כך בוודאי היה פותח את הכתבה הזו הקרטוגרף המהולל פייר ז'אקוטן (Pierre Jacotin), שאת המפות אותן הוא הכין באותה התקופה אתם עומדים לראות. מדובר בסט מפות בן 47 גליונות שהוכנו בעקבות מסעו במזרח התיכון בין השנים 1798 ל-1799 ונערכו במשך יותר מעשור בפריז. מדובר בפנינה קרטוגרפית והזדמנות נדירה להציץ על פני הארץ לפני כמאתיים שנה. שישה גליונות בלבד עוסקים בארץ ישראל, שבטרמינולוגיה של אותם ימים כונתה "סוריה", וכדי לתאר אותם נמשיך לשמוע את סיפורו של פייר ואילו אני ארשה לעצמי מפעם לפעם "להתפרץ לדבריו" ולהוסיף פרשנויות ובאורים. אז בואו נצא לדרך!
"נולדתי בשנת 1765 והייתי כבר בן 33 שנים כשהתחלנו לשמוע שמועות בפריס כי נפוליאון בונפרטה מונה לעמוד בראש מסע צבאי למצרים. בונפרטה עדיין לא היה קיסר וכוונת הדירקטוריון הייתה לבסס שליטה צרפתית במזרח התיכון ולמנוע מיריבנו המרים - האנגלים - קשר טוב למזרח. לא הופתעתי כשנודע לי שלמשלחת הצבאית האדירה בת 35 אלף חיילים צורפו ציירים, חוקרים, מדענים וקרטוגרפים, שיספקו לאומתנו מידע שישמש אותה בעתיד לצרכים כלכליים וצבאיים. דודי, דומיניק טסטוויד (Dominique Testevuide), מונה לראש הצוות שתפקידו למפות את מצרים, ומכיוון שעבדנו כבר שנים בהרמוניה נפלאה היה זה רק טבעי שיבחר בי להצטרף למשלחתו. ב-19 במאי 1798 יצאנו לדרך מנמל טולון..."
"לא אאריך כאן בדברים ותיאורים אודות המסע, שכן שלושה חודשים אחר כך מצאנו עצמנו במצרים אבלים וחפויי ראש. אמנם נאחזנו בארץ הנילוס ומצביאנו כבש את קהיר, אך הצי שלנו הובס על ידי האדמירל האנגלי נלסון בקרב אבוקיר שליד אלכסנדריה ונותרנו מבודדים במצרים. את הזמן עד התבהרות העניינים הקדשנו לחקר מצרים ולמדידתה. שמחתנו הרקיעה שחקים כשנודע כי נמצאה אבן הרוזטה שתסייע בפענוח כתב החרטומים. חששנו גבר עם הגעת ידיעות שתגבורת עות'מנית תגיע מכיוון סוריה. או אז התגבשה ההחלטה לצאת צפונה ולמגר שם את אויבנו. בפברואר 1799 יצאנו כ-12,000 איש לאורך חופי הים התיכון ופנינו צפונה. במשך מחצית השנה הבאה יופנו כל משאבי להכין סט מפות של האזורים אליהם מועדות פנינו."
סט המפות המדובר מתייחס כמובן לשישה גליונות של מפות בקנה מידה 1:100,000 הנחשבות ראשית המיפוי הטופוגרפי של ארץ-ישראל. כל גליון תאר 4,000 קילומטרים מרובעים: 80 קילומטרים באורך ו-50 ברוחב. המדידות נעשו באמצעים בסיסיים ביותר: מצפן למדידת כיוונים, אסטרולאב למדידת כיוון ומיקום בסיוע גרמי שמיים, זמן צעידה למדידת מרחקים ותחקיר טופונומי (שמי) המבוסס על תשאול תושבים מקומיים בשילוב עם מידע ממפות קודמות. ז'אקוטין ניהל יומן בו סיפר על שיטות המדידה וממנו ניתן להבין את נתיב צעידת הממפים בעקבות הצבא. ישנם חבלי ארץ בהם הצרפתים לא ביקרו, אך הם מתוארים במפה על סמך מקורות קודמים או תשאול תושבים מקומיים. חלקים מסוימים בגליונות לא מופו כלל והושארו ריקים. הנה סכמה של ששת הגליונות. שימו לב כי רק השטחים המסומנים ברשת מנוקדת משקפים חלקי מפה הערוכים על פי מדידה בפועל. בוורוד שטחים שכן מופיעים במפה אך לא על פי מדידה ובצהוב שטחים שהושארו במפה ריקים.
עיבוד על בסיס אטלס ישראל - מהדורת 1964
גליון אל עריש - מספר 32
"כבר בינואר 1799 השתלטנו על קַטיָה בצפון סיני, שתשמש אותנו כנקודת מוצא. צעדנו בדרך הים ההיסטורית, via maris, וחשבתי לעצמי שההיסטוריה תזכור אותנו בדומה לפרעונים מלכי מצרים, או בני ישראל שצעדו כאן אלפי שנים לפנינו."
"באל עריש חיכתה לנו הפתעה; המצודה בעלת ארבעת צריחי האבן (ראו מטה במפה שלי) היתה מבוצרת ומאויישת בשעה שציפינו לעיר פרזות. כאן שמעתי לראשונה את השם אל ג'זאר מושל עכו... אנשי המודיעין שלנו סיפרו כי הוא שלח הנה כאלף חיילים אלבנים ומרוקנים. גיבורי הדיביזיה של רינייה יכלו להם אך במחיר של 12 ימי מצור שסיפקו התרעה לאויבנו בארץ ישראל."
כבר בקטע גליון זה ניתן לראות את יחוד מפתו של ז'אקוטן - הצללה בשחור לבן המבליטה את הטופוגרפיה ללא נתונים על גובה מוחלט, כיתוב בצרפתית ובערבית הכולל את שם הישוב בעת הקדומה, וסימן מוסכם של שתי חרבות מצטלבות לתיאור מהלכים צבאיים עם התאריך בשתי גרסאות: לוח השנה לפי מנין המהפכה הצרפתית והלוח הגרגוריאני.
גליון עזה - מספר 43
חלקים נרחבים מגליון זה של עזה ודרום מישור החוף לא מופו משום שהצבא צעד בדרך הקדומה הנמצאת כחמישה קילומטרים מהים וממערב לה גבעות שאינן מאפשרות מבט אל החוף. זהו אותו נתיב בו עובר כביש 4 של ימינו במרכז רצועת עזה. מסיבה זו קו החוף אינו דומה למציאות וכולל מפרצים דמיוניים.
מדרום מערב לעזה נראה שפך נחל עזה, הלא הוא נחל הבשור.
ליד העיר עזה מופיעה הגבעה השלטת עלי מונטר המכונה "הר שמשון".
"על אף שטרחנו לסייר בחוף ובפרט בחורבות אשקלון, לא עלה בידינו לראות את הים אלא בשפכי הנהרות והנחלים המשתפכים אל תוכו ולא יכולנו למדוד את פיתולי החוף."
ב-28 בפברואר 1799 הגיע הצבא לאיסדוד, שהיה אחד הכפרים הערבים הגדולים בדרום מישור החוף. מצוין גם שמה הקדום של העיר "אזוטוס". מצפון מופיע בברור גשר אשדוד על נחל שקמה, שלימים יקרא "גשר עד הלום".
גליון ירושלים ויפו - מספר 44
גליון זה משתרע לאורך החוף מאשדוד ועד הירקון ובמזרח מבית לחם ללבונה. רוב שטח הגליון לא מבוסס על מיפוי בפועל והחלק הדרומי שלו לא נמדד כלל. דרך הים ההיסטורית מגיעה לאזור יבנה ושם פונה צפון-מזרחה לכיוון מעבר אפק והמרזבה של השרון (כביש 6 של היום). סעיף מדרך זו פונה ליפו ומשם צפונה לאפולוניה וקיסריה. הדרך העיקרית היתה המזרחית, בה נמנעים מחציית שפכי הנחלים.
בונפרטה עשה את דרכו לרמלה, שזוהתה בימי הבינים כישוב ארימתאה ממנו בא יוסף הרמתי שעשה חסד עם ישוע, הורידו מהצלב וקברו במערת משפחתו. זיהוי מוטעה זה נבע ככל הנראה מהדמיון הפונטי לשם הערבי. רמלה התקדשה לכן לנצרות והפרנסיסקנים הקימו שם מנזר בו שכן נפוליאון בלילה היחיד שהוא וצבאו בילו בעיר.
"התרגשותם של קומץ הנזירים הפרנסיסקנים שארחו את מצביאנו המהולל לא ידעה גבול. המנזר הקטן היה צר מלהכיל את הכוחות הרבים ורק בונפרטה וצוותו המצומצם שוכנו במבנה האבן. אנו נטינו אוהלינו בסמוך ורק אחר חצות פרשנו לשנת לילה קצרה. בשעה 04:25, כשחושך מוחלט שרר בחוץ, לפתע נשמעה קריאה רמה בערבית... בעייפותי הסתובבתי במיטתי ומשכתי את השמיכה מעל ראשי כמנסה להתעלם. הקריאות גברו וקול מסולסל שבמצבים אחרים הייתי נוטה להתפעל מאיכותו, הלך וגבר. הרגשתי שמשהו רע עומד לקרות. הצצתי מבעד לחרך האוהל וראיתי בצריח המסגד דמות גוצה הקוראת בעוז קריאות לתפילת הבוקר. קריאות שרק הלכו וגברו. לפתע הבחנתי כי תאורה דלה הוצתה בחדרו של בונפרטה. החלון נפתח ולתדהמתי ראיתי קנה רובה מבצבץ בין סורגי הברזל העבים שלו. נשמעה יריה בודדת. הזימרה הערבית נפסקה באחת וחבטה עמומה נשמעה מן הרחוב השומם. שקט השתרר ברחובות רמלה."
המסגד מסומן בנקודה ירוקה. "חלון חדרו של נפוליאון" בנקודה אדומה. צילום באדיבות רון פלד
על רצח המואזין מספרים ברמלה עד ימינו אנו, אך לא מצאנו אסמכתא לדבר ויתכן שגם פייר שלנו נדבק בחדוות סיפורי המזרח. עוד מספרים כי הנזירים האומללים שילמו מחיר כבד אחרי שהצבא הצרפתי עזב את הארץ עת פרעו בהם שכניהם הרמלאים.
מרמלה המשיכו פייר ונפוליאון את דרכם ליפו...
"יפו תזכר אצל כוחותינו לרעה ואני תמה מי גדול יותר - אסונם של אוייבנו או צרותנו אנו שחלו בעיר. למצביאנו הדגול תהא זו עיר שנואה במיוחד וכתמים שדבקו בו במהלך שהותו כאן ילוו אותו במשך כל חייו. בונפרטה צר על העיר מוקפת החומה מדרום, הוא שלח את כמה מקציניו להציע כניעה וכעבור שעות ספורות הבחין בשניים על חומות העיר. רק ראשיהם היו שם. חמתו בערה וכיבושה של העיר היה עניין של זמן קצר. כ-2,400 שבויים שתפס צבאנו רוכזו בחוף הים ונטבחו. שנים אחר כך ירדוף כתם מוסרי זה את מצביאנו."
שימו לב כי במפה מטה יש שני סימוני חרבות: התחתון מציין את כיבוש העיר במרס 1799 והעליון את המעבר הנוסף בה במהלך נסיגת הצבא במאי 1799, עליה נספר בהמשך. עוד בולט השם Village (כפר) צמוד לישוב מצפון ליפו. תופעה זו של חוסר יכולת לזהות שמות ישובים חוזרת על עצמה גם בגליונות אחרים. במקרה הזה ההערכה היא שמדובר בכפר סומייל.
יפו בתחילת המאה העשרים
הכוחות הצרפתיים המשיכו מיפו מערבה בסמוך לנהר הירקון בדרכם צפונה. סמוך לנהר נראות ביצות וסימוני שדות. קשה להעלות על הדעת שצורת ומיקום השדות מבוססים על מדידה, וסביר יותר להניח שאלו תאורים סמליים בלבד.
כאשר המשיכו צפונה במעבר אפק (ממזרח למעיינות ראש העין) היו נפוליאון ואנשיו במרחק הקרוב ביותר לירושלים, שאליה מעולם לא הגיעו. העיר מופתה על סמך מידע קודם שלעיתים היה לא אמין ורכסי הרים דמיוניים משורטטים בסמוך. האם תוכלו לזהות טעות גסה במיקומו של אתר גאוגרפי מוכר?
התשובה לשאלה היא מיקום מוטעה של עמק איילון, המופיע מצפון לירושלים במקום במיקומו האמתי בין ירושלים ליפו.
גליון קיסריה - מספר 45
גליון זה משתרע בין ארסוף לקיסריה לאורך הים ובין שכם לבית שאן בחלק המזרחי של הגליון.
בתנועת הצבא צפונה לאורך מרזבת השרון הגיעו הכוחות לקרבת קאקון - כפר ערבי שהתמקם בתוך ומסביב למצודה צלבנית. גובהו רק 52 מטר מעל פני הים, אך מהגבעה הקטנה יש שליטה נפלאה על דרך הים העוברת למרגלותיו. לאחר הכיבוש הממלוכי הפך האתר לתחנה בדרך הדואר ואך טבעי היה זה שהצבא הצרפתי הנע צפונה יעבור כאן.
"ליד קאקון יזמו קצינים בצבאנו מהלך צבאי שלא היה לרוחו של מפקדנו. כוחות רבים הוסטו מזרחה לטפל באויב מאזור שכם. העימות אמנם הסתיים בנצחוננו, אך לבונפרטה היה המהלך לרועץ. ההסברים כי אנשי ההרים התגרו בצרפתים והיה צורך לחנך את האספסוף עוד הגבירו כעסו. בונפרטה כינס את קציניו באוהלו ואמר: 'זהו מבצע אווילי וחסר תועלת בו הוקרבו ללא צורך מספר אנשים אמיצים. אנחנו לא במצב בו אנו יכולים לשחק את השחצן'."
גליון עכו נצרת והירדן - מספר 46
גליון זה הוא השלם והמדויק ביותר מכל ששת גליונות המפה של ארץ ישראל, וזאת בשל מערך דרכים מפותח בגליל ובשל העובדה שרובו המוחלט של השטח הממופה נמדד בפועל על ידי ז'אקוטן וצוותו.
הממפים הצרפתיים הגיעו כמעט לכל פינה בגליל והסתייעו בתושב שפע-עמר (שפרעם) כמורה דרך. הנה קטע המפה בו מופיע גשר בנות יעקב ובגדת הנהר המזרחית אכסניה.
הגשר צויר באותה תקופה על ידי Francis Brockell Spilsbury, שהיה רופא באונייה הבריטית "טייגר" שמפקדה היה סידני סמית. ספילסברי, שהיה צייר חובב, יצא לאחר נסיגת נפוליאון לשוטט בארץ והנציח במכחולו מראות שונים מנופה של ארץ ישראל ומהווי החיים של תושביה. ציוריו הנפלאים והערות שרשם בהקשרם הם מקור היסטורי-חזותי נהדר להבנת אותם ימים.
בקטע זה ממופה בקעת בית כרם, מעוטרת בכרמי זית מדרום לכפר המעורב רמה. גם הכפר המוסלמי נחף מופיע כאן, אבל תעלומה היא הכפר El Ons (ככל הנראה טעות במיקום ובזיהוי).
תאורי האזור שסמוך לחופי הכנרת בצד המזרחי רחוקים המציאות בשל העובדה שכלל לא מופו, להבדיל מהחוף המערבי המשורטט בצורה נאמנה יותר לתוואי האמתי.
האם חיילי נפולאון חיפשו את אוצרות בית המקדש בגליל?
מסורת צפתית בת יותר מארבע מאות שנים מספר כי אוצרות בית המקדש הוטמנו במערות במצוק הסלעי האדיר של ואדי עכברה. המסורות התייחסו גם לעין כחל שבערוץ הוואדי היורד מהר כנען ופוגש את נחל עמוד. הרב משה ריישר מציין בספרו "שערי ירושלים" כי צבא נפוליאון בונפרטה חיפש אחרי המטמון: "... ומלך צרפת נאפולעאן זה כחמישים שנה, שהיה בארץ-ישראל, וגם אצלו היה ידוע על-ידי ספרי דברי הימים, ששם בהר עין-כחל הכלים גנוזים, וחפר את ההר כמעט עד חציו, אך לריק היה יגיעו ולשוא היה עמלו, כי לא ידע שלא יוכלו להתגלות, אליו ולא לאחר, עד שיבוא משיח בן דוד צדקינו בבי"א".
אגם החולה (מי מרום) מופיע במלוא הדרו וסמוך לחופיו השטחים הביצתיים.
גליון צור וצידון - מספר 47
זהו הגליון הצפוני ביותר בכל מערך המיפוי הצרפתי, ורובו המוחלט מתואר ומבוסס על מקורות קודמים ולא על מדידה.
העיר צור שלצידה בולטת הסוללה המלאכותית שחיברה את האי שמול החוף אל היבשה.
"לא פעם התגעגעתי לימי הראשונים כמודד בסרדינה. כאן אנו לא רק מבצעים סקירה, מדידה ומיפוי, בארץ ישראל אנו תחת איום מתמיד ובעת שאנו רכונים על התרשימים והמדידות אנו גם דרוכים למתקפה. ככל שהתקדמנו צפונה הרגשתי סיפוק הולך וגובר על הישגי הצוות שלי, אך עננה שחורה ריחפה מעל. האם ישלים צבאנו את המשימה? האם השמועות הגוברות על כוח עות'מני-אנגלי חזק המחכה לנו בעכו יתממשו? מבחינה מקצועית היו סיבות לגאווה: השתמשנו כאן לראשונה ברשת טריאנגולציה ארצית ובמיטב הטכנולוגיה של תקופתנו. האסטרולאב שלי היה צמוד אלי כמעין נשק אישי, ולעיתים מצאתי עצמי מלטף את חריתות הנחושת העדינות והמדויקות שעליו. רבים מהישובים בהם נתקלנו לא הופיעו במפות קודמות ותושבים מקומיים סייעו לנו בהכרת שמותיהם. אני יודע שחלקים במפתי אינם מדויקים - אל תשפטוני לחומרה והתחשבו בנסיבות הפקתה."
ביום 19 במרס 1799 הגיעו הכוחות הצרפתיים לחומות עכו, לא לפני שראו שתי אוניות מלחמה בריטיות לוכדות ספינות צרפתיות שהביאו תותחים שהיו נחוצים כל כך לצבא הצרפתי. 54 הימים הבאים יהיו ימי אש ועשן, חולי ומוות, יאוש ותקווה עבור נפוליאון, פייר וכל שאר אנשי הצבא.
לא נכנס לפרטי המצור, רק נאמר שכמו גלים המסתערים על החוף - שטפו הכוחות הצרפתיים שוב ושוב את חומות העיר ולא יכלו לה. כאן התגלתה מנהיגותו של אל ג'זאר העריץ (מושל עכו) שהפיח אימה ומוטיבציה בקרב חייליו. בשילוב תבונת יועצו היהודי והסיוע הבריטי, הפכה המשימה הצרפתית לכיבוש העיר בלתי אפשרית. על התוהו ובוהו ששרר בעכו באותם ימים דיווח גם רבי נחמן מברסלב, שממש באותם ימים חילץ עצמו בספינה ועזב את הארץ. מכה מורלית קשה נוספת לנפוליאון הייתה מותו של ידידו ופקודו הגנרל קאפארלי. גנרל זה, שאיבד רגל בקרבות באירופה, כונה על ידי חייליו "רגל עץ". קאפארלי נפצע בעכו מכדור של צלף עות'מני ורופאיו נאלצו לקטוע את זרועו. הוא הוא הלך וגסס עד שלבסוף נפטר.
בשנת 1969 התגלה הקבר לאחר שמהנדס בעירית עכו (ב. דיכטר) הבחין בציונו במפה מפורטת של ז'אקוטן. צוותים יצאו לחשוף את המקום ובנוכחות נציגי ממשלת צרפת נפתח הקבר. השלד חסר הרגל והזרוע לא הותיר מקום לספק בדבר זהות הנקבר. האתר שוקם וניתן לבקר במקום הסמוך למכללת הגליל המערבי.
במהלך המצור על עכו עזב נפוליאון את האזור עם חלק מצבאו על מנת לסייע לפקודו שלחם בלב עמק יזרעאל. בקטע המפה מטה נראית בקעת כסולות התחומה בין התבור והרי נצרת מצפון לגבעת המורה מדרום. שימו לב כי גבעת המורה מכונה בשם "חרמון" ומשמאל לסימון זה נמצא הכפר פולה (A fouleh), לידו תוקם מאה ושלושים שנה אחר כך עפולה.
בתחילת אפריל שלח נפוליאון את גנרל קלבר לגליל התחתון מחשש מהגעת כוחות אויב מג'נין, משכם ומדמשק, ואכן כוח ערבי גדול של כ- 35,000 לוחמים נע מאזור טבריה ועלול היה להגיע לעכו. ליד פולה התנגשו הכוחות. הצרפתים הסתדרו במערך ריבועי ונשענו על מדרונות גבעת המורה. חוסר תחמושת וצמא עמדו להכריע את המערכה כנגדם ואז הגיעה הישועה. נפוליאון, שהתגלה במערכה זו במלוא גדולתו כמפקד צבאי, הגיע מעכו ומחץ את האויב, ולימים יתווסף קרב תבור (שהוא למעשה קרב פולה) למערכות אוסטרליץ, ריבולי ועוד.
צבא נפוליאון באזור התבור: ציור של Francis Brockell Spilsbury
"את התאריך 20 במאי 1799 לא אשכח עד יומי האחרון. לאחר 54 ימי מצור על עכו החליט מפקדנו על נסיגה! הימים שקדמו להחלטה זו היו קשים. חוסר תחמושת הוביל לכך שנקבע פרס כספי לכל חייל שיאסוף כדורים באזורי הקרבות, רבים סברו שמצביאנו הוא טקטיקן מזהיר בקרבות בשטחים פתוחים אך פחות מוצלח בקרב מצור, ורטנו על ששבנו וניסינו להבקיע באותה נקודה בדיוק ולא הפגנו יצירתיות התקפית. מגיני עכו הפליאו בהטלת רימוני תאורה עשויים חרס והוציאו כלבים לחפיר להרתעת התקפותינו. אבדותינו במערכה כולה הסתכמו בכ-1,200 הרוגים ועוד כאלף מתו במחלות. ה-20 במאי היה יום קשה, אבל אודה ואתוודה כי חשתי גם הקלה: הרחקנו לכת והגיע הזמן לשוב הביתה."
הנסיגה למצרים לא בוצעה בנתיב ההגעה, אלא לאורך החוף: עכו - חיפה - טנטורה - יפו - אל עריש. זהו נתיב פחות נוח מדרך הים, אבל יש להניח כי הצבא הצרפתי כבר לא נשא את כמות הציוד כבמהלך צפונה ומטרתו היתה חזרה מהירה למצרים. קטע המפה של חיפה נותן מבט מעניין על מיקום הפריסה היישובית לחוף המפרץ לפני כמאתיים שנה; אם נבחן את הגליון מטה משמאל לימין נבחין בתל א סאמק (תל הדגים, הלא היא שקמונה), ראש הכרמל ומעליו המנזר הכרמליתי (סטלה מריס), חורבות פּוֹרְפִירְיוֹן (העיר הסגולה), שהוא השם הקדום של חיפה לאור העיסוק בדיג חלזונות לתעשיית הארגמן שהתנהל בתחומה, ובהמשך הישוב חיפה של אותם ימים שהיה קטן ומוקף חומה שבנה זה עתה ד'האר אל עומר, שליט הגליל.
חייליו של נפוליאון שחלו בדבר ומתו נקברו בקבר אחים אל מול מנזר סטלה מאריס, ומבנה דמוי פירמידה נבנה לימים מעל קברם.
ב-24 במאי, ארבעה ימים אחרי שעזב את עכו, הגיע נפוליאון ליפו. החיילים הרבים שחלו בזמן המצור ובמהלך המסע שוכנו במנזר הארמני שבצפון העיר. בנקודה זו יש דעות חלוקות לגבי השתלשלות האירועים: האם הורה המצביא לתת רעל לחיילים הגוססים כדי להימנע מנשיאתם למצרים, או האם הראה מופת של אנושיות ומנהיגות עת חיבק אותם בחום לעודד את רוחם?
"היו אלה מהרגעים הקשים במסענו לסוריה. יפו היתה מוכרת לנו עת היינו בה לפני חודשיים במהלכנו צפונה. הפעם הכל נראה אחרת ומצב רוחנו היה ירוד. עד היום קשה לי להזכר בחיילים האומללים מוכי הדבר שרוכזו במנזר הארמני. חברי לאוהל היה בכיר במערך הרפואה של משלחתנו ואנו חיכינו לחזרתו מהביקור של בונפרטה אצל החולים. אחרי חצות הוא נכנס ופניו נפולות: 'האומללים ישארו כאן ביפו. השארנו לידם את מעט האופיום ובקבוקי הרעל שנותרו לנו. יהא האל עימם' אמר ועם בגדיו ונעליו נכנס למיטה וכיסה ראשו בשמיכה."
ברישומים שנכתבו מאוחר יותר בצרפת הואשם נפוליאון כי נתן הוראה להרעיל את החיילים. רוב החוקרים סבורים כי פרשה זו נופחה על ידי גורמים עוינים לנפוליאון ובמציאות לא היה דופי בהתנהגותו בימי הנסיגה הקשים האלו. נפוליאון מצדו דאג להנצחתו החיובית בציורי ענק; הביטו בגודלו האדיר של הציור של ז'אן אנטואן גרו 'נפולאון מבקר אצל קורבנות המגפה ביפו' שנוצר בצרפת בשנת 1803 לאחר שהצייר מונה למתעד הרשמי של המסע למצרים, למרות שלא היה שותף בו...
נגישות
כתוב תגובה
תוכן התגובה:
שם מלא: