סיפורן של שיירות האספקה המשוריינות לירושלים בימי מלחמת העצמאות

ב-30 לנובמבר 1947, יום לאחר הכרזת עצרת או"ם על קבלת תוכנית הקמת שתי מדינות בארץ ישראל, החלו ערבי הארץ בפעולות איבה כנגד האוכלוסייה היהודית בכל רחבי המדינה. האויב הערבי השקיע מאמץ רב כדי לנתק את ירושלים – שהייתה מאוכלסת אז בכ-100,000 יהודים לעומת כ-34 אלף מוסלמים – משפלת החוף ומשאר חלקי הארץ, ולמנוע מאותם יהודים קיום נורמלי בעיר ושליטה עליה. באותם ימים היה רק כביש אחד שהוביל משפלת החוף אל ירושלים וההפך, והוא עבר בכפריים ערביים שתושביהם פשוט חסמו את מעבר התחבורה היהודית, אזרחים ואספקה אל ירושלים; עובדה זו הקלה על האויב הערבי, שהשתמש ביתרונם הזה כדי לקטוע אט אט את החיבור החיוני בין תל אביב והמרכז לירושלים.

ההנהגה היהודית בארץ לא הייתה יכולה כמובן להשלים עם המצב הזה, וניסתה לחפש פתרון שיפרוץ את אותו סגר ופעולות התנכלות שהטילו הערבים על ירושלים. כך פרח ועלה רעיון ארגון שיירות אספקה מאובטחות וחמושות שייצאו מתל אביב, יעלו דרך שער הגיא אל ירושלים, וחרף המתקפות, יצליחו בכוחות משותפים להגיע לעיר.

כבר באותם שבועות ראשונים של מלחמת העצמאות מינו ראשי ארגון "ההגנה", שהיה אחראי על ביטחון היישוב היהודי, את מישאל שחם לתפקיד קצין מטכ"ל לענייני תחבורה והוקמה "ועדה לתחבורה לשעת חירום". בדצמבר קיבלו אנשי הפלמ"ח, הכוח הצבאי של "ההגנה", הוראה להקים כוחות שיאבטחו את השיירות. 220 אנשי פלמ"ח, לוחמים כמו גם לוחמות, הוקצו למשימה ורוכזו בשני בסיסים ייעודיים: "זהבי" בתל אביב ו"הפורמנים" בירושלים, מהם יצאו למשימות ההגנה.    

אך הליווי והגנת השיירות לא היו משימה פשוטה בכלל. המגנים לא היו מצוידים בנשק שיש בידי צה"ל כיום, אלא בנשק קל בלבד – אקדחים, רימונים, לעיתים גם תת-מקלעים – אותו היה צורך להסליק ולהסתיר כדי שלא יתגלו על ידי השוטרים הבריטיים, שהתנכלו גם הם לשיירות היהודיות.

כל שיירה שיצאה מתל אביב כללה מזון, אספקה, ציוד ודלק, והורכבה מאוטובוסים, מוניות ומשאיות שהובילו את המשא ותא נהג משוריין בלוחות פלדה המגוננים מפני ירי נשק קל. מסביב למובילים נסעו שתיים-שלוש מכוניות קטנות ומשוריינות שבהן ישבו צוות המגנים החמושים, והיו מקיפות את שיירת התובלה כדי לאבטח אותה. 

בגלל האספקה הרבה והנשק המסורבל, השיירות היו כבדות ונסעו לאט – מה שלא נתן להן יתרון גדול. באופן מצער, השיירות שהצליחו בסופו של דבר לעשות את דרכן מירושלים לתל אביב כמעט תמיד לוו באבדות כבדות מצד המובילים ומצד המגנים. בין החודשים דצמבר 1947-מרץ 1948 נהרגו על הדרך הזו 73 לוחמי פלמ"ח ומובילים, ו-78 נפצעו. זכורה במיוחד "שיירת חולדה" שעלתה לירושלים במרץ 1948 בהרכב של 30 כלי רכב להובלה ועוד 7 משוריינים, והייתה הראשונה שלא הצליחה להגיע ליעדה כלל; בקרב מול הערבים שתקפו את המובילים, נהרגו 22 לוחמי הגנה ו-16 נפצעו.

אך בסופו של דבר – אומץ הלב, גבורת הרוח וכוח הרצון הם כנראה אלו שהכריעו את הכף לטובת שיירות האספקה האלו, שעל אף חירוף הנפש בהגעה אל העיר, הצליחו להביא כעשרות אלפי טונות של אספקה אל בירתנו, וסיפקו את מרבית צרכי החירום של היהודים בעיר.