קצב החיים - מונולוג של העצמה אישית

משך הזמן שנותר לי לחיות תלוי רק בי. אני יכולה לבחור להתבונן ביופיה של השקיעה הנושקת לענפי העץ שצומח מחוץ לחלוני ואני יכולה לשקוע מול מסך המחשב ולתת לרגע הזהב הזה לחמוק ממני, לעולם.

לפעמים נדמה לי שלהנות מהרגע, זה פשוט עניין של החלטה - פשוט לעשות זאת! אבל המחשבות והחרדות שלנו, בדרך כלל מסיחות את דעתנו. להשקיט את הראש זה קשה. קשה לא לחשוב על המשימה הבאה או לדאוג ממשהו שאמור להתרחש בעתיד או שקרה בעבר. גם אם אנדור נדר לא לעשות זאת, אפילו רק לשעה אחת, כנראה שזה יקרה מעצמו, בלי שאשים לב, המחשבות יחליקו חזרה אל המוח שלי ואשכח להתעורר. הימים חומקים מאיתנו ובלי שנשים לב, אנו צפויים להגיע אל קו הסיום ואף אחד לא ימחא לנו כפיים, גם לא אנחנו.

במהלך החיים אנו מקוננים על מחסור בזמן חופשי. אנו אומנם משתוקקים לזמן ללא גבולות, אך זאת רק כדי שנוכל למלא אותו בכמה שיותר עשייה. אצל רובינו, אם וכאשר אנו בכלל מעיזים לחשוב על לקחת יום חופש מהעבודה, זה בדרך כלל לצורך "סידורים". אחר-צהריים חופשי זו מתיקות חמקמקה מאוד ורוב הזמן נדמה לנו שאיננו מיומנים לחיות טוב יותר.

אישה בת 86 ממעונות יום לקשיש, מתנדבת בכל יום לשמור על ילדי העובדים במעון. היא סיפרה לי על השעות שהיא מבלה שם ועל ההנאה הצרופה שהיא חווה מכל רגע, במיוחד כאשר היא מנענעת את הילדים ומרדימה אותם. "כאשר ילד נרדם בידיים שלי" היא מספרת "אני מקשיבה לנשימות שלו ומפליגה איתו אל החלומות המתוקים. זה לא שאני נרדמת, אני ערה לחלוטין אבל זו ערות אחרת, אמיתית. אני מקשיבה לכל מה שקורה מסביב, אבל אני נמצאת במקום אחר, זה נהדר!" היא לא זקוקה למגוון הפעילויות שמציע המעון, היא מצאה את השלווה שלה.

מדוע רק בשלב מאוחר של החיים אנו מאפשרים לעצמנו להירגע? האם זה בגלל שהתעייפנו מהקצב המשוגע של החיים שחיינו עד כה, או שאולי אנחנו משכילים להבין שכאשר אנו מאטים ועושים פחות, אנחנו חיים יותר?

רגעים של התבוננות בשקיעה המאירה את ענפי העץ, יכולים להפוך שכיחים יותר, רק עם נהיה נכונים לחוות אותם. איננו צריכים להגיע לגיל מופלג כדי להבין זאת, כדי להנות מהפלא החושי של העולם ששוכן כאן ועכשיו.

אישה אחרת, בת 71, מספרת לי שבניגוד לקצב התזזיתי שהיה לה כשהייתה צעירה, כעת היא חיה ברוגע ועושה מדיטציה. "הייתי כל כך מפוזרת" היא מעידה על עצמה "התמקדתי בילדים שלי, בקריירה שלי... דאגתי מכל דבר, התרוצצתי כמו משוגעת כל הזמן. בקושי עמדתי בקצב של עצמי. הייתי אחראית על כל כך הרבה דברים שפשוט לא מצאתי זמן לעצור!"

אין לי זמן לעצור... הרהרתי בתירוץ הזה, סוג של אוקסימרון. אם אדם חי בתחושה שאין לו זמן לעצור, כנראה שהוא פשוט לא תופס נכון את מושג הזמן. וזה ההבדל הגדול ביותר בין צעירים למבוגרים - תפיסת הזמן. ככל שאנו מתבגרים, מערכת היחסים שלנו עם הזמן הופכת אינטימית יותר ויותר. ככל שהעבר שלנו מתארך והעתיד מתקצר, כך אנו נהיים מודעים יותר לזמן שחולף. ככל שאנחנו מתקרבים אל המוות, אנו חיים יותר את הארעיות ואת הדחיפות לצקת משמעות בימים שלנו. הזמן והחיים עצמם, מקבלים משמעות כאשר רואים את הסוף. שלא כמו אצן שמזהה את קצה המסלול ופתאום מגלה בעצמו כוחות אדירים להאיץ, בשלהי החיים שלנו אנו דווקא מגלים את הכוחות להאט.

אין כמעט שום דבר אובייקטיבי בזמן, מעבר למספרים על השעון. במשפט חכם לאימהות נכתב פעם 'הימים ארוכים, אבל השנים קצרות'. היכולת שלנו להרחיב או לקצר את רגעי חיינו היא סובייקטיבית. אני יכולה להתיידד עם הגישה המקבלת את המוות, המעוניינת לצפות בשקיעה היפה, ולו רק כדי שתהווה לי תזכורת לרצון שלי לחיות טוב יותר, או שאני יכולה לעצום עיניים ולהתעלם מהשקיעה היפה, להמתין שהחרדות יציפו אותי בחשכה.

בשלב מאוחר יותר בחיים, נסיבות גופניות עשויות להעניק לנו את הצורך לחזור ולהתמקד בדברים הפשוטים לגופם. ייתכן ואז כבר לא נוכל לעשות שלושה דברים בו זמנית, אבל היי, מי בכלל רוצה לעשות שלושה דברים בו זמנית? לאן אנחנו כל כך ממהרים? פשוט תשאלו את עצמכם - לאן? למה? קרוב לוודאי שתמצאו את עצמכם מושכים כתפיים בלי הרבה מושג.

איננו צריכים להזדקן כדי שנזכיר לעצמנו שוב ושוב שכדאי לעצור, לתרגל האטה, שזו הדרך היחידה לזכות במלוא החיות. על ידי כך שנסרב לחיפזון, אנו יכולים להרחיב את שעות היום שלנו. על ידי כך שנעניק תשומת לב וקשב רב לסביבה שלנו, נהיה במודעות גבוהה יותר, על ידי כך שנתענג על מה שאנחנו רואים, שומעים ומרגישים, נוכל להפוך את החיים לאיכותיים יותר. ובמאבק הקיומי בין איכות לכמות, אני בוחרת איכות ועוצרת לנוח בצידי הדרך.