maavaron
מיד תועבר לדף המבוקש
print header

מהנדסים בתעלה - סיפור אישי ממלחמת יום כיפור

מאת: ששון גואטה

"כל עם ישראל מאחוריך..."

כשפרצה מלחמת יום כיפור, הייתי קצין קשר בשירות סדיר, בגדוד הנדסה. הגדוד היה ממוקם בג'ידי שבסיני. משימות הגדוד היו עבודות הנדסיות של ביצורים בתעלה.

ביום פרוץ המלחמה, יום שבת בשעה 14:00, הגיעו אלינו מטוסי מיג של חיל האוויר המצרי והורידו חימוש בבסיס סודי שצמוד לבסיס שלנו. ככה ידענו שפרצה המלחמה. הקשבנו לרשת הקשר הגיזרתית, בחמ"ל הגדוד, והיינו בטוחים שזוהי תקרית מקומית, והנה צה"ל ינפנף את המצרים "החצופים" שמעיזים לתקוף את "הצבא החזק בעולם".

זה לא מה שקרה. שמענו את מג"ד הטנקים הגיזרתי, עמנואל סקל, מנהל קרבות קשים מול כמויות אדירות של חי"ר ושריון שחצו את התעלה, ופגעו קשות  בצבא הסדיר, שהיה ממוקם על קו התעלה וגם בתעוזי"ם בקוו השני.

זכורה לי במיוחד שאלה שהוא שאל את המח"ט שלו בשעה 18:00. ארבע שעות בלבד מפרוץ הקרבות. המח"ט שאל את עמנואל סקל: "עם כמה טנקים נשארת?".
התשובה היתה: "אני ועוד חמישה...", והמשיך "...מה יהיה?"
המח"ט ענה לו: "אתה חייב להחזיק מעמד, כל עם ישראל מאחריך..."
המשפט הזה הבהיר לכולנו שאנחנו במלחמה, ואנחנו לא ממש מצליחים לנפנף את המצרים.

"מה קורה עם שלום גרוסמן?"

כמה ימים אחרי פרוץ הקרבות, הודיעו ברשתות הקשר כי הנגמ"ש של מפקד האוגדה, מנדלר, חטף פגז ישיר, וכל הצוות נהרג, כולל מפקד האוגדה. בנגמ"ש הזה ישב חבר ילדות שלי, שלום גרוסמן. החלטתי שאני מנסה לאתר אותו. עליתי על רשתות האוגדה, וניסיתי לאתר את שלום גרוסמן. והוא ענה לי! שלום, חברי הטוב, ניצל!

אחרי המלחמה, שלום סיפר לי שמנדלר ביקש ממנו לצאת אל מסוק שהיה באזור, ולומר לו לעוף משם, כי האזור מטווח. הבקשה הזאת של מפקד האוגדה, הצילה את שלום.

38 שנים אחר כך שלום נהרג בתאונת אופניים.

מתנדבים מחו"ל

הגדוד שלנו שלא היה מצוייד כיחידה לוחמת, הצטייד תוך כמה ימים, עם זחלמי"ם, ציוד לחימה ונשק. הצטרפו אלינו גם פלוגת מילואים שהגיעה מימ"ח הגדוד. קיבלנו פקודה לצאת אל התעלה ולמלא משימות ישירות מול מפקד ההנדסה בפיקוד דרום.

נסענו בשיירה מערבה, לכיוון תעלת סואץ. פגשנו בדרך קצינים וחיילים שביקשו להצטרף אלינו, בעיקר אזרחים שהגיעו מחו"ל, ולא רצו להפסיד את המלחמה. המראות היו קשים. טנקים ישראלים שרופים היו מפוזרים לאורך הציר, דבר שלא סייע למצב הרוח המדוכדך של החיילים.

חציית התעלה – חלום בלהות

כשהגענו לתעלה, כבר היה שם גשר הדוברות. הבלגן שם היה ברמה שקשה לתאר. המים היו מלאים בטנקים שלהם וגם שלנו, באוויר חגו מטוסים, שלהם וגם שלנו, נאבקים על השליטה בשמים. מידי כמה דקות, אחד המטוסים חטף טיל ועלה באש, גם שלהם וגם שלנו.

הגשר התנדנד כל הזמן, תחת כובד הרק"מ שנע עליו, ובעיקר עקב הארטילריה הכבדה, שנחתה על כל האזור. הסתכלתי על המראות שמסביב, ואמרתי לעצמי: "ככה נראית מלחמה", היתה זאת טבילת האש הראשונה שלי. הייתי קצין צעיר בסדיר, ולא חוויתי מעולם קרבות אמיתיים. אמרתי לעצמי כי לא יכול להיות שמה שקורה מסביב זה ארוע אמיתי, הרבה יותר דומה לחלום בלהות.

קרב מטווח קצר

באחד הלילות של המלחמה, התמקמנו בתוך מתחם מצרי נטוש. המצרים ירו על המתחם טילי נ"ט בכמויות מסחריות, היו שריקות רצופות מקפיאות דם. כדי להגן על עצמינו, נצמדנו אל דפנות המיתחם, ובאמת אף כלי לא חטף טיל.

לקראת חשיכה, ראינו טור של טנקים נכנס את המתחם. זה היה מפחיד, כי אנחנו היינו על זחלמי"ם, וכוח האש שלנו לא מתאים ללחימת שריון.

אלא, שבמהלך הקרבות, הצטרף אלינו טנק שאיבד את היחידה שלו. מפקד הטנק, שעמד כמה מטרים מהזחל"מ שלנו, צעק אלינו: "אני הולך לדפוק את כולם". הוא ירה פגז והטנק המיצרי הראשון בטור עלה באש, ומייד השני וכל השאר ברצף. הטנקים בערו כמו לפידים עד הבוקר.

במהלך הקרב הזה התברר, שעל כל טנק היו חיילי חי"ר מצרים, שקפצו מהטנקים ורצו לכיוון שלנו. הם היו המונים, ואנחנו ירינו בהם בנשק קל, מטווחים של מטרים ספורים.

אחד המפקדים על אחד הזחלמי"ם, הודיע שהוא רודף את החיילים המיצריים שבורחים. כאן קרה ארוע קשה: אחד החיילים המצריים, ראה את הזחל"ם שדולק אחריו, הסתובב אליו, עלה על מכסה המנוע וירה במפקד הכלי מטווח של מטר. מייד אח"כ, חייל אחר מהזחל"מ התרומם עם מקלעון, והיכה את החייל המצרי עם הדורגלים של המקלעון, עד שהרג אותו.

חטפנו טיל בזחל"מ

באחד הלילות, קיבלנו משימה לפוצץ צינור נפט, כדי למנוע תדלוק לטנקים המצריים. המשימה היתה רגלית, וצוות שכלל את המג"ד, הקמב"ץ ועוד כמה לוחמים, יצא למשימה, עם ציוד ייעודי וחומרי נפץ.

הזחל"מ שלנו הושאר מאחור, ושימש כתחנת ממסר בין מפקדת הפיקוד לכוח המשימה. התחושה שלי היתה שסוף סוף אפשר להוריד את החגור והקסדה ולהתרווח.

בדיוק אז, התחילו לעוף אל הזחל"מ טילים. אחד מימין, והשני משמאל, והשני פגע בול בזחל"מ. חצי מטר מהפרצוף שלי... קפצנו כולם מהזחל"מ הבוער, וירינו לכל הכיוונים כמו מטורפים. בבוקר ראינו שני קצינים מיצרים הרוגים בטווח של 5 מטרים מהזחל"מ. הם היו ציידי טנקים שהסתובבו באזור ופגעו בכלים ישראלים. למזלינו, אוהל החמ"ל שהיה צמוד לנגמ"ש הציל אותנו.

זיכרון עם אדרנלין גבוה
כשפרצה המלחמה, הגיע אלינו שליח על אופנוע, שאל מי זה כאן קצין הקשר, ונתן לי הוראות קשר של כל צה"ל. ספרון עבה, מסודר באופן מופתי עם אלפי תדרים של כל היחידות.

כיוון שקיבלנו משימות הנדסה ישירות מהפיקוד, היינו צריכים לחבר את היחידות שהיו מפוזרות בכל מערב התעלה. המג"ד, אביגדור אשל, היה אומר לי את שם היחידה, אני הייתי מאתר את התדר בספרון שקיבלתי, מתקשר אל היחידה אליה אנחנו חוברים, וכך נמנע ירי על כוחותינו.

המפתיע הוא, שכל תדר שאיתרתי, נחרת בזכרוני מייד, וזכרתי אותו, עד סוף המלחמה. האדרנלין היה בשיא והמוח תפקד בצורה מופלאה. אביגדור היה שואל אותי: "איך אתה זוכר את כל התדרים?", ועניתי: "אין לי מושג, אני פשוט זוכר..."

המרתק היה, שבדקה שהכריזו על הפסקת האש, כל התדרים יצאו לי מהראש, ולא זכרתי כלום...

 

סגן ששון גואטה, קצין קשר גדודי
גדוד 601
אוקטובר 1973

 

מקור: ששון גואטה
הצטרף בחינם לשירות
התכוונת ל:

כתוב תגובה

תוכן התגובה:
הצג את כל התגובות (0)
הצטרף בחינם לשירות
התכוונת ל: