maavaron
מיד תועבר לדף המבוקש
print header

סיפורים מהעורף - על התמיכה בחיילים מהקו האחורי

 

פציעת מלחמה על אופניים

מאת: שלומית קידר
 

נערה בת 14,  כיתה ט'. שעה 2 בצהריים. אזעקה!!!

תחושת הפחד מתעוררת ממלחמת ששת הימים. טלפון בבית - ואבא פושט בגדי יום כיפור ובמדי צה"ל יוצא עם תרמיל מהבית. נשיקה וחיבוק ולאמא דמעות בעיניים.

אנחנו הילדים הסתובבנו בחוץ, מצביעים על כל החיילים שהולכים לכיוון בית הספר, שם אסף אותם אוטובוס לאן שהוא.

הרצון ל'עשות משהו' למען האחרים, להירתם לעזרת המלחמה - היה גדול.

האפלה בלילות: אין פנסי רחוב, המכוניות נוסעות כבויות או בעזרת צבע כחול עליהם... ורעיון ראשון הגיע: צובעים את פנסי המכוניות בשכונה, במין גואש כחול.

חוויה נפלאה. כל הקטנים נכנסים הביתה עם חשיכה. אנחנו ה'גדולים' נשארים 'בלי פחד' ברחוב.

המדריך בתנועת הנוער, מציע רעיון אדיר: אחרי צביעת הפנסים, והדבקת נייר דבק על חלונות הבתים - נצא לסיבוב אופניים בשכונה. רוכבים אחד אחרי השני. 14 חבר'ה...

הראשון, משום מה עצר וכולנו נופלים מהאופניים לכביש. אני נפצעת באיזור העין. אמא של חבר, אחות במקצועה, מחליטה שצריך לנסוע איתי לבית החולים.

אני פורצת בבכי, רק כשאני מגיעה הביתה כמובן עם כל חברי (הרי אבא שלי מגויס...) לספר לאמא מה קרה לי, והיא נבהלת מהמראה שהיא רואה...

מיום ליום איזור העין מתנפח ורעיון נוסף מתקבל בקבוצה שלנו. אוספים כסף לחיילים.

איך? אני מקישה על הדלתות, אומרת שאנחנו אוספים כסף לצה"ל וממש כולם - נבהלים מהמראה שלי ושואלים: "הגעת מהמלחמה?" ואני עונה בבושה: "כמעט", "בערך"... הרי בגלל האפילה קרה מה שקרה...

את הכסף הבאנו לאחד ההורים שהביא לועד למען החייל. הרגשנו שוב, גדולים וחשובים...

הימים עוברים. אבא חוזר מהמלחמה. בן דוד שלי, שהיה בסדיר, נופל שבוי במצרים ואנחנו נוסעים לתל אביב, לאולם גדול שבו מוקרנים החיילים בתמונות, לצורך זיהוי.
היינו בטוחים שזיהינו אותו. לפי הבלורית, לפי צורת העמידה...

אחרי חצי שנה, בי"א באדר - יום שעלינו עם כל תנועת הנוער שלנו לביריה - חזר ארונו של הבן דוד והתקיימה הלוויה. נפלו כמה בנים מהשכונה שלנו והעצב פשט בכל הרחובות והבתים.

7 שנים אח"כ - גויסתי על ידי חברי "אגד" ללימודי נהיגה באוטובוס (בעקבות החסר בנהגים אשר גויסו, וחוסר תפקוד התחבורה הציבורית). אכן, הזיכרון ש'אין תחבורה ציבורית' עדיין היה בי טרי.

לצערי - פרצה מלחמת שלום הגליל ב- 1982 ונהגתי באוטובוס אגד, כמה חודשים ומאז - יש לי רשיון אוטובוס לשעת חירום במועצה בה אני גרה...

 

 

שלושה שבועות של אהבת חינם

מאת: מירי סע

מלחמת יום הכיפורים. רבות נכתב על המלחמה הזו. מכל נקודת מבט אפשרית.
כמעט.

עדיין לא נכתב מנקודת מבטה של ילדה קטנה בת שבע, במדינת ישראל, שכונת "מחנה דוד" של ערב יום כיפור שנת 1973. היה זה בערבו של יום הכיפורים. הייתי אז ילדה קטנה בת שבע. אימי ואני ירדנו למטה להמתין לסבי וסבתי, שהיו אמורים להגיע מאשדוד ולהתארח אצלנו בבית. הייתי נרגשת, ולבושה בשמלה החדשה שהורי קנו לי לכבוד ראש השנה, כשריח השמפו עדיין אופף את האוויר. הגענו לרחוב שמשמש עד היום כציר מרכזי, ומוביל בין היתר אל בית הקברות הצבאי. שכונת הפועלים שהייתה אמורה להיות שלווה ורגועה בשעות הללו, אך במקום זאת נחשף בפנינו מחזה מוזר של עשרות טנקים בשיירה אינסופית הפונה צפונה, כשטנק נושק אל טנק.

"אמא, למה יש כל כך הרבה טנקים? לאן נוסעים כל הטנקים האלו?"

שאלתי, מתבוננת בשיירה בהשתאות.

"הם נוסעים הביתה ילדונת, לחגוג את החג עם משפחתם"

באותם הרגעים קלטו לפתע עיניי את סבי וסבתי, והשקר הלבנבן של אימי התפוגג לו באחת, בעודי רצה בזרועות פתוחות אליהם. עד למחרת בצהריים התנהל לו יום הכיפורים בדיוק כמו בימי הכיפור הקודמים. למעט העובדה שאבא שלי לא היה בבית. היום אני יודעת שהוא גויס למילואים, וזו למעשה הסיבה שסבי וסבתי הגיעו אלינו מאשדוד הרחוקה.
ואז, בצהריים זה קרה.

רעש של צפירה עולה ויורדת קורעת ומפלחת את האוויר.

בדיוק ניסיתי להירדם על מזרן שהיה שרוע על הרצפה, כשסבי הרים אותי על הידיים, מסייע לאימי וסבתי לרדת במדרגות ומאיץ בהן.

"סבא, מה זה?" שאלתי, עדיין בזרועותיו.

"לא עכשיו ילדונת" הוא ענה, ומיהרנו להגיע אל המקלט של הבניין. כל השכנים הסתודדו במקלט. הפחד והבלבול שנבע מעיניהם עדיין צרוב בתודעתי. הפתעה מוחלטת. בעת צפירת ההרגעה יצאנו מן המקלט, ולפתע יכולתי לראות שבכל בניין ובניין הצטופפו להם אנשים מסביב למקלט רדיו טרנזיסטור קטן, מנסים לכוון את האנטנה ולקלוט את השידורים. שקט מתוח שרר באוויר כשלפתע נשמעו דברי הקריינית, ומייד לאחר מכן גם קולות צהלה, ושכנה שמסבירה לשכנה אחרת שכבשנו את סוריה.

אני זוכרת בבהירות מוחלטת את רגע הצהלה, שניתן היה להבחין בו מכל הבניינים בשכונה. ברבות הימים לא יכולתי לשכוח את אותו השקר האינפורמטיבי שהלעיטו בו את האוכלוסייה. התחלתי להבחין בעשרות גברים צעירים ומבוגרים, עדיין עטופים בטלית, אוספים אנשים שבידיהם המדים הצבאיים, והנשק על הכתף, מתניעים את הסוסיתא והקונטסה ונוסעים אל עבר הלא נודע.

במהלכן של שלושה שבועות הפכה מדינת ישראל לרקמה אנושית אחת. כולם נטו שכם. כולם תרמו וסייעו לכולם. שלושה שבועות של אהבת חינם. שלושה שבועות מכריעי גורל, בהם עם ישראל היה למקשה אחת. בהיבטים מסוימים מדינת ישראל הייתה בשפל, אך בהיבטים אחרים הייתה ישראל בשיא תפארתה:

באותם השבועות לא היו עניים ולא עשירים,
לא חרדים וחילונים,
לא אשכנזים וספרדים,
לא צברים ועולים חדשים.
כל המחיצות נפרצו.

ואז,

ואז הסתיימה לה המלחמה.

האבל והשכול השתלטו ועטפו כל בית וכל פינה.

הרוגים, פצועים, נעדרים, שבויים, אלמנות, יתומים, משפחות שכולות...

ליקוק הפצעים והאבל הלאומי, מהולים בהלם וכאב עמוק צרובים עדיין בתודעתי.

ואולם, את אותם שמונה עשרה הימים, בהם התעלתה מדינת ישראל מעל לעצמה, והפכה לרקמה אנושית אחת של אהבת חינם, זוהי חוויה מעצימה, שילדה קטנה בת שבע לעולם לא תוכל לשכוח.

כזו היתה המלחמה שלי.
 

 

לילות טרופים במברקה והחברים שלא שבו

מאת: הניה שפירא

לא הייתי חיילת קרבית, בימים ההם של יום הכיפורים תשל"ד, ובכל זאת משהו נשבר בי והצלקת שאני נושאת עימי מאז מסרבת להגליד.
אשתדל לשמור על פרופורציות...

דבר מן הצלקת שהותירה בי המלחמה ההיא אינו דומה, ולו במעט, לאיזו שהיא חוויה/זיכרון של חייל בשדה הקרב בחזית הדרומית או הצפונית, לטראומת השבי שיישאו לעד החיילים שנשבו, או לתחושת הכאב של בני משפחה שזה עתה נודע להם על נפילת בן המשפחה.

הייתי אזרחית מן השורה, במלחמה הטראומטית ההיא. אזרחית צעירה המנסה לסלול את דרכה אל העתיד.  לא שמעתי את רעש המרגמות והירי, לא ראיתי את מראות   הזוועה של אש ועשן מתמרים מציוד ורכש צה"לי,  לא ידעתי דבר על זעקות הפצועים הקוראים לעזרה. הייתי אפופה  בשיכרון הניצחון של מלחמת ששת הימים, האמנתי שאין דבר בעולם שיכול לפגוע  בי או במדינת ישראל. אולי בשל כך הייתה לי המלחמה ההיא  נקודת ציון משמעותית. סוג של קו משווה עד אליה ואחריה, מעין נקודת אפס. עד אליה האמנתי שמנהיגי המדינה שלי,  החזקה ביותר בעולם, רוצים, פועלים, משתדלים לבנות לי עולם טוב של שלום עם שכנינו. שאנחנו, בצד הטוב, הצודק, התמים של המפה בעוד בצד השני פשוט לא מבין את יתרונות השלום, ושם, מעבר לגבולות המדינה, כולם רשעים גמורים, אנשי זדון מחרחרי ריב ומלחמה. וכל מלחמות ישראל, כולן מלחמות אין ברירה שאנחנו נגררים אליהן שלא מתוך כוונה. אנחנו חייבים להילחם על חיינו, על זכותנו הבסיסית להתקיים, ואם זה מחייב קורבנות אדם- הרי זה רק כי  לא הצלחנו למצוא דרך אחרת לקיומנו.  

אז, בתום המלחמה ההיא, משהתבהרה התמונה, נחשפה היהירות, השאננות,  השחצנות שכולנו היינו שבויים בה מזה שנים אחדות, אז איבדתי, יחד עם שני  בני כיתתי, ידידי הטובים דורון אציל וחזי אושינסקי,  גם את תחושת האמון כלפי האנשים שאני אמורה לסמוך עליהם, על תבונתם, על דרכם,  במידה רבה את תום הילדות. כל מה שידעתי חשבתי, וחשתי כלפי המנהיגות הלאומית/צבאית שלנו- אבד לי. פתאום לא היה על מי להישען.  לראשונה בחיי הצעירים נשבר האמון הבסיסי והמובן מאליו שרחשתי למנהיגות הלאומית שלנו. פתאום הבנתי שגם גדולי האומה, מנהיגי העם, כל מי שעד אז סברתי שהוא קרוב לוודאי ממקורביו של אלוהים,  הם רק בני אדם  המבקשים לשמור על מעמדם, על מקומם, על תפקידם באמצעות שקרים, תככים,  רמאויות, מניפולציות וכל הפעולות המשתייכות לקבוצה זו של מילים. ובאופן לגמרי אישי  חוויתי לראשונה, נפילתם של שני חברים טובים, שהיו חלק מנעורי, ונדמה היה לי שהבנתי מהו מוות.

בבוקר אותו יום שישי, שלפני פרוץ המלחמה, הייתי בראיון עבודה במברקה בתל אביב. מנהל המברקה שאל אותי מספר שאלות, ביקש ממני לכתוב את קורות חיי באנגלית, על מנת לבחון את האנגלית שלי, ותוך 10 דקות הודיע לי: "התקבלת, גשי לתת את הפרטים שלך במשרדי המברקה".

לא ייחסתי הרבה חשיבות לכל העניין. הייתי חיילת שהשתחררה מן השרות כשבועיים קודם לכן, רשומה ללימודי הוראה וחינוך שעמדו להתחיל מיד אחרי החגים. הטיול הגדול למזרח או לדרום אמריקה עוד לא היה חלק מאורחות החיים של צעירי ישראל. חברותי מן התיכון, מהשכונה התל אביבית  ומתנועת הנוער היו על סף שחרור רשומים כמוני למוסד אקדמי כזה או אחר שיסלול את דרכם הלאה וקדימה,  לבנים נותרה עוד שנת שרות מלאה. מידי שבת נהגנו להיפגש ליד השלט של עבודי, בחוף שרתון, לשמוע מה חדש, מה התוכניות...

בצהרי יום הכיפורים ההוא הייתי בבית עם חברתי, אריאלה קורל, כדרכנו מידי שנה, מעבירות את זמן הצום בפטפטת על הא ודא, מתעדכנות במי ומה, צוחקות הרבה, ובעיקר נהנות מן החברותא המשותפת.  בשעה מאוחרת של היום, אחרי שהציצה לרחוב שאמור היה להיות שקט מאד, קראה לי אריאלה ואמרה: "תראי את האנשים... הם רוצים לנסוע מבלי שיזרקו עליהם אבנים ולכן הם שמו שלט: "בשרות צבאי".  מיהרתי להציץ אל הרחוב. משהו מאד מוזר היה בו. הכביש המה כלי רכב ועל כולם שלט דומה. פתאום הבחנתי כי כל המכוניות נוסעות על דרך חיפה מכיוון צפון לדרום (מן השכונות הצבאיות צהלה, רמת החייל, מקום מגוריהם של קצונת צה"ל  לכיוון הקריה בתל אביב),  עמדנו במרפסת הקטנה הצמודה לחדרי, התבוננו החוצה ולא יכולנו לשער מה בדיוק קורה. בשעה 13.00 אריאלה הציעה שנדליק את הרדיו. התחלנו לחפש שבבי מידע  בעזרת סיבוב כפתור התחנות. דקות ספורות  לפני השעה 14.00 נשמעה האזעקה הראשונה, הפיפסים המסמנים את בוא מהדורת החדשות נשמעו, ואחריהן קולו של אריה גולן: "קול ישראל מירושלים... "החל משעה 14:00 תוקפים כוחות מצריים וסוריים בסיני וברמת הגולן באוויר וביבשה....כוחות צה"ל פועלים נגדם תוקפים, ובשתי הגזרות מתנהלים קרבות באוויר וביבשה..."    וכל השאר... היסטוריה.

למחרת בבוקר נסעתי למשמרת הראשונה במברקה. המון לבושי מדים נראו  ברחובות ממהרים אל נקודות המפגש שנקבעו ליחידות. לתומי חשבתי כי מדובר בעוד תקרית אש גדולה המתרחשת באחד המוצבים שהיו פרושים לאורך תעלת סואץ, ושהיו חלק מסדר היום של  המדינה, באותה תקופה. לא העליתי בדעתי כי מדובר במלחמה, ובוודאי שלא יכולתי לשער את תוצאותיה.  כמו רבים מבני דורי, גם בי קננה אותה תחושה פנימית של "אין כמונו...אנחנו הכי טובים... הכי מצליחים... עושים תמיד את הדברים הכי נכונים, וכל שמעבר לגבולות  הארץ לא יכול לנו, לא יוכל עלינו. בנוסף לכך בראיון עיתונאי  שנתן שר הביטחון משה דיין עם צאת יום הכיפורים הוא אמר: "מחר בערב, כאשר יגיעו כוחות המילואים לחזית, תחל המלחמה האמיתית ואז נהפוך את השטח לבית קברות גדול עבורם".  ואני, שראיתי בדיין  את התגלמות התקוות של המדינה שלי, איזו סיבה היתה לי שלא להאמין לו?   היה לי ברור שתוך שעות אחדות, ואפילו מדובר בתקרית אש גדולה במיוחד, הכל מאחורינו, ו"לכוחותינו אין נפגעים", בעוד בצד השני, הכל שבור והרוס.
במברקה, התיישבתי בעמדת המוקדנית משתדלת ללמוד את התפקיד שלשמו הגעתי הנה.  מן השיחות שניהלו העובדים הקבועים בינם לבין עצמם למדתי כי עובדים רבים, ביניהם מוקדנים,  גויסו באופן מפתיע. ולכן צפויים שיבושים בארגון סדור העבודה. הטלפונים מסביב לא הפסיקו לצלצל. "מברקה שלום!   שם הנמען... כתובתו... מה תרצה לכתוב... אני חוזרת..." מנהל המשמרת עבר בין המוקדנים ושאל מי מוכן/רוצה לעבוד שתי משמרות רצופות, מי מוכן לתת עוד משמרות, מי מוכן לעבוד בלילות. היה ברור שסדור העבודה חייב להשתנות.  אין לי מושג איך אבל תוך יומיים הגיעו המוני מתנדבים  שביקשו להיות חלק מצוות המברקה בשעת חרום, וממש כמונו, היו מוכנים לכל משמרת נוספת. בכל שעה עגולה הצטופפנו ליד הטרנזיסטור שהביא אחד העובדים על מנת לשמוע חדשות.

לאט לאט הלכה התמונה והתבהרה. היה ברור שלא מדובר ב"תקרית אש" אלא במשהו הרבה יותר גדול.  בדקות הספורות בהן שהיתי ברחוב, בדרכי אל מהמברקה ראיתי כי רבים מתושבי העיר  מהלכים עם טרנזיסטור ביד, מוחזק צמוד לאוזן, מנסים להבין מה בדיוק קורה, ומקוים כמוני, שהנה... הנה... מודיעים שהכל נגמר".
ביום השלשי למלחמה,  רגע לפני שיצאתי מהבית התקשרה אלי אריאלה: "אומרים שדורון נהרג". דורון אציל היה בן כיתתנו, חבר מן השכבה בקן צפון של תנועת הנוער העובד והלומד, וידיד אמיתי של כולם. הוא גר ברחוב שלי, במרחק כמה בתים. הוא היה הבחור שעליו בנינו את כל ההווי של הקן. עלם חמוד מלא רוח חיים והתלהבות מכל דבר, סקרן שאין כמותו, פעיל מאד בתנועת הנוער, בעל דעות עצמאיות, עם יכולת לסחוף אותך לשיחה או לויכוח, תמיד במרכז העניינים, ובצד אלה גם הבדחן של החבר'ה. היה מה שקראנו אז "שרוף על הקן", ועל הרעיונות של התנועה.  הוא התגייס לנח"ל המוצנח במטרה להגיע יחד עם חבריו לגרעין הנח"ל, לקיבוץ צרעה, והיה עם פרוץ המלחמה בשרות ברמת הגולן.

שבוע קודם לכן, בדרכו לתפוס טרמפ בדרך לרמה קפץ להגיד שלום. פטפטנו על ענייני יום-יום, התעדכנו במי עושה מה, ובעיקר קבענו להתאסף אצלו בבית, יחד עם כל החבר'ה, כשיצא לחופשה בפעם הבאה.  הוא סיפר שהוא מת לסיים את השרות ולהגיע לצרעה, יעבוד קצת ויתחיל את לימודי ההיסטוריה  באוניברסיטת תל אביב. לקח אשכול ענבים לדרך ויצא.

השמועה על נפילתו של דורון עברה מפה לאוזן. עוד סיפרו כי לפני שעלה על הזחל"ם צעק לחבר, בבדיחות הדעת: "תגיד להורי ולאחי שאהבתי אותם..." חייך חיוך ענק ונסע. אף אחד לא ידע לומר בוודאות האם לשמועה יש אחיזה במציאות. הבעיה היתה שהיא הגיעה גם הביתה, אל הוריו ואחיו.  כל הטלפונים שעשו ההורים והאח במטרה לוודא או לשלול את השמועה לא הבהירו את הענין. עד שאביו, דוד,  לקח את האוטו , נסע לרמת הגולן לבדוק באופן אישי מה עלה בגורלו של דורון.

לא זכור לי מה או מי אישש בסופו של דבר את השמועה, אני רק זוכרת למרות שעל פניו יכולנו להתרגל לידיעה, משהגיעו נציגי צה"ל לבית המשפחה, על מנת להודיע באופן מסודר על נפילתו של דורון, נמוג שביב התקווה האחרון. הצער, הכאב  שאין לו סוף והתסכול תפסו את מקומם בלבבות.

החיים במברקה היו לטרוף אחד גדול. יחד עם מתנדבים רבים מאד למדתי לתפעל כל  תחום בכל מחלקה, סיימתי משמרת במחלקה אחת ומיד התחלתי במחלקה אחרת. ימים ולילות לא יצאנו מהבניין. הנהלת המברקה דאגה למזרונים אחדים שנזרקו על רצפת אחד החדרים, ומי שלא עמדו לו כוחותיו יכול היה לתפוס תנומה לשעות אחדות, ומיד להמשיך בתפקידו.

בשבוע השלישי למלחמה, התקשרה אלי אריאלה, הפעם למברקה. "אל תשאלי... אומרים שגם חזי נהרג" חזי כמו דורון, היה אף הוא בן כיתתנו. חמד של בחור. צופיפניק מושבע, מדריך ורשג"ד אהוב. פעיל מאד במועצת התלמידים, חבר בכל ועדה אפשרית בבית הספר, וגם תלמיד שהצליח להוציא 100 בכל מקצוע. הוא שרת כחובש, במפקדת קצין רפואה ראשי וראה בתפקיד שליחות. כשפרצה מלחמת יום-הכיפורים היה חזי בבסיס ערפי. הוא פנה למפקדו ודרש להישלח לסיני. חזי נשלח לתחנת איסוף נפגעים ברפידים ואחרי-כן לבית-החולים שדה בפאיד., שם טיפל בפצועים רבים.  ב24 לחודש אוקטובר, היום האחרון ללחימה, התנדב חזי - אף-על-פי שלא היה חובש מוטס – לעלות למסוק שטס לפנות נפגעים מהעיר סואץ. המסוק ספג פגיעה ישירה מעל העיר המצרית, סואץ,וכל אנשי הצוות שהיו עליו נהרגו. נפילתו של חזי, השני מבין בני המחזור במלחמה ההיא  היתה בשביל כול בני המחזור שלנו מכה שקשה היה להתאושש ממנה. 

המלחמה הסתיימה, נחשפו מחדליה, התנהלות הדרגים המדיניים והצבאיים בחקירות ועדת אגרנט תרמו אף הם לתחושת אי האמון במערכות הפוליטיות של המדינה.בנות ובני הכיתה והגרעין שלי מצאו כל אחת/ד את מקומה/ו בעולם. רכשנוהשכלה, מצאנו לעצמנו ייעוד, סללנו לנו דרך, הקמנו משפחות... ורק ביום הזיכרון לחללי צה"ל, הפוקד אותנו מידי שנה בשנה, עולה בי השאלה:  מי עומד היום, ליד קבריהם של חזי ודורון, שלא שבו הביתה מהמלחמה? שואלת, תוהה ביני לבין עצמי, וממשיכה בשגרת חיי.

מימין לשמאל - חזי אושינסקי ודורון אמיץ ז"ל


 

מקור: שלומית קידר, מירי סע, הניה שפירא
הצטרף בחינם לשירות
התכוונת ל:

כתוב תגובה

תוכן התגובה:
הצג את כל התגובות (0)
הצטרף בחינם לשירות
התכוונת ל: