6 ניסויים פסיכולוגיים מעוררי מחלוקת

לאחרונה נוצר שיח רחב סביב שעשועון צרפתי שבו המתמודדים האמינו שהם נותנים למתמודדים האחרים מכות חשמל מסכנות חיים.

התרגיל היה מבוסס על הניסוי של סטנלי מילגרם, מבחן שנוי במחלוקת שבוצע על אדם רגיל שהסכים להשתתף בתא מחקר פסיכולוגי בשנות ה-60.

למרבה הצער, זה לא היה הניסוי היחידי אי פעם שהיה שנוי במחלוקת מבחינה מוסרית. בשנות ה-50, ה-60 וה-70 הפיקוח על הניסויים היה אפסי, כך שפסיכולוגים רבים ניצלו זאת לטובת מחקרים שככל הנראה היו נאסרים בתוקף בימינו.

זוהי רשימת הניסויים המוזרים ביותר והמפוקפקים מבחינה אתית שנערכו אי פעם.

6. הניסוי של סטנלי מילגרם (1961)

סטנלי מילגרם, פסיכולוג חברתי מאוניברסיטת ייל, רצה לבדוק ציות לסמכות. הוא הגדיר ניסוי עם "מורים", שהיו המשתתפים בפועל, וכן "הלומד," שהיה שחקן. הם הופרדו לחדרים שונים.

המורה, שלא היה מעורב, הקריא שאלות ואחריהן ארבע תשובות אפשריות. אם התלמיד טעה בתשובה, המורה היה צריך להורות על מכת מתח שהתחזקה עם כל תשובה שגויה.

בפועל, אף אחד לא קיבל מכה חשמלית.

בכל פעם שהמורה הורה על מכת חשמל - הושמעה קלטת עם צרחות. כאשר המכות הגיעו למתח גבוה, השחקן דפק על הקיר בבקשה שהמורה יפסיק. בסופו של דבר כל הצרחות והדפיקות הפסיקו והתחולל שקט.

אם בכל זמן נתון רצה המורה להפסיק את הניסוי, נאמר לו על ידי האחראי על הניסוי (לפי הסדר): "אנא המשך", "הניסוי מחייב שתמשיך" ו-"זה חיוני כי תמשיך".

הבקשה הרביעית היתה: "אין לך ברירה, אתה חייב להמשיך."

אם המורה עדיין ביקש להפסיק את הניסוי לאחר כל ארבעת הפקודות, זה היה נגמר.

רק 14 מתוך 40 מורים הפסיקו את  הניסוי לאחר שהתעקשו גם בפעם הרביעית (ולפני מתן הלם גדול של 450 וולט).

5. ניסוי הכלא של סטנפורד (1971)

מחקר זה ניסה להראות כיצד תפקידים מגדירים התנהגות. עשרים וארבעה גברים, יציבים בנפשם, חולקו באופן אקראי לשומרים ואסירים.

השומרים קיבלו כלל אחד: איסור ענישה גופנית. חוץ מזה, הם הורשו  לנהל את הכלא כראות עיניהם.

ביום הראשון של הניסוי, פשטו על בתי האסירים, הם הואשמו בשוד מזוין, הוקראו להם זכויותיהם, נלקחו מהם טביעות אצבעות וצילום פנים.

ערכו עליהם חיפוש גוף והם נלקחו למרתף של בניין בסטנפורד, שם הקימו כלא מדומה.

השומרים דיכאו, השפילו והיו אכזריים כלפי האסירים. ביום השני, האסירים כבר התקוממו בדרישה להשתחרר. הפסיכולוג (אשר שימש כמנהל בית הסוהר) ועמיתיו התחילו להיות מושפעים מהניסוי.

ביום השישי, כריסטינה מאסלאך, לשעבר מסטנפורד, הובאה על מנת לראיין את השומרים ואת האסירים. היא היתה המומה ממה שראתה ודרשה כי הניסוי יסתיים.

4. לימודים מפלצתיים (1939)

ניסוי זה נערך על ידי וונדל ג 'ונסון "מומחה" הדיבור, ובין השאר, נוהל על ידי מרי טיודור ג' ייקובס, בוגרת תואר בשנת 1939.

ג 'ונסון האמין כי הגמגום היה התנהגות נלמדת, המיוחסים לגורמים מבחוץ, כגון: ביקורת מתמדת מצד הורה לילד שלו או שלה על כל פגם הכי קטן בדיבור.

עשרים ושניים ילדים יתומים ללא מכשול קודם בדיבור נבחרו לניסוי. המטרה של וונדל היה להניע את ההפרעה ביתומים.

קבוצה אחת של יתומים קיבלה שבחים על ריפוי דיבור חיובי, ואילו בילדי הקבוצה האחרת זלזלו, פגעו מילולית והקפידו לומר להם בכל פעם שהם מגמגמים.

בסוף המחקר, אף לא אחד מן הנבדקים בקבוצת הטיפול השלילית הפך למגמם, אבל החוויה גרמה להם להערכה עצמית נמוכה ונזק בלתי הפיך.

3. צינוק הייאוש (1970)

זה לא נשמע טוב, נכון? ד"ר הארי הארלו לקח קופים מסוג רזוס בגיל ינקות, שכבר נקשרו לאימם ושמו אותם בצינוק נירוסטה בצורה אנכית, לבדם, ללא קשר עם אף אחד, על מנת לדכא את הקשר שלהם לאם.

הם הוחזקו בצינוק עד שנה. רבים מהקופים הללו יצאו פסיכוטיים ולא החלימו. שניים מהם הרעיבו את עצמם למוות. הארלו הגיע למסקנה כי אפילו ילדות מאושרת ונורמלית לא מגינה מפני דיכאון.

יש הסבורים כי תנועת שחרור החיות בארצות הברית נולדה כתוצאה מהטירוף של הארלו.

דרך אגב, השם "צינוק היאוש" היה המונח שהארלו השתמש לחדר האנכי שלו. היה לו גם מכשיר שהוא כינה "מתלה האונס". בשם המדע, כמובן.

2. אלברט הקטן החולדה הלבנה (1920)

ג 'ון ווטסון היה פסיכולוג שרצה לבחון האם הפחד מולד או שמדובר בתגובה מותנית.

"אלברט הקטן", הכינוי שניתן ליתום בן תשעת החודשים שווטסון בחר מבית החולים, נחשף לעכברוש לבן וכן שורה של דברים אחרים במשך חודשיים ללא כל סוג של מרגוע.

היה מותר לאלברט לשחק עם העכברוש והוא לא הראה פחד ממנו. כדי לנסות לעורר בו פחד, ווטסון עשה רעש חזק מאחורי גבו של אלברט ידי חביטה בפטיש מפלדה כאשר התינוק נגע במכרסם.

למותר לציין, אלברט פרץ בבכי כאשר שמע את הרעש. לאחר שזה נעשה מספר פעמים, אלברט היה במצוקה כאשר החולדה הוצגה.

הילדון המסכן התחיל להכליל את תגובת הפחד שלו לכל דבר נפוח או לבן (או שניהם).

החלק האומלל ביותר של ניסוי זה הוא שלא בוטל הרגישות שלו לפחד. הוא עזב את בית החולים לפני שווטסון יכל להפוך את ההשפעות על מצבו.
 

1. דייויד ריימר

בשנת 1965 נולד התינוק דייויד רימר בקנדה.

כשהיה בן 8 חודשים, במהלך ברית המילה, הפין שלו נשרף בטעות.

ההורים ביקרו את הפסיכולוג, ג 'ון מאני, אשר הציע להם שתינוקם יעבור שינוי מין. הוריו הסכימו, מבלי לדעת את כוונותיו האמיתיות של הרופא שהיו להוכיח כי חינוך, ולא הטבע, קובע זהות מינית.

לדייויד, כעת ברנדה, היה נרתיק בנוי, וניתנו לה תוספות הורמונליות. מאני ראה בניסוי הצלחה, וכמובן לא דיווח על ההשלכות לניתוח של ברנדה. היא התנהגה ממש כמו ילד טיפוסי והיו לה רגשות מעורבים ומבולבלים.

זה גרם לרעד הרסני בתוך המשפחה; אמה של ברנדה היתה אובדנית, אביה היה אלכוהוליסט ואחיה היה בדיכאון עמוק.

לבסוף, הוריה של ברנדה בישרו לה את החדשות על מינה האמיתי כשהיתה בת 14.

ברנדה החליטה להיות דייויד בשנית, הפסיקה לקחת אסטרוגן ושחזרו לה את הפין.

מאני לא דיווח על תוצאות נוספות מעבר לכך שהתעקש כי הניסוי היה מוצלח. הוא השמיט פרטים רבים על מאבק ברור של דייויד עם זהותו המינית.

בגיל 38 דייויד התאבד.