maavaron
מיד תועבר לדף המבוקש
print header

מצה - מה הקטע?


מה העניין של המצה, מדוע זה כל כך חשוב לאכול מצות בפסח?
לפני שניגש להסביר את עניינה של המצה, ראשית צריך להסביר באופן כללי את סוד האכילה.

העולם שלנו הוא עולם גשמי, עולם מלשון העלם, כיוון שהעולם מעלים ומסתיר על נוכחותו של הבורא. אמנם הבורא מוסתר בעולמנו אך עדיין הוא נוכח, כל רגע. לא רק שהוא נוכח אלא הוא זה שבורא את העולם בכל רגע מחדש "יש מאין".

"יש מאין"
הבורא הוא מעבר להשגתנו, הוא לא רק הדבר הכי גדול או הכי רוחני שקיים, הוא מעבר לתפיסה שלנו. העולם שלנו הוא מוגבל עם התחלה וסוף, בעוד הבורא בלי גבול, ללא סוף ולכן מכונה בפי המקובלים אור אינסוף.
כאשר הבורא הבלתי מוגבל ניגש לברוא עולם מוגבל, הוא צריך לצמצמם את עצמו ולהעלים את אורו הגדול. כיוון שהצמצום אינו "טבעי" לו, ומצב בו יש עולם גשמי הוא ההיפך של האינסוף, לכן יש צורך לחזור על פעולת הצמצום בכל רגע מחדש.
ה"יש" שואף לחזור להיות "אין" ואילולא פעולת הבריאה חוזרת על עצמה בכל רגע מחדש העולם היה חוזר להיות "אין ואפס" כפי שהיה בתחילה לפני שנברא.

אבן באוויר
אפשר להמשיל זאת לאבן שזורקים וכרגע היא עפה באוויר. הטבע של האבן הוא לא לעוף באוויר, הטבע שלה הוא להיות על הקרקע. כל עוד שכוח הזריקה נמצא באבן היא עפה, ברגע שהכוח נגמר, היא מתחילה לנחות בחזרה. גם בזמן שהיא באוויר היא לא ממש עפה. זה רק כוח הזריקה שדוחף אותה, אבל היא, כביכול, עדיין מונחת על כוח הזריקה.

כך גם העולם, לא רק שכל עוד כח הבורא ממשיך לפעום בבריאה, העולם קיים, ואם לרגע אחד הקב"ה יפסיק את הכוח הזה, העולם יחזור למצבו המקורי- "אין", אלא שגם ברגע זה כשהעולם קיים, האמת היא שהעולם הוא "אין" וזה רק כוח הבורא שמחזיק אותו. כביכול, כסרט קולנוע המוקרן על המסך, הדמויות בסרט אינן אמיתיות גם בזמן שצופים בהן. זה רק המקרן ש"מחיה" אותם.

ולכן, אין פרט אחד בעולם שלא נמצא בו כוח הבורא. אם היה פרט כזה אז אותו פרט היה מפסיק להתקיים. מזה משמע, שהקב"ה נמצא פה איתנו כל הזמן, הוא רק נסתר מעינינו על ידי העולם שמעלים עליו.

מסופר על אדמו"ר הזקן (מחבר ספר התניא) כי ביומו האחרון שכב על מיטתו עם הפנים לתקרה ואמר לבנו, כי כבר אינו רואה את התקרה, אלא רק את הכוח הרוחני המחיה אותה.

אמנם העיניים שלנו עדיין אינן מצוידות בחוש המתאים לזהות את הכוח הרוחני שבכל נברא גשמי, אך התורה והצדיקים באים ומגלים לנו מה מסתתר מאחורי כל דבר כדי שנדע להתייחס אליו כראוי.

לא על הלחם
על כך נאמר כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם, כי אם על כל מוצא פי השם יחיה האדם. כלומר הלחם הגשמי אינו העיקר, אלא דבר השם המחיה אותו, הוא העיקר, הוא זה שמחיה אותנו.
לכן צריך לדעת בכל מאכל שאוכלים איזה חיות יש בו, כדי שנדע לבחור את המאכלים הנכונים לאכילה.

אסור מלשון קשור
לא ניכנס להסביר את עניינו של כל מאכל, שהרי באנו להסביר אודות המצה, רק נאמר באופן כללי, כי המאכלים הכשרים שורשם מקליפת נוגה. קליפת נוגה, היא קליפה רוחנית המסתירה על הקדושה (כמו קליפה גשמית המסתירה על הפרי) אך אינה אוסרת (אוסרת מלשון קושרת) את הקדושה באופן כזה שלא ניתן יהיה "לשלוף" אותה מתוך המאכל.
כלומר כאשר אוכלים מאכל מותר (שהקדושה בו מותרת היינו לא קשורה), אז על ידי אכילה בצורה הנכונה, לשם שמיים ובאופן שמשתמשים בכוח האכילה לענייני קדושה, המאכל עולה גם הוא לקדושה.

מאכל שאינו כשר, לעומת זאת, שורשו בקליפות הטמאות והינו אסור, היינו קשור. הקליפה הטמאה נבדלת מקליפת נוגה בכך שהיא אוסרת (קושרת) את הקדושה בתוך המאכל באופן שאין לנו אפשרות לשחרר אותה משם, גם לא על ידי אכילה בקדושה ושימוש בכוח האכילה למעשים טובים.

עולם התוהו ועולם התיקון
לפני שנגיע למצה, נסביר עניין נוסף בנוגע לניצוץ הרוחני הנמצא בתוך העולם הגשמי בכלל ובתוך המאכלים בפרט.
לפני שנבראה מערכת העולמות שלנו (ארבעת עולמות אצילות בריאה, יצירה, עשייה) היה עולם התוהו. על עולם התוהו נאמר בקבלה כי היה זה עולם בו היו אורות מרובים וכלים מועטים, שהביאו לשבירת הכלים.

מה הכוונה בזה?

הנפש והגוף יכולים להוות משל לאורות וכלים. הנפש היא אור פשוט, מופשט, המתלבש בתוך כלי – הגוף הגשמי.
מה קורה כאשר אדם נכנס להתרגשות גדולה, למשל כאשר מפתיעים אותו ליום הולדתו, הנפש נכנסת להרגשות גדולה והגוף, כביכול, לא יכול להכיל זאת עד שהאדם עלול להתעלף מכך.

אפשר להביא דוגמא גם מחוזרים בתשובה. לפעמים בשלבים הראשונים, ישנם אורות מרובים. התלהבות על–שכלית – אמונית, מאוד מאוד חזקה, המביאה את החוזר בתשובה להתפעלות גדולה מכל עניין של קדושה, ובאופן שהוא שוכח את הגוף.
מצב זה הינו חיובי מצד אחד, בכך שנותן כוחות גדולים לעשות מהפיכה בחיים, אך מצד שני כאשר האורות מרובים כל כך אפשר "להסתנוור" והכלים גם עלולים להישבר.

את ההבדל בין עולם התוהו ועולם התיקון אפשר להקביל להבדל בין עולם הרגש ועולם השכל.
השכל הינו מיושב, בשכל הכל יורד לפרטים ולהבנה. האור בשכל הוא מדוד בהתאם לכלים, ולכן השכל גם יכול לסבול שני הפכים, למשל, לאהוב מישהו בו בזמן שהוא פועל באופן שאינו כשורה.

הרגש לעומת זאת, הוא נלהב, כל דבר הוא עד הסוף. כשאוהבים אז רק אוהבים, כשכועסים אז רק כועסים.
זהו גם ההבדל בין אדם ובהמה. אצל האדם השכל הוא שולט (כאשר מתנהגים כבני אדם הראויים לשם בן אדם), אצל הבהמה הרגש שולט. הבהמה לא מסוגל לקבל החלטות מהשכל, אלא רק לפי מה שהלב מרגיש (פרה לא יכולה לשלוט בתאוות האכילה ולפתוח בדיאטה...).

כאמור, בעולם התוהו היו אורות מרובים, ולכן הכלים נשברו.

כל אחת מהספירות לא התכללה עם השניה, אלא רצתה הכל רק לעצמה. כתוצאה משבירה זו נפלו ניצוצות הקדושה לעולם הגשמי ו"התלבשו" בתוך הבריאה.
המעניין הוא שכמו בנפילת חומה גבוהה, שדווקא האבנים שהיו בפסגת החומה נופלות הכי רחוק, כך גם בשבירת הכלים. דווקא הניצוצות הגבוהים ביותר נפלו הכי רחוק. ועכשיו הניצוצות הנעלים ביותר מתחבאים בנבראים הנמוכים ביותר. כלומר, נמיכותו של הנברא בעינינו בעצם מעידה על שורשו הגבוה. הניצוצות הגבוהים ביותר נמצאים דווקא בדומם, בצומח ובחי, ולא באדם.

התפקיד שלנו, הוא "לתקן" את העולם. לפעול בו תיקון. כיוון שעיקר השבירה היא ברגש, והשכל הוא יחסית מתוקן, אז עיקר התיקון הוא על ידי השכל. כאשר פועלים על פי היגיון (לא חס ושלום ללא רגש, אלא ברגש המונחה על ידי השכל) מוצאים את התיקון שבכל דבר.

כך גם לגבי האכילה, כאשר אוכלים מתוך תיקון, מתוך הבנה שכלית ולא מתוך תאווה, מתוך רגש, אז אפשר "לתקן" את המאכלים.

לכן נאמר "לא על הלחם לבדו יחיה אדם, כי על כל מוצא פי השם יחיה האדם" הדיוק הוא במילים מוצא פי השם. מה שמחיה אותנו זה לא רק דבר השם, האנרגיה הרוחנית שבאוכל, אלא "מוצא פי השם" השורש הרוחני שבמאכל. שהרי מבחינת האנרגיה הרוחנית אין למאכל יתרון על האדם. האדם יותר נעלה מהצומח (חיטה) או חי (בשר), אך בשורש, כאמור, המאכל יותר נעלה, והגילוי של זה נפעל על ידי אכילה באופן של תיקון.
כלומר, לא אכילה הנובעת מתאוות, אלא ממקום מתוקן, אוכלים כי צריך להיות בריא, אוכלים כי צריך שיהיה כוח לעבוד את הבורא.

תיקון העולם
כך לגבי כל העיסוק שלנו עם העולם הגשמי. העולם הגשמי נמוך מהעולם הרוחני, אך בשורשו הוא נעלה יותר. הנפש האלוקית נעלית מהנפש הבהמית, אך בשורש הניצוץ האלוקי שבנפש הבהמית נעלה יותר.
לפי ההיגיון שלנו היה נראה לנו שאם רוצים להתעלות מבחינה רוחנית צריך להתנתק מהעולם הגשמי, להתנזר מאכילה, לפרוש מהעיסוקים הגשמיים, אך בפועל, כיוון שבשורש הגשמיות ישנו ניצוץ אלוקי הנעלה מהניצוצות שברוחניות, ההתעלות הכי נעלית תגיע דווקא על ידי התעסקות עם העולם הגשמי.

אך הגישה לעולם הגשמי חייבת להיות בצורה הנכונה.

רק כאשר אני מתעלה מעל העולם הגשמי, כאשר אני לא מוצא עניין בגשמיות שבדבר עצמו, אז אני יכול לגשת לעולם הגשמי באופן שאני "אברר" אותו, אוציא ממנו את הניצוץ האלוקי, ועל ידי זה גם אפעל על גשמיות העולם שתתעלה, וגם הנשמה שלי תגיע למדרגה גבוהה יותר.

המצה
אז מה מיוחד במצה? מהו "מוצא פי השם" שבמצה, מה הרוחניות שמסתתרת מאחוריה ומדוע היא זכתה להיקרא "מאכל האמונה"?

על הלחם וגם על בשר נאמר כי הם מחזקים את כוח השכל שבאדם. מסופר בגמרא על רב נחמן שאמר כי לא ענה על שאלה כיוון שלא אכל בשר באותו יום. במקום אחר כתוב כי תינוק אינו אומר "אבא" עד שאינו טועם טעם דגן, היינו לפני שמתחיל לאכול לחם.

האם התינוק מבין מה זה אבא, כשהוא אומר אבא? למה הוא אומר אבא, כלומר מה הלחם מחזק בו כדי שיוכל לומר אבא?
כשהתינוק אומר אבא הוא עדיין לא מבין מה פירוש אבא, אך הדגן מחזק בו את ההכרה העל שכלית כי זהו אביו.

גם המצה מחזקת את היכולת שלנו לומר אבא. אך לא לאבינו הגשמי, אלא לאבינו שבשמיים.

המצה, בניגוד ללחם, נאפית מבצק שלא תפח. התפיחה מסמלת את הגאווה, האגו, הישות.
המצה מסמלת את הביטול, היכולת לשים את שכלנו ורצוננו בצד ולהתבטל לרצון השם.
השכל (בדרגתו הראשונית) מהווה מכשול לאמונה. השכל קולט רק דברים מוגבלים ולכן קשה לו להתחבר לאמונה העל שכלית. כדי לגלות את האמונה יש להניח את השכל בצד (אמנם זהו רק השלב הראשון, והשלב הבא הוא להחדיר את האמונה גם בתוך השכל, אך אין כאן המקום לפרט על כך).
לכן דווקא המצה, שכוחה הרוחני הוא הכוח של הביטול, היא זו שמביאה אותנו לאמונה, להכרה ולקריאה על שכלית "אבא" לאבינו שבשמיים.

לכן בזוהר נקראת המצה – מאכל האמונה, ולכן כל כך חשוב לאכול מצה בפסח.

מצרים הגשמית ומצרים הרוחנית
בגשמיות בני ישראל היו עבדים במצרים, אך זה נבע מעבדות הרוחנית. גם ברוחניות בני ישראל היו במצרים. מצרים, מלשון מיצרים. בני ישראל היו במיצרים שמנעו מהם לראות את האמת, לראות שהשם אחד, שהקב"ה בורא את כל העולם כל רגע מחדש.

היציאה ממצרים הגשמית הייתה תוצאה של היציאה ממצרים הרוחנית. כאשר נגלה עליהם מלך מלכי המלכים וגאלם, היה להם גילוי עצום של הבורא, וגילוי זה שראו את האמת מולם הוציא אותם מהמיצרים הרוחניים, וכתוצאה מזה כבר יצאו מהמיצרים הגשמיים, יציאת מצרים כפשוטו.

לסיכום
יש כמה דרגות באכילה קדושה. בדרגה הראשונה אנו אוכלים "לשם שמיים" היינו שמשתמשים בכוח האכילה לעבודת השם, לתפילה, ללימוד תורה ולעשיית מעשים טובים. בדרגה שניה ישנן סעודת מצווה, שהאכילה עצמה היא עבודת השם, כיוון שבאכילה עצמה מקיימים מצווה (כמו סעודת שבת, חג ושאר סעודות מצווה). בדרגה השלישית, האוכל עצמו הוא מצווה. כך היא אכילת מצה בפסח, כביכול אנו אוכלים את המצווה. כלומר לא רק שהאוכל הוא חולין ואנו מעלים אותו לקדושה, ולא רק שהסעודה היא מצווה והמאכלים הם פרטים באותה סעודה, אלא שהמצה עצמה היא המצווה ואנחנו אוכלים את המצווה ממש. כאילו שהיינו לוקחים את התפילין ובמקום להניח אותם, אוכלים אותם..

כיוון שמצה בניגוד ללחם אינה תופחת, האלוקות שבה היא כזו המביאה אותנו לביטול (כאשר נאכלת בפסח). הביטול הוא שורש האמונה ולכן המצה היא מאכל האמונה.
 

באדיבות אתר "אסנט צפת" - חווית הקבלה

הצטרף בחינם לשירות
התכוונת ל:

כתוב תגובה

תוכן התגובה:
הצג את כל התגובות (0)
תכנים קשורים: יהדות, דת, שיעור, תניא, חג, פסח, מצה
הצטרף בחינם לשירות
התכוונת ל: