגה תחום ייחודי . התחום הזה ידוע בעולם בתואר "שרשרת הפיקוד הגרעינית". את מהות הבעייתיות הכרוכה בנושא זה ניתן ללמוד – מוזר ככל שהדבר ישמע – דווקא מעולם הקולנוע.
רק מעט סרטים בתולדות תעשיית הקולנוע העולמית הצליחו ליטול נושא רציני עד מוות כמו סכנה של שואה גרעינית המאיימת על קיומו של העולם ולהפיק אותו במתכונת של קומדיה שחורה המציגה את מנהיגי העולם כמטורפים על גבול האבסורד, כמו הסרט ד"ר סטריינג'לאב (Dr. Strangelove) בכיכובו המבריק של פיטר סלרס ( Peter Sellers). עלילת הסרט פשוטה לכאורה: גנרל מחיל האוויר האמריקאי (ג'ק ריפר – Jack Ripper), מחליט ליזום מלחמה גרעינית מתוך שהוא חושש, בתעתועי דמיונו, מפני קונספירציה קומוניסטית לזהם את מי השתייה של ארה"ב בפלואוריד ולאיים על "נוזלי הגוף היקרים" של בני העם האמריקאי. ריפר מורה לטייסיו לתקוף את בריה"מ בנשק גרעיני, נועל עצמו בבסיס ומקווה שהמתקפה תצית מלחמה גרעינית כוללת. שלושה אנשים יכולים למנוע את הקטסטרופה ואת כולם מגלם פיטר סלרס. ד"ר סטריינג'לאב, בעברו מדען גרמני נאצי, נשיא אמריקני חלש וקפטן בריטי, ליונל מנדרייק (Lionel Mandrake), היחיד היכול לתקשר עם ריפר.
כאשר הופקה הסאגה הקולנועית הזו והפכה למעין סרט פולחן, מונחים כמו "מאזן אימה", "הליכה על הסף" או "הכפתור האדום" שבאמצעותו מפעילים את הנשק הגרעיני העלול להצית את פצצת "יום הדין" עדיין לא הוטמעו בתודעה האנושית. אבל האמת ההיסטורית היא כי פצצת האטום שבנתה ארה"ב ואף השתמשה בה ב-1945 הולידה את הצורך לייצר "שרשרת פיקוד" חד משמעית שלפיה ברור לחלוטין בידי מי הסמכות להפעיל נשק גרעיני, באילו מקרים, ואיך מבטיחים שתסריט זוועה כמו זה שהוצג בד"ר סטריינג'לאב, לא יוכל להתרחש. המקום הראשון בעולם בו נהגתה ותופעלה מערכת הפיקוד המבוקרת הזו הייתה ארה"ב והאיש הראשון שנתן את הפקודה בהתאם לשיטה החדשה היה הנשיא ה-33 של ארה"ב הארי טרומן כאשר, לאחר מותו של הנשיא פרנקלין רוזוולט (Franklin Roosevelt), למד לדעת את סודות הנשק הגרעיני של ארה"ב.
הגוף המדעי שעסק בנושא הגרעיני בארה"ב היה "המעבדה הלאומית בלוס אלאמוס" (Los Alamos National Laboratory) שבמסגרתה הוקם ופעל "פרויקט מנהטן" - שם הצופן לפרויקט ייצור פצצת האטום.
במשך שנים רבות נשמרו סודותיה הגרעיניים האסטרטגיים של ארה"ב מכל משמר ופרט לאירועי ריגול בודדים שבמסגרתם הגיעו סודות ייצור הפצצה האטומית לידי בריה"מ, לא היו דליפות מהותיות. כל זאת עד תחילת שנת 2000. אז הסתבר כי גם במעצמה הגדולה והמתוחכמת מתרחשות פאשלות.
ב-1 ביולי 2000 נודע למנהל המעבדה בלוס-אלאמוס כי שני "דיסקים קשיחים" שהיו בשימוש במחשבים ניידים של חברים ב"צוות ההתערבות הגרעינית" של המעבדה, נעלמו באורח מסתורי מה-7 במאי 2000 עד 16 ביוני 2000, היום בו הם נמצאו "נטושים" מאחורי מכשיר צילום באתר שמור ביותר במעבדה, אך ללא המחשבים הניידים. לכל הנוגעים בדבר היה ברור כי המדובר ב"תקלה" ביטחונית חמורה ביותר. התקלה המביכה גרמה למשבר אמון עמוק בין בכירי משרד האנרגיה האמריקאי לבין מדעני המעבדה הלאומית, משבר שסיכן את יכולתה של המעבדה להמשיך ולהיות השומר המרכזי של כל סודות הגרעין של ארה"ב. כדי לברר מה היו גורמי ה"תקלה" הורה שר האנרגיה של ארה"ב על הקמת ועדת חקירה שתפקידה היה לחשוף את הכשלים שגרמו לתעלומה ולהציע צעדים מתקנים למניעת הישנות מכשלות מן הסוג הזה. הוועדה בדקה מה שבדקה והמליצה מה שהמליצה אך התעלומה לא נפתרה כיוון שעד היום אין בידי המימשל האמריקאי מידע ודאי היכן היו הדיסקים הקשיחים הללו בששת השבועות של ההיעלמות, מי ראה אותם, מי עיין בתוכנם, ומה עשה עם המידע הסודי ביותר שנכלל בהם.
המידע הכמוס שנאגר בדיסקים של צוות "ההתערבות הגרעינית" כלל גם את פרטי מדיניות התפעול של נשק גרעיני שעסקו ככל הידוע, בין השאר, גם בפיתוח כללים ונהלים לגבי שאלות המתעוררות לגבי הפעלת נשק גרעיני, כמו, לדוגמא, השאלות הבאות:
  • מי במימשל קובע מתי הגיע הרגע שבו אין מנוס מהכרה בעובדה שאיום כלשהו – טרוריסטי או אחר – מהווה סכנה ברורה ומידית או אפילו "איום קיומי"?
  • מי, ועל בסיס איזה שיטה של בדיקת מידע והערכת אמינותו, מחליט שהגיע המועד להפעלת תגובה גרעינית?
  • בשליטתו של מי מצוי "הכפתור הגרעיני האדום"? האם רק בידי ראש המערכת השלטונית, או גם בידי מישהו המוסמך מטעמו?
  • האם אדם בודד מקבל את ההחלטה או שיש צורך בהחלטת צוות?
  • במקרה שראש המערכת השלטונית "מנוטרל", או שנבצר ממנו למלא את תפקידו, לידי מי עוברת סמכות ההפעלה, ומי מוסמך לקבוע כי אכן נדרשת העברת הסמכות?
  • מי קובע מה יהיו יעדי תקיפת התגובה?
  • מי מחליט לאיזו מטרה/מטרות לשגר את הטילים הגרעיניים, את המטוסים נושאי פצצות האטום או להורות לצוללות להפעיל את יכולת "המהלומה השנייה"?
  • האם הוכנו מראש תרחישים המכסים את כל האופציות האפשריות של מתקפת אויב קטלנית – גרעינית, ביולוגית או כימית?
  • האם יש מקום להפעיל מערכת פיקוח ובקרה על החלטות המחליטים? (השיטה המקובלת לפיקוח מן הסוג הזה מצויה ב"מערכת הבקרה הכפולה" הנהוגה בארה"ב ובזמנו גם בברית המועצות. לפי שיטה זו שני אנשים השייכים לשתי שרשראות פיקוד בלתי תלויות, מחזיקים בידיהם שני צופני הפעלה ומפתחות מקודדים נפרדים להפעלת המערכת. רק הפעלה מתואמת – בו זמנית או מדורגת – של שני המפתחות יכולה לאשר את ביצוע הוראת ההפעלה).
  • האם, בעת חילופי מימשל למשל, נבחנת המערכת ב"תרגול יבש" כדי לוודא שקיים סינכרון מדויק בין כל הפעולות ואין חשש של לחיצה שגויה על "הכפתור הגרעיני האדום" בידי פוליטיקאי לא מנוסה די הצורך? שהרי ברור כי שגיאה מן הסוג הזה יכולה להמיט שואה.
 
מבלי להיכנס לדיון בשאלה אם יש או אין לישראל "אופציה גרעינית" כפי שהנושא מוגדר אצלנו, או "נשק גרעיני" ממש, כפי שנהוג להעריך בגלוי בעולם, כיום ברור לכל כי מעל ישראל מאיים חשש של מתקפה גרעינית מצידה של איראן, שאינה מסתירה את כוונותיה להכחיד את ישראל מעל פני האדמה. כל מי שעיניו בראשו יכול להניח, במידה רבה של סבירות, כי מנהיגי ישראל לדורותיהם – מתוך אחריות עילאית לשלומה של המדינה ולקיומם של אזרחיה – הקדישו ומקדישים זמן ומחשבה לדיון בשאלה איך להתכונן לקראת תרחיש "יום שחור" של מתקפה אטומית איראנית, בתקווה שלעולם לא תתממש, ובאיזו דרך להגיב, אם אכן יקרה הרע מכל. מכיוון שלא ישראל המציאה את הגלגל והמעצמות הגדולות כבר התחבטו בשאלות דומות בכל השנים בהן ניהלו מדיניות של "מאזן אימה" – יש לנו ממי ללמוד. ובית הספר הנגיש והטוב ביותר מבחינתנו הוא, ללא ספק, ארה"ב.
אפשר רק להעריך, במידה כזו או אחרת של דיוק, מה באמת עושים מנהיגי ישראל כאשר הם דנים בתרחיש האימים הזה.
 
השאלה העיקרית העומדת בפניהם, ככל הנראה, הינה בעלת משמעות ציבורית חשובה, אך עדיין נותרה ללא מענה גלוי ונאות. והשאלה, ביסודה, פשוטה למדי: ב"יום הדין", אם וכאשר תותקף ישראל בנשק גרעיני שישוגר מאיראן, ופטרייה אטומית רדיואקטיבית תיתמר מעל רבבות ההרוגים הפזורים בין חורבות תל-אביב ההרוסה, מי יהיה אותו מישהו בצמרת הישראלית שיצטרך לקבל החלטה מהירה אם אכן הגיע המועד – כמו שנטען, ארע בימי מלחמת יום הכיפורים – וכבר צריך להפעיל את מערכת "הכפתור האדום האטומי" במידה וזה אכן ישנו בנמצא , כדי שניתן יהיה להגיב ב"דם ואש", על פי הנוסח התנ"כי של "ברירת שמשון", לכיוונו של מי שמנסה לאיים על עצם הקיום הפיסי של מדינת העם היהודי ותושביה.
סביר שכאשר הקבינט של גולדה הוציא תחת ידו כנטען את הפקודה לחמש את הטילים הגרעיניים באוקטובר השחור ההוא ב-1973, הייתה זו הוראה סודית ביותר. רק ברבות הימים חשפו מקורות זרים את האמצעים הגרעיניים שהיו אמורים להיות מופעלים אז וגם את מיקומם. אחד הפרסומים המוערכים כאמינים ביותר בתחום זה ראה אור ב-1997 כאשר הביטאון היוקרתי "ג'יינס" (Jane's) וגם האתר GlobalSecurity.org חשפו בפני כל את מה שהם כינו סודות האתר הגרעיני של ישראל ליד מושב זכריה.  על פי פרסומים אלה ואחרים, ממוקם באתר הזה בסיס "כנף 2" (כך כונה על ידי פרסומים זרים) של חיל האוויר הישראלי, המכונה בתקשורת הזרה "שדות מיכה" או "בית זכריה" על שם היישובים הסמוכים. הבסיס הזה קרוב מאוד לשדה התעופה הצבאי תל נוף והוא מאכלס שלוש טייסות של טילים בליסטיים מסוג "יריחו" המסוגלים לשאת גם ראש קרב גרעיני.
על פי התיאור , אתר השיגור הסודי של הטילים הישראליים ממוקם באזור גבעי נמוך ובתוך מערות עתיקות שנחצבו בעבר הרחוק. אולם כיוון שהצרכים הביטחוניים דרשו הגדלת מספר אתרי השיגור – כך מדווח ג'יינס -  נחצבו מערות איכסון נוספות. על פי מידע מצולם שחשף באביב 2002 לויין הריגול "איקונוס" (Iconos) ותוך השוואה לצילומים שהושגו באמצעות לוויינים אחרים, התגבשה בעולם ההערכה כי באתר השיגור קיימים בין 23 ל-50 מקלטי שיגור תת קרקעיים ובידי ישראל מצויים 100 טילי "יריחו" מכל הסוגים, כולל הטיל המשוכלל ביותר "יריחו 3".
השאלה המסקרנת את עולם המודיעין באשר לטילי ה"יריחו" הישראלים היא עד לאן, באמת, הם מסוגלים להגיע. כדי לענות על שאלה זו יש לברר מספר עובדות דווקא באשר ליכולת שיגור הלוויינים של ישראל. לוויין הריגול הראשון של ישראל היה "אופק 3" שאיפשר צילום ואיסוף מידע על מדינות אויב במזה"ת. ד"ר מאיר שטיגליץ (Meir Stieglitz) מנתח אסטרטגי ישראלי, מסביר במאמר שפרסם – עובדה יסודית חשובה: "פרויקט 'אופק' איננו רק מערכת המסוגלת לשאת מצלמה בחלל. כדי להכניס לוויין כמו 'אופק' למסלול סביב כדור הארץ דרושה יכולת לבנות טילי שיגור הולמים. טיל מן הסוג הזה הוא "'שביט" שיכול להגיע , כך נטען , כשהוא נושא בראשו ראשי חץ קרביים, לכל בירה ערבית כולל ערי בירה באירופה, רוסיה וסין, שלא לדבר על איראן". מומחה ביון אמריקאי המסביר את הבעיה טוען לעומת זאת, כי "אין הבדל בין טיל בליסטי המסוגל לשגר לוויינים לחלל לבין טיל בליסטי המסוגל לשאת ראש חץ גרעיני".
להערכת המודיעין הצבאי האמריקאי מסוגל "שביט" בגרסתו המשוכללת להגיע עד למרחק של 4,500 ק"מ כשהוא נושא בראשו חומר נפץ במשקל 1,000 ק"ג. על פי מה שידוע למודיעין האמריקאי ראשי החץ הקרביים של ישראל שוקלים 350 ק"ג. אם זה משקלו של ראש החץ ברור כי הטיל מסוגל להגיע לטווחים העולים משמעותית על 4,500 ק"מ.
השאלה התאורטית, מהן המטרות שאליהן היו מיועדים הטילים מאתר בית זכריה כבר הוצגה פעמים רבות בתקשורת הזרה. רמז אפשרי למדי לאחת המטרות העיקריות חשף בפני הציבור "מקור בכיר ביותר" – ח"כ אביגדור ליברמן (Avigdor Lieberman). בפגישה עם שגרירים מחבר המדינות במהלך בחירות 2001 הבהיר ליברמן כי בנסיבות מסוימות יכולה ישראל להפציץ את סכר אסואן.
כדי להמחיש את המשמעות הנוראה של אופציית הפצצת הסכר, מן הראוי להציג מספר נתונים סטטיסטיים יבשים: אורכו של סכר אסואן 3,600 מ', רוחבו בסיסו 980 מ', רוחבו בנקודה הגבוהה ביותר – 40 מ' וגובהו מעל פני מורד הנילוס 110 מ'. מקווה המים שנוצר במעלה הסכר נקרא "ימת נאצר". אורך הימה 550 ק"מ ורוחבה 35 ק"מ. בסכר פועלות בכוח זרימת המים 12 טורבינות לייצור חשמל המספקות חלק משמעותי ביותר מצריכת החשמל של מצרים.
מן הנתונים האלה ברור כי אין אפשרות לגרום נזק לסכר בהפצצה קונבנציונלית. לעומת זאת, אם תפגע בסכר פצצה גרעינית – התוצאה תהייה בעלת משמעויות "היסטוריות". אם יתבקע חלקו העליון של הסכר, ישטוף דרך השברים גל ענק של מיליוני מטרים מעוקבים מים. הגל ההרסני הזה יציף את גדות הנילוס והיישובים שעליהן, ידהר במורד הנהר הגדול דרך לוקסור וקהיר, עד לים התיכון. גל הענק הזה, שצונאמי לידו הינו משחק ילדים, ישטוף עמו אל הים מאות אלפים מתושבי מצרים המתגוררים על שתי גדות הנילוס, כולל רבבות מתושבי קהיר. התוצאה הנלווית תהיה הרסנית הרבה יותר – הנילוס, מהסכר עד לים התיכון, יהפוך רדיואקטיבי לשנים רבות. הנזק לחקלאות יהיה קטלני והפגיעה החמורה בכושר ייצור החשמל של מצרים תגרום ממש לשואה כלכלית. בקיצור: תרחיש זוועה. תרחיש מן הסוג הזה יכול, אולי, להתאים על פי אמירתו של דוד בן גוריון כי אם תהיה צפויה שואה שנייה לעם היהודי – או אז "תמות נפשי עם פלישתים". אופציה זו, הידועה כיום בציבור בתואר "ברירת שמשון" (Samson Option), עלולה להיות קיימת רק אם מוסלמים פנאטיים ישתלטו על מצרים ויאיימו, כמו מחמוד אחמדינג'אד (Mahmoud Ahmadinejad), למחוק את ישראל מעל המפה.
 
עוד בנושא הגנת המולדת באתר
 
מקור תמונה: FreeDigitalPhotos.net
 
הצטרף בחינם לשירות
התכוונת ל:

כתוב תגובה

תוכן התגובה:
הצג את כל התגובות (0)
הצטרף בחינם לשירות
התכוונת ל: