סמ"ר עמרם (עמי) תורג'מן ז"ל

עמרם, בן רחל ואברהם, נולד ביום ד' בטבת תשי"ג (22.12.1952) בחיפה, שם למד בבית-הספר היסודי ובבית-הספר המקצועי "אורט".

עמי, כפי שכינוהו באהבה בני ביתו וחבריו, היה ילד נבון, ערני ומלא שמחת חיים. בהיותו הבן הבכור במשפחה, זכה לאהבה ולתשומת לב מיוחדת. כבר בגן הילדים, ואחר כך בבית הספר היה עמי חביב ואהוב על מוריו ועל חבריו ללימודים כאחד. כיוון שהחל לומד בכיתה א' בגיל צעיר יחסית, קשתה עליו הפרידה מגן הילדים והוא לא הסתגל בקלות לעול הלימודים. בכל זאת מצא פיצוי בפעילות החברתית שעמד במרכזה, גם בבית-הספר וגם בשכונה. תמיד אירגן וידע היטב כיצד לרכז סביבו את חבריו וכיצד לעורר בהם ענין. הוא הקים בשכונה חבורת נערים בנוסח "חסמבה", שנקראה "הקבוצה". את כל ימי החופש בילו יחד במשחקים ובהגשמת רעיונותיו מלאי הדמיון של עמי. פעם הקימו סוכה בין ענפיו של עץ בשכונה, ופעם בנו סירה מדגם 'חסקה' במו ידיהם, כדי לשוט בה בים.

היה לעמי כישרון נדיר ליצור בקלות קשרי ידידות, שהתבססו על הדדיות, עם כל אדם. חבריו התייחסו אליו כמנהיג בשל יכולתו לארגן ולבצע פעילויות חברתיות מעניינות. עמי היה מוכן לעזור בכל מקום שנדרשה עזרה, אך ידע גם להיעזר בזולתו. כאשר התקשה בלימודים, היו רבים מחבריו ואף ממוריו שהיו מוכנים לעזור לו וגם לא חסכו זמן ומאמצים כדי להסביר לו בעיות שהתקשה בפתרונן. עמי היה אוהב-אדם ורגיש לצורכי הזולת.

על דמותו האמתית מעיד היטב מעשה שעשה בנערותו, באחת מנסיעותיו על גבי אופנוע שרכש, למרות התנגדותם העזה של הוריו, נקלע למצב שהיה עליו לבחור במהירות בין שתי אפשרויות קשות: להציל את עצמו ולפגוע בהולכי רגל שהיו לפניו, או להסתכן בירידה מהכביש. עמי לא היסס להסיט את אופנועו לשולי הדרך. כך אמנם לא נפגע איש, אך עמי ריסק את לסתו ושבר את רגלו.

עמי היה צעיר פעלתן ובשל כישרונותיו הרבים שלח ידו בכמה תחומים: הוא היה ספורטאי מצטיין, שהצליח בכל ענף ספורט שהתמודד בו. הוא אהב שחיה, ריצה והתעמלות, והתאמן בקביעות בקרב מגע ובג'ודו ואף הגיע לדרגה של חגורה חומה. הוא גם התמיד בלימוד יסודות הימאות במסגרת האגודה הימית "זבולון", והיה חבר בה עד למועד גיוסו. בבית הספר לא היו לו מתחרים ב"יום הספורט" השנתי. מידי שנה בשנה זכה ב"אות הספורט" בהצטיינות ונשלח לייצג את בית-ספרו בתחרויות ספורט שונות.

מלבד הישגיו בספורט בורך עמי גם בידיים זריזות ובעין בוחנת. הוא היטיב לעבד מתכת ולעבוד בעץ. דגמי הסירות, החנוכייה והגיטרה שבנה במו ידיו עוררו התפעלות רבה.

עמי גויס לצה"ל בתחילת פברואר 1971. אהבתו הגדולה את הים הביאה אותו להחלטה להתנדב לקומנדו הימי, אולם, בקשתו נדחתה בשל לקוי קל בראייתו. הוא התגייס לצנחנים ולאחר מסע מפרך בטירונות, הוא נקע את רגלו ונאלץ לוותר על המשך שירותו בחיל זה. לאחר שהחלים גויס לחיל השריון לחטיבה 188 שכונתה "חטיבת ברק". לאחר הטירונות השתלם בקורס למקצועות השריון, שבסיומו נשלח ליחידת שדה, בתפקיד תותחן-טנק. למרות שלא היה מרוצה מתפקידו (הוא שאף, כאמור, לשרת ביחידה מובחרת אך פציעתו הקודמת מנעה זאת ממנו), מילא את תפקידו בכובד ראש וברצינות ונחשב חייל למופת. שאיפתו להצטיינות הביאה אותו גם כאן לזכות בתואר "התותחן המצטיין" של הגדוד.

במשך שירותו בשריון השתתף עמי בהרבה פעולות שנקט צה"ל באותה תקופה נגד מחבלים בלבנון, ואף השתתף בפשיטה הגדולה לביעור קיני המחבלים ב"בפתח-לנד". בכל הפעולות האלה הצטיין עמי כחייל מיומן וכלוחם מעולה, היודע לעמוד באתגרים הקשים ביותר. בצניעותו הרבה ובדאגתו הכנה להוריו, מעולם לא סיפר בבית על פעולות אלה, והדברים נודעו לבני משפחתו רק לאחר נפילתו.

במלחמת יום-הכיפורים השתתף עמי בקרבות הבלימה המרים שניהלו כוחותינו נגד הצבא הסורי ברמת-הגולן. הוא נבחר לפעול כתותחן בצוות הטנק של מפקד הפלוגה שלו, אייל שחם ז"ל. מעשי גבורתו של צוות הטנק הזה זכו לתיאור מפורט בספרו של זאב שיף "רעידת אדמה באוקטובר" (1972, עמ' 81): "פלוגתו של אייל שחם נלחמת דרומה יותר. הטנקים מפוזרים בערפם של מוצבים. אלה מנותקים למעשה, אך הטנקים פוגעים מאחור ברכב סורי המנסה להתקרב למוצב. אייל שומר על קשר קבוע עם מפקד מהמוצב שלפניו, איש גולני. מעל גבעת סחייטה רואה אייל כל תנועה בסביבה. זה שעתיים איתרו הסורים את הכוח שלו ומנחיתים אש ארטילרית על הגבעה. אייל יושב בצריחו של הטנק. לידו בצריח עמרם תורגמן ודוד גולן. הנהג הוא משה נילי. הם יורים על טנקים סוריים הנראים ממרחק. פתע נופלת על צריח הטנק פצצת מרגמה. אייל, עמרם ודוד נהרגים. נשאר רק הנהג, משה נילי, המקרטע בטנק לאחור כשהוא אחוז הלם. 'זה היה בדיוק בשעה אחת ועשרה (13:10), ביום ראשון (07.10.1973), אומר מפקד המוצב. "זו הייתה מהלומה בשבילנו. הוא שמר עלינו מאחור בשעות הקשות ביותר של המלחמה". מ-48 אנשי פלוגתו של אייל שחם, שרדו בסוף המלחמה רק שמונה."

עמי הובא למנוחת עולמים בבית-העלמין בחיפה. השאיר אחריו הורים, שלושה אחים ואחות. לאחר נופלו הועלה לדרגת סמל-ראשון.

במכתב תנחומים למשפחה השכולה כתב שר הביטחון: "סמל ראשון עמרם היה חייל מעולה, נאמן ומסור. הוא היה אהוב על מפקדיו ועל חבריו.

משה נילי, הנהג שניצל מהטנק, כותב להוריו של עמי ב-3.12.73: "עמי היה בנכם, אך הוא היה לי כאח ודאג לי בצבא כאבא. ביום הכיפורים כשיצאנו לקרב לא ידענו שמצפה לנו מלחמה כה נוראית אך בכל זאת בטחתי בעמי..." וב-15.12.73 הוא כותב: "אני מנסה להתקשר אל החבר'ה החדשים שעימם אני חי יום ולילה, כי אנחנו אותם חיילים ובאותו צבא...בין כל החבר'ה הרבים שפה אני מנסה לחפש אחד כמו עמי, אך עדיין לא מצאתי ואני לא מאמין שאמצא אי פעם. כי אין תחליף לליבו המיוחד ותכונותיו המיוחדות של יקירנו עמי. קשה לי להפסיק לכתוב אודות עמי. בחלומותיי דמותו נגלית לעיני ומחייכת אלי כאילו אומרת לי 'תתאושש משה' ...כולנו טרם התאוששנו מהאבידה הגדולה שנפלה עלינו ומהחלל הגדול שנותר בליבנו לאחר מותו. אנו כואבים את חסרונו הגדול והזמן, מסתבר אינו מהווה מרפא לכאב. נהפוך הוא, ככל שעוברות השנים מתעמק הכאב על אבדן החיים והחוויות שעמי כבר לא יחווה לעולם. אנו, אחיו הצעירים, שכבר עברנו את גיל מותו, נישאנו, ילדנו ילדים, הקמנו משפחה. חווים את אושר החיים ואת המשכיותם. עמי את כל זה לא הספיק לחוות ועץ החיים הזה שלו-נגדע באיבו. המודעות הזו רק מכבידה על הכאב וחונקת את הדמעות. עמי נשאר בליבנו כ"בן הבכור" להוריו, כ"אח הגדול" לאחיו, כ"מנהיג" של חבורה שהתקשתה להמשיך בלעדיו. דמותו נותרה בזיכרונו של כל אחד מאיתנו כפי שהספיק להכירו, אך הגעגועים אליו, לנוכחותו, לחיוכו המרגיע, לדומיננטיות שלו ולחיוניות שבו- חובקים את כולנו.