פרשת שמיני

חכמינו ע"ה קבעו מספר יסודות חשובים ביותר בהווייה ובהתנהלות היהודית הרצוייה. בכך, בני ישראל, בחירי האל, יכולים להגיע עד למדרגת "והייתם קדושים" ודי לנו בהזכרת שלושת היסודות שעליהם נאמר ב"נחרצות החז"לית" בפרק "במה מדליקין" [שבת פרק ב' משנה ו']: "על שלוש עבירות נשים מתות בשעת לדתן, על שאינן זהירות בנדה ובחלה ובהדלקת הנר". ולגבי דידנו: "נידה", סמל "טהרת המשפחה". "חלה", סמל "כשרות המטבח היהודי" ו"נר" הוא סמל "שמירת השבת". והבן.

וזאת למודעי, כשרותו של המטבח היהודי הרצוי קשור בקשר בל יינתק מן הציוויים השונים של תורתנו הקדושה במספר מקומות ובעיקר בפרשתנו, פרשת "שמיני" [ויקרא פרק י"א] ובפרשת "ראה" [דברים פרק י"ד] כדכתיב: "זאת החיה אשר תאכלו... אך את זה לא תאכלו... והתקדשתם והייתם קדושים...".

וגם אמנה, פרשת השבוע, פרשת "שמיני" המכילה צ"א פסוקים [וסימנך: "המבדיל בין קודש לחול"] עוסקת בשני נושאים עיקריים: עניין חנוכת המזבח ועניין המאכלות המותרים והאסורים באכילה. בעזר ה' ובישועתו, עניין חנוכת הכהונה יידון בעתיד ובהרחבה ודי לנו באם נזכיר לקוראים שבמהלך היום השמיני לחנוכת הכהונה מתרחש אירוע טראגי נורא וקשה מנשוא, והוא: שני בני אהרון, נדב ואביהוא משלמים בחייהם מפני שהקריבו לפני ה' "אש זרה אשר לא ציווה אותם". אהרון אביהם, "המכפר הלאומי" [כפי שהגדרתיו במאמרי הקודם לפרשת "צו"] מגיב בשתיקה ובהיאלמות דום, שנאמר: "וידום אהרון". תגובתו הדוממת על אף הרגשתו "המדממת" מוכיחה בעליל את גדלותו, שאר רוחו, עוצמתו הרוחנית ואמונתו הצרופה והמושלמת "המשלימה" עם גזירתו הקשה של הבורא, בבחינת: "לך דומיה תהילה". ויפה היא גירסתם של עדת יהודי תימן המעטירה והמעתירה, המתרגמים את הביטוי "וידום אהרון", "ושבח אהרון" [ולא: "ושתיק אהרון"]. ודו"ק.

על ההתרחקות וההינתקות "בנחישות ולא ברגישות" מן המאכלות האסורים ועל חשיבותם העצומה והכבירה של המאכלות המותרים באכילה "בפועל ובמחשבה", כמו גם על החשיבות בקיום ובעשיית מצוות התורה נכתבו הררי מאמרים ופרשנות במשך הדורות ו"נהרה נהרא ופשטיה". על זאת וכיוצ"ב כתב ידידי שילה אושרי הי"ו [במאמרו לפרשת השבוע]: "כוחן של המצוות ההופך את עשייתן לקדושה הוא בכך שכאשר אדם מקבל עליו לקיים את מצוות הבורא, הדבר כרוך בלא מעט דחיית סיפוקים ושיעבוד הנטיות והיצרים הטבעיים לעבודת השם במקום להיות האדם משועבד לאותם יצרים...".

כמו כן, בהקשר לכך ראיתי דברים נאצלים ממורנו ורבנו הראי"ה קוק זצוק"ל ["עין איה" על מסכת שבת, פרק י"ב, כ"ט – ל']: "הקדושה היא מקור הישע והחיים ויסוד כל האושר לכל נשמה...וכמה שיתרחק האדם בהיותו שקוע במעבי החומר...ותיכף, כאשר האדם פונה אל על לשנות את פניית נפשו מרעה לטובה, מיד מוצא הוא דרך פתוחה לפניו. ולא עוד, גם בהיותו מרחוק, אף שלא הספיקה השעה עדיין לטהר את כל מעשיו, תיכף בהסכמת לבבו לשוב, כבר נכנס הוא בהיכל הקודש...בתוכיות נשמתו, בעצם מהות חייו, כבר הוא נכנס מתוך החוץ המלא טומאה ורשעה אל הפנים המלא קדושה...כי הדלת פתוחה לפניו וההכנה הנפשית מזומנת ברגע בתוך אוצר הקודש העומד מוכן לכל דורשו...ליעול וליזול בהר ה' [בבחינת]: "בית יעקב לכו ונלכה...". [וכל] ההווייה כולה בכללותה וכל כוח החיים השופע בתוכה הלא ממקור הקדוש והטהרה העליונה...ועל כן, "כל הבא ליטמא פותחין לו". [כלומר]: רק פתיחת הפתח ישנה ביחס לטומאה ואין כאן שום סיוע.

שהרי כל היקום כולו, הרוחני והחומרי וכל חוקות העולמים בכל מדרגותיהם מתנגדים ליסוד הטומאה שאין לה יסוד ואחריתה היא להכרית, כי סוף כל סוף רוח הטומאה יבוער מן הארץ...אבל, "הבא ליטהר, מסייעין לו" שהרי הוא מתאים את הוויית מציאותו עם המציאות הכללית של כל ההווייה כולה, לכל הרום ולכל העומק שלה, על כן מסייעין אותו. [וזאת מפני ש]יסוד הטהרה, הוא הרישום של האמת המוחלטה, שהוא ההיפוך הגמור של הטומאה...וכל הבא ליטהר, נכנס הוא בתוך הספירה של אור הענווה המבהיקה את זוהר האמת והרצינות המציאותית [בבחינת]: "ולענווים, ייתן חן" והרי הוא עומד על צדו לחזקו ולאמצו...".

מן האמור לעיל, ניתן לקבוע בוודאות שהשאיפה וההגעה למציאות של "והייתם קדושים" תלויה במחשבתו, בהנהגתו, בהתנהגותו וברצונו של האדם לחיות באופן של "והתקדשתם". ישנה נקודת השקה ויחס ישיר בין "והתקדשתם" ובין "והייתם קדושים". הא בהא תליא. עניין הקדושה אינו ברור מאליו ועל האדם לנתב את מחשבותיו ורצונותיו כמו גם את מעשיו, הנהגותיו והתנהגויותיו למידה נאצלה זו.

עליו להתאמץ להשיג זאת וחז"ל הטיבו למקד זאת במימרתם הקדושה [מדרש רבה]: "פרשתם מן המצוות נעשיתם מחוללים. [אבל], בזמן שאתם עושים את המצוות אתם מקודשים". זאת ועוד. לנו אין כל ספק ספיקא שכאשר האדם כוסף, עורג וחפץ להיטהר ו"להתקדש במותר לו", מן השמיים יעזרו ויסייעו והסיפור המצ"ב מוכיח זאת בעליל, כדלקמן –

הרה"צ ר' יקותיאל יהודה הלברשטם זצ"ל [1893-1943], מגדולי האדמו"רים הי"ד אשר נספו בתקופת השואה היה ידוע בחסידותו המופלאה, במנהיגותו הדגולה ובהנהגותיו המיוחדות, כמו גם באהבתו העצומה להקב"ה, לתורה, לעם ישראל ולארץ ישראל. בהגיעו אל אחד ממחנות הריכוז הידועים לשמצה קיבל על עצמו, ולא משנה מה יהא המחיר, שלא לאכול "אוכל לא כשר".

את מנת האוכל היומית שהיה מקבל חילק לאחרים והיה מסתפק בעיקר בשתיית מים ובמאכלים שלא היה חשש לכשרותם, כגון: תפוחי אדמה לא מבושלים וכו'. באחת מן השבתות, לקראת ה"סעודה השלישית" [ולאחר מספר "ימי צום" כפויים] הרב הרגיש שהוא עומד למות. הוא לא היה מסוגל להחזיק יותר מעמד בשל "חוסר משקל" ועל כן פרץ בבכי קורע לב. הייתה זו הפעם הראשונה בחייו שהרב בכה על עניין פרטי, אישי, שנוגע רק לו.

מצד אחד, הרי קיבל על עצמו שלא לאכול "אוכל לא כשר". ומאידך גיסא, כל עוד הוא מתנזר מאכילה הרי הוא מעמיד עצמו ב"סכנת נפשות" וכבר ידועים דברי חז"ל בכמה דוכתי: ש"חמירא סכנתא מאיסורא" [חולין י'.] או: פיקוח נפש דוחה שבת ו/או כל התורה כולה" [יומא פ"ה:]. אחד מחסידיו שאלו לפשר הבכי והרב השיבו: "מעולם, לא בכיתי על צרותיי, אלא, על צרותיהם של כלל ישראל. אבל, ברגעים אלה ממש, אני בוכה על עצמי שמא אולי טעיתי כאשר החלטתי 'להחמיר על עצמי' ולא לאכול 'אוכל לא כשר'. ירחם השם!". החסידים ושאר יושבי הצריף המעופש געו גם המה בבכי קורע לב.

לא חלפו מספר דקות ואל הצריף נכנס אחד מן הקצינים הנאציים הבכירים יש"ו ובקול רועם ומזרה אימה שאל: "האם נמצא כאן האחיין של הרב דוד מקאשנוב?!" – הרב קם ממקומו ובחשש גדול לחייו הזדהה בפני הקצין וענה: "כן. זה אני!", ובקול חלוש ונפחד המשיך ואמר: "אדוני, המפקד. מה הקשר בינך ובין דודי שנפטר לפני מספר שנים?!" – הקצין לא ענה. אלא, הוציא מתיקו כיכר לחם שלמה וטרייה וקופסת ריבה כשרה, מסרה לרב הנדהם והמפוחד, אמר לו: "קח!", ועזב את המקום.

לאחר שכל אנשי הצריף הטיבו את ליבם ב"סעודת מלכים" זו, או אז, אמר הרב לכל הנוכחים שעדיין היו המומים, נדהמים ונפעמים מן "הנס הגדול" שאירע להם: "מן המקרה הזה למדים אנו שהקב"ה [ברוב חסדיו] לא עוזב את חסידיו [גם ברגעים הקשים ביותר]. ולי באופן אישי הוכח מעל לכל ספק: שמן השמיים לא רצו שאוכל 'אוכל לא כשר' ".

המאמר מוקדש לעילוי נשמתו הטהורה והמיוחדת של מו"ר אבי "מארי" יוסף בן סלימאן לבית קרני (גולי) זצ"ל. אבא זצ"ל שעלה בסערה השמיימה לפני כשלושה עשורים "כי ניצחו אראלים את מצוקים ונשבה ארון הקודש" עסק ושימש בקודש כמארי, שוחט ובודק, סופר סת"ם וחזן, משכין שלום וראש המשפחה הענפה. אבא זצ"ל היה תלמיד חכם גדול וקנאי לעבודת ה' בכל יישותו.

ת. נ. צ. ב. ה.