כיצד נוכל להפוך להיות אנשים גדולים?!הרב יוסף ויצמן

קוראים יקרים ואהובים, בשבת הקרובה נקרא כולנו בבית הכנסת את פרשת נשא. ברשותכם, הייתי רוצה לפתוח בכמה שאלות.

האם לדעתכם אנשים בעבר היו גדולים יותר מאשר כיום?
האם אתם חושבים כי הנשיא של אתמול היה רציני יותר מאשר כיום?  
האם נראה לכם כי ראש הממשלה של אתמול היה בעל הבנה עמוקה יותר ובעל אישיות חזקה יותר?
האם זו הייתה מציאות חיה ובועטת או שאלו רק אגדות הלקוחות היישר מבית היוצר של הוליווד?
האם הם היו גיבורים אמיתיים – או אולי אלו בסך הכול דמויות רדודות עם יחצנות טובה?

הספרות היהודית מלאה תיעודים של עדי ראייה המדווחים על גדולתם של בני הדורות הקודמים. סיפורים על נשים שוויתרו על אוצרות המשפחה כדי לעזור לעניים. אנשים שסיכנו את חייהם למען לימוד תורה. אחרים שנסעו למרחקים ארוכים כדי לעשות פעולה של חסד. יש בלי-סוף סיפורים כאלה. בלי-סוף – פעם, אבל לא כיום. נראה שבהיסטוריה המאוחרת, יש דילול ניכר בכַמוּתם.
מה קרה? איזה ידע אבד לנו? איזה מושג, שבעבר הצמיח אנשים גדולים, נשכח מאיתנו?

הגדולה האמיתית נדירה מאוד, לא בגלל חוסר העניין להגיע אליה. אנשים גדולים זוכים להערצה רבה. נשיאים לא נבחרים בגלל דעותיהם הקלושות וחוסר האומץ שלהם! הגדולה חסרה בגלל אי ההבנה כיצד להשיג אותה!
אנשים רבים חושבים ובטוחים כי גדולה תלויה בביצוע זינוקים ענקיים בתחומים העסקיים או האישיים. היום לדוגמא, רבים מגדירים את הגדולה במונחים של - לקום שלוש שעות מוקדם יותר כל יום, כדי להתעמל ולהוריד 50 קילו מיותרים.
ההגדרה הזאת של גדולה היא מסוכנת: המטרה מפחידה מדי והיא מרתיעה אנשים מלהתחיל בכלל לנסות. או, שמישהו עלול לנסות ואז להתייאש במהירות, כי המטרה הייתה מלכתחילה קשה מדי להשגה.

וזה לא אומר שאנשים גדולים לא מחליטים החלטות גדולות. מובן שהם כן. אבל הם רואים את המטרה באופן שמבטיח את ההצלחה.
בדרך כלל יוצא לנו להכיר את האנשים הגדולים רק לאחר שהגיעו להצלחה. ואז, אנחנו עלולים לטעות בקלות ולחשוב שהגדולה שלהם טבעית. אנחנו רואים אותם לאחר המרוץ, ולא במהלך התרגול הקפדני.

גיבורים רבים בכל מהלך ההיסטוריה לא היו מיוחדים כאשר יצאו למסע חייהם. אנשים גדולים גורמים לגדולה להיראות כאילו היא כל כך טבעית וקלה, עד שנדמה לנו שניתן להגיע אליה ללא כל מאמץ. אבל, המומחים בכל תחום יגידו אחרת: כל מיומנות קשה דורשת אימון עצום.

השבת נקרא בבית הכנסת את פרשת נשא, בפרשת השבוע נמצא תאור של מצווה ייחודית שנקראת "נזיר".
נזיר הוא אדם שמחליט שהוא רוצה להשיג דרגת קדושה נעלה. הרב שמשון רפאל הירש כותב בפירושו לדברים ו', כ"א: "נמצא זה הכלל עולה מתורת הנזירות: כל יחיד בעם רשאי להתעלות זמנית לדרגת כהונה – ולהיות ככהן הגדול – אם הוא חש צורך להתעדנות רוחנית ומוסרית".

אילו צעדים מתווה התורה לאדם, כדי להגשים מטרה נעלה כל כך?
בטח היא דורשת אומץ אישי אדיר ופרישות עצמית! למעשה, דרישות התורה ממי שמעוניין להפוך לנזיר, פשוטות ומועטות במידה מפתיעה: במשך שלושים יום לפחות, הוא חייב להתנזר מענבים ומכל מוצריהם (יין למשל), אסור לו להתגלח או להסתפר, ואסור לו להתקרב לגופת נפטר. זה כל מה שצריך האדם לעשות כדי להשיג רמת גדוּלה של "קדוש הוא לה'" (במדבר ו', ח'). (כיום אסור לאדם להפוך לנזיר, מכיוון שבלי בית מקדש אנחנו לא יכולים למלא את הדרישות כראוי).

מדוע נעדרת הגדולה בדורנו?
משום שאנשים טועים לחשוב שגדולה נמצאת בהחלטות "הגדולות" של החיים. הם חושבים שאנשים גדולים הם אלה שמחליטים להיות פציפיסטים כמו גאנדי או גיבורים כמו רמבו!
בשאיפתם לגדולה, האנשים האלה עושים מחוות כבירות לאנושות. הם משליכים את עצמם מול רכבות דוהרות, או יוצאים לצעדות בין-יבשתיות. המחוות האלה הן בדרך כלל לא יותר מזה – מחוות. מוזר ככל שזה יישמע, נראה שאנשים מעדיפים לעשות צעדים גדולים לגדולה ולהיכשל, במקום לעשות צעדים קטנים ולהצליח!

התורה אומרת לנו שהגדולה עשויה להימצא בקטנה שבבחירות שאנו עושים בחיים. לא בקפיצה הגדולה המוחלטת, אלא בצעד הקטן הראשון. לא בשינוי-אישיות גדול אלא בשינויים צנועים בסדר היום או בהרגלים, להתקדם צעד אחר צדע, בבטחה.

אנשים רבים חושבים שאם אינם מסוגלים לקבל על עצמם את כל "עסקת החבילה", אז אין טעם להתחיל בכלום. האם זה באמת נכון? האם היהדות המסורתית היא תוכנית של הכל או לא-כלום?

בואו ונתאר לעצמינו שאנו מגיעים במקרה למכרה זהב. האם נוותר על הזהב משום שאנחנו יודעים שלעולם לא נצליח להוציא את כל הזהב שבתוכו? הרי מה שנוציא מן המכרה הבודד הזה יעשיר אותנו עד סוף החיים שלנו! כל מצווה היא מכרה זהב! כל מעשה טוב הוא יהלום יקר! גם אם אנו מקיימים רק חלק מהמצווה, חיינו מועשרים לצמיתות. היהדות היא תהליך, היא מסע בו כל צעד הוא חשוב. היא בהחלט לא "הכל או לא-כלום". כל דבר שנעשה בדרך לצמיחה והתעלות הוא נהדר. העיקר שנעשה זאת, צעד אחר צעד.

שיפור התקשורת עם בני המשפחה, החלטה להקדיש זמן ללימוד רוחני, העברת הילדים לחינוך טוב יותר – אלה הם סוגים של פעולות קטנות, אך רבות משמעות. דווקא ההחלטות הקטנות מחזיקות לעתים קרובות במפתחות לגדולה, משום שהן בדרך כלל קשורות ומחוברות אליה. "עקביות" זהו שם המשחק.

אנחנו חושבים בטעות שגדולה היא פונקציה של מידה – כמה גדולה תהיה הקפיצה. אבל לגדולה יש פחות קשר למידת השינוי, מאשר לשאיפה להשתנות. כדי להצליח, צריך להיות לנו המניע הנכון. לא נחפש את התהילה והיוקרה שבגדולה – שהיא הנאה מזויפת וחיצונית. נבחר לגלות את המשמעות וההגשמה שבחיים טובים יותר.

כולנו שואפים לגדולה. כולנו רוצים ביותר משמעות. השינוי יבוא כשנשקיע יותר זמן לעשות באופן מעשי, דברים משמעותיים. אנחנו רק צריכים להיות קצת יותר נדיבים, ללמוד מעט יותר, לשנות את סדרי העדיפויות שלנו, ואפילו לנסות להעלות אותם רק דרגה אחת כלפי מעלה.
אל הגדולה נוכל להגיע, אם רק נצעד צעד קטן לעבר המטרה הגדולה ביותר שלנו.

   כותב המאמר: הרב יוסף ויצמן.