maavaron
מיד תועבר לדף המבוקש
print header

פוקוס מתוך ספר התניא - לב שבור ולב שלם

לקריאת השיעור הקודם - אמצעי ולא מטרה - לחצו כאן!

ב"ה

לימוד זכות

בפרקים האחרונים דיברנו על סוגים שונים של מחשבות המפריעות לנו לשמוח ועל דרכי הטיפול בהן (ראה טבלה במסגרת נפרדת), אך מה לגבי מצב בו אנחנו אכן מתגברים על מחשבות שליליות, אך לא מצליחים לשמוח מכיוון שהלב אטום, קשה כאבן ולא מצליח להרגיש שמחה? מצב כזה נקרא "טמטום הלב" (טמטום מלשום אטימות) והפתרון לכך הוא שונה.

עד עכשיו הפתרון לעצבות היה באמצעות הבנה שכלית, שהעצבות נובעת מקריאה לא נכונה של התמונה. כאשר נבין כי יש בורא לעולם, השולט בכל ורוצה בטובתנו, ממילא נוכל להיות בשמחה. כעת אנו מדברים על מצב אחר. כאן מדובר במצב בו אנו מבינים את התמונה הנכונה ויודעים שהכל לטובה, אך לא מרגישים את זה. הבעיה אינה בהבנה, אלא בהפנמה ובהרגשה.

כשהלב אטום לא מצליחים להתפלל, לא מצליחים לנקות את הלב, ולכן ממשיכים להיות כבדים ועצובים. כאן לא יעזור להבין שהכל לטובה, מכיוון שהבעיה היא בלב ולא בשכל.

אטימות הלב נובעת בעיקר מעודף שביעות רצון עצמית. אנו מרוצים מעצמנו ברמה כזו שאיננו שמים לב לחסרונותינו, איננו ער לסביבה שלנו ואנו לא מצליחים לחוש שום דבר. אנחנו כל כך בטוחים שאנחנוו "הכי בסדר", עד שאנו מתמלאים בעצמנו, ולכן ליבנו אטום. כתוצאה מאטימות הלב, נוצרות בעיות רגשיות, היכולות להתבטא בחוסר שמחה, בכעס, במרמור וכיוצא בזה.

במצב כזה לא יעזרו הסברים, כאמור, ונדרשת עבודה מסוג אחר. הפתרון לכך מבוסס על דברי הזוהר, האומר שכמו בול-עץ שהאש אינה נאחזת בו עד שחותכים אותו לנסרים דקים – כך גם עם הלב. כאשר הלב אטום והאדם הגיע למצב שהוא אדיש לרוחניות, נטול רגש ו"אש" הנשמה לא נתפסת בו, צריך "לשבור" את הלב, ואז יוכל להיתפס באש הנשמה.

שבירה בדרך לשלמות

עבודה זו נעשית על ידי חשבון נפש אמיתי. כאשר נתבונן במצבנו בצורה אובייקטיבית, ללא ניסיון לייפות את הדברים, נבחן את עצמנו לעומק ונגלה כי הנפש הבהמית עדיין תופסת את המקום העיקרי בקרבנו (גם בבינונים). עדיין יש לנו תאוות ומחשבות שליליות ואנחנו רחוקים מה'. גם אם אנו מרגישים שכבר עברנו את השלב הזה וכעת איננו עוברים עבירות, אנו יכולים להיזכר בעבירות שהיו לנו בעבר ולהבין שאנו לא מושלמים.

לעיתים, גם כשמתפללים כראוי ומרגישים את אהבת השם, תחושה זו חולפת אחרי התפילה. אם ערכנו כזה חשבון נפש ולא מצאנו בעצמנו שום פסול, עלינו להתבונן בחלומות שלנו וללמוד מהם מה מצבנו האמיתי, ודווקא על-ידי עבודה זו שליבנו נשבר ואנו מצטערים על מצבנו וכועסים על היצר הרע שבקרבנו – נתגבר על הנפש הבהמית.

לדוגמה: אדם שמתעצבן בקלות ולא מצליח להתגבר על מידת הכעס שבו, או לחילופין, הוא עצוב ולא מצליח לשמוח - אם למד את הפרקים הקודמים הוא כבר מבין שזה לא נכון להרגיש כך, אך זה לא עוזר לו, מכיוון שהבעיה היא לא בחוסר הבנה, אלא בחוסר יכולת להרגיש את מה שמבינים.

לכן, העצה היא "לשבור" את הישות, לשבור את ה"תדמית" שיצרנו לעצמנו שאנו במדרגה גבוהה ממה שאנו באמת, על ידי שכביכול "נכעס על הכעס שלנו", או "נתעצב בגלל היותנו עצובים". על ידי זה, הלב יפתח, ישתחרר ויוכל לפרוט את ההבנה השכלית להרגשה.

חזרה בתשובה מתוך משבר

כשהחברה רואה אדם שחזר בתשובה כתוצאה ממשבר בחיים, גירושין, פשיטת רגל וכיו"ב, היא מניחה כי משום שחווה משבר והיה במצב רגיש, הוא נזקק ליד מלטפת אותה מצא בדת, וכך חזר בתשובה. האמת היא שזה לא ככה. כל עוד שהוא חי חיים רגילים, הוא לא שם לב בכלל לנשמה שלו. ברגע שעבר את המשבר ו"האגו" קצת נשבר, הוא יכול להרגיש קצת את הנשמה וכתוצאה מכך חזר בתשובה.
 

לדון לכף זכות

ייתכן שלאחר התבוננות זו האדם אכן יחוש פחות שבע-רצון מעצמו, אך עדיין ירגיש שמצבו טוב בהרבה משל הסובבים אותו. ישנה התבוננות נוספת שיכולה לעזור במקרים כאלה, וגם ללמד אותנו שיעור חשוב בלימוד זכות על כל אדם.

לעיתים, כאשר אנו מסתכלים על אנשים אחרים, אנו שופטים אותם לפי הסטנדרטים ואמות המוסר שלנו, וכך מגיעים למסקנה כי הם גרועים מאיתנו מהרבה. הדרך הנכונה היא לבחון אותם בהתאם למצבם שלהם.

"אל תדון אדם עד שתגיע למקומו" נאמר בפרקי אבות, כי מקומו הוא שגורם לו לחטוא. ייתכן כי אם אנו עצמנו היינו במקום אותו אדם, עם הנפש איתה נולד, בתנאים בהם גדל ובהתאם למצבו הנוכחי – היינו חוטא בדיוק כמוהו, ואולי אפילו הרבה יותר.

אצל אדם אחד הניסיון הוא להימנע מעבירה או למשול בתאוותו, ובכדי להתגבר על יצרו הוא נדרש להפעיל את כל כוחותיו הפנימיים. לעומתו, אדם אחר נדרש לגלות אותם הכוחות כדי להתפלל בכוונה, לברך בכוונה, או להתאפק מלדבר לשון הרע ודברים בטלים. אם האחרון לא מוצא את הכוחות לעשות זאת, במה טוב הוא מחברו שעובר עבירה בפועל? שניהם מוצאים את עצמם מול ניסיון ולא עומדים בו. ייתכן שהניסיון של האחר קשה בהרבה משלנו, שהרי זה אינדיבידואלי לכל אחד ואחד.

לימוד זכות – רק על הזולת

כמובן שהסתכלות זו שייכת רק על אחרים, בעוד שכלפי עצמנו אי אפשר להשתמש בזה כתירוץ לעשיית עבירות. מכאן, שאם ברצוננו ללמד זכות על מישהו אחר, מספיק להתבונן בכל הגורמים המשפיעים על חייו, להבין עד כמה הניסיון קשה ולשאול את עצמנו – האם אנו עומדים בניסיונות קשים פחות?

במילים אחרות, כשעושים חשבון נפש בודקים את עצמנו (ולא את האחרים) בשני מדדים:

  • מדד כמותי – כמה מעשים טובים עשינו בפועל. לפי מדד זה אנו אכן יכולים להרגיש שאנו טובים מאחרים (אם אכן עשינו יותר מהם).
  • מדד איכותי - כמה עבודה השקענו כדי להגיע לאן שהגענו? כמה התאמצנו כדי לעשות את אותם מעשים טובים? כמה עמלנו כדי להתגבר על היצר הרע שבתוכנו? ובמילים אחרות – כמה התבטלנו בפני הבורא לאורך הדרך? מדד זה אינו נראה לעיניים. לפי הסתכלות זו יכול להיות שאנו גרועים בהרבה מאותו אדם הנחשב "קל שבקלים", מכיוון שייתכן שהוא משקיע מאמץ רב יותר מאיתנו, ואף מתגבר ומנצח את יצרו הרבה יותר. אלא שמכיוון שנתוני הפתיחה הם שונים, לכן במדד הכמותי, מדד המעשים – אנו מעליו.

כאשר מתבוננים בכך כראוי, אפשר לקיים את מאמר המשנה "הוי שפל רוח בפני כל האדם", להרגיש באמת שאנו לא שווים יותר מזולתנו, ואולי דווקא פחות. כך ניתן להתגבר על אטימות הלב, שכאמור נובעת מכך שאדם הינו שבע-רצון מעצמו יתר על המידה.

ההתבוננויות הנ"ל עלולות להביא את האדם לעצבות על מצבו, לכן, בהמשך נלמד כיצד ניתן למנף את העצבות הזו ואיך אפשר לעבור מעצבות לשמחה.
 

בזווית אישית

כאשר התחלתי ללמוד את ספר התניא ולמדתי את פרק ל', הפרק המסביר את מאמר המשנה 'הוי שפל רוח בפני כל אדם', מאוד התפעלתי. איפה עוד בעולם מוצאים היום כזו ענווה וביטול אליה מוליך אותנו אדמו"ר הזקן, 'הוי שפל רוח' שייך לכל אחד, גם לגדולים ביותר. לכן, היה זה אחד הפרקים האהובים עלי ואותו הייתי לומד עם אנשים, כדי להראות להם את המיוחדות שבספר התניא. עד שיום אחד הבנתי שהפרק מדבר עלי... עד אז ניסיתי להסביר לכולם כמה הם צריכים להיות שפלי רוח, ומאותו יום הבנתי שהכוונה גם עלי ממש.
 

דין וחשבון

בדומה לכך יש שיחה מהרבי מה"מ בה הוא מסביר את מאמר המשנה 'דע מאין באת, לאן אתה הולך ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון'. לכאורה היה צריך להיות כתוב חשבון ודין. קודם 'בית דין של מעלה' עושים חשבון של כל המעשים שלנו, ובהתאם לכך קובעים את הדין. אך הרבי מסביר כי בפועל זה הפוך. יהודי הוא במדרגה כל כך נעלית ש'בית דין של מעלה' לא יכול לפסוק לו דין, רק הוא יכול לפסוק על עצמו, ולכן התהליך הוא שונה. קודם מראים לאדם מישהו אחר שעובר את אותן עבירות שהוא עבר, ומחכים לשמוע איזה דין הוא פוסק עליו. לפי הדין שהוא פסק על יהודי אחר, עושים את החשבון שלו. כפי שאנחנו שופטים אחרים, כך שופטים אותנו, ה'דין' שאנחנו פוסקים על אחרים הוא בעצם על עצמנו. יוצא שמשתלם מאוד ללמד זכות על אחרים...

מסגרת נפרדת

בפרקים כ"ו-כ"ח שסיימנו בשבוע החולף קיבלנו מענה לכל סוגי העצבות, כאשר הנקודה העיקרית היא לשנות את תפיסת העולם שלנו. בטבלה המצורפת, המובאת מתוך הספר "מודעות יהודית", מוצגת התפיסה השגויה המביאה לכל אחד מסוגי העצבות וכן את התפיסה הנכונה והפתרון:      
 

  עצבות מהמצב הגשמי (בריאות, משפחה ופרנסה)  עצבות רוחנית
מכך שעברתי עבירה
עצבות רוחנית
מכך שיש לי הרהורי איסור באמצע היום
עצבות רוחנית
מכך שיש לי הרהורי איסור בזמן תפילה או תורה
התפיסה המוטעית רואה את המצב ולא את מקורו וכוונתו. יש להתייחס למחשבות על עבירות אלו באמצע היום. לא אמורות להיות למישהו בדרגתי הרהורים מסוג זה. מחשבות אלו מוכיחות כי התפילה אינה כראוי.
התפיסה הנכונה "גם זו לטובה". ייסורים הם ביטוי של אהבת השם אלינו. צריך לשמוח מהקרבה שיש לנו אל השם. מחשבה כזאת המגיעה באמצע היום, מטרתה להפיל אותי. יש להסיח הדעת ממנה, ובזמן שנקבע מראש לעשות תשובה ולשמוח שה' אכן סולח לי. רק אצל צדיק אין הרהורים כאלו. צריך לשמוח מכך, כיוון שכל מחשבה כזו היא הזדמנות לקיים מצוות "ולא תתורו אחרי לבבכם". התפילה של הנפש האלוקית היא טובה ולכן הנפש הבהמית מנסה להפריע לי. אין להתייחס להרהורים כלל, אלא להגביר הכוונה בתפילה. אם לא מצליחים בכך יש לפנות להשם ולבקש עזרה.

למעבר לשיעור הבא - אהבת ישראל - לחצו כאן!

 

באדיבות: נדב כהן - מחבר הספר "מודעות יהודית"

הצטרף בחינם לשירות
התכוונת ל:

כתוב תגובה

תוכן התגובה:
הצג את כל התגובות (0)
תכנים קשורים: יהדות, דת, תניא, קב"ה, נפשות
הצטרף בחינם לשירות
התכוונת ל: