maavaron
מיד תועבר לדף המבוקש
print header

המסתורין בארבעת המינים לפי המלך שלמה

 
באדיבות: אתר בית חב"ד
 
שלושה המה נפלאו ממני וארבע לא ידעתים (משלי ל, יח).
 
למרות כל החוכמה שניתנה למלך שלמה, קצרה ידו מלגלות את ארבעת הדברים הללו. "שלושה דברים נפלאו ממני..." – הם זבח הפסח, מצה ומרור הנאכלים בסדר הפסח, "וארבעה לא ידעתים" – אלה הם ארבעת המינים המשמשים בחג הסוכות.
 
 
בסוכות מצווה עלינו התורה לקחת את ארבעת המינים – אתרוג, לולב, הדס וערבה.
 
כפי שקורה תכופות במצוות התורה, ה"תורה שבכתב" (החומש, או "חמשת ספרי משה") נותנת את המצווה בכמה מלים מסתוריות, ומשאירה ל"תורה שבעל-פה" (הפרשנות המסורתית של התורה שבכתב, שאותה לימד משה ושנמסרה מדור לדור) לפענח את משמעותן. כלשון הפסוק בתורה שבכתב הנוגע לארבעת המינים:
 
"ולקחתם לכם... פרי עץ הדר כפות תמרים וענף עץ עבות וערבי נחל.
 
המלך שלמה, כך מספר לנו המדרש, תהה על משמעו של פסוק זה. מי אומר ש"פרי עץ הדר" הוא האתרוג? שאל. כל עצי הפרי נותנים פירות נהדרים! ובאשר ל"כפות תמרים", הרי התורה אומרת לנו לקחת כפות, בלשון רבים... אך אנו לוקחים לולב, שהוא לבו הסגור והיחיד של הדקל. ומי אומר ש"ענף עץ עבות" הוא ההדס? ... ובאשר ל"ערבי הנחל"... הרי כל העצים נוטים לצמוח ליד מים".
 
אכן, כיצד אנו יודעים ש"פרי העץ הדר, כפות תמרים, ענף עץ עבות וערבי הנחל" הם האתרוג, הלולב, ההדס והערבה? התלמוד, המכיל סיכום של ארבעים דורות של מסורת בעל-פה של פרשנות התורה, מזהה את ארבעת המינים באמצעות סדרת פירושים של המלים בעברית המופיעות בפסוק. המפתח לזהות "פרי עץ הדר, היא במלה "הדר" (מלשון "נהדר") שניתן גם לקוראה כך "ה-דר", כלומר, "זה אשר דר" (קרי "זה אשר גר"). האתרוג ייחודי בכך ששאר הפירות יש להם עונה מסוימת שבה הם גדלים, אך האתרוג "דר בעצו במשך כל השנה" וממשיך לצמוח ולהתפתח במגוון תנאי אקלים שונים.
 
באשר ללולב, התורה אכן כותבת "כפות תמרים", אך המלה "כפות" מאויתת בלי האות וי"ו, כלומר, ניתן גם לקרוא אותה "כפת", בלשון יחיד. בנוסף לכך, המלה "כפות" פירושה גם "קשור", כלומר, עלינו לקחת כף סגורה ("לב הדקל"). כך מזהה התורה שבעל-פה את השני מבין ארבעת המינים בתור לולב.
 
קיימים הרבה "עצים עבותים" שבענפיהם "העלים לגמרי מכסים את הענפים"; אך המלה "עבות" (משורש "עבה") פירושה גם "קלוע" ו"דמוי חבל". מכאן מזוהה "ענף עץ עבות" כענף הדס, שעליו החופפים זה את זה צומחים בקדקודים שמהם נוצרים שלושה עלים, היוצרים מראה של חבל קלוע. (קיים צמח נוסף המתאים לתיאור זה – ההרדוף – אך התלמוד דוחה אפשרות זו, שכן אין היא עולה בקנה אחד עם הכלל שדרכי התורה הן תמיד דרכי נועם, וכל נתיבותיה שלום, ואילו ההרדוף הוא צמח רעיל ובעל עלים נוקשים.)
 
הערבות שבפסוק מזוהות כענפי ערבה בגלל נטיית הערבה לצמוח ליד מים וצורות עליה מאורכים (כמו נהר). עוד סימן מזהה של הערבה היא ששיחי ערבה נוטים לצמוח בקבוצות צפופות (ערבה קשורה למלה "אחווה").
 
מדוע אם כן היוותה זהותם של ארבעת המינים חידה שכזו בעיני המלך שלמה? הרי בלי ספק היה "החכם שבאדם" בקי באופני פרשנות התורה לפחות כחכמי התלמוד, שאת ניתוחם בהקשר זה סיכמנו לעיל. בכל מקרה, קיימים בתורה קטעים רבים קשים לפענוח, שבהם החוקים נגזרים מן המשמעויות הכפולות ומדרכי איות שונות. הצהרתו הדרמטית בנוגע לאתרוג, לולב, הדס וערבה – "שלושה נפלאו ממני וארבעה לא ידעתים" – מוכרחה להכיל משמעות עמוקה יותר – משמעות הנוגעת למהותם הפנימית של ארבעת המינים הנלקחים בסוכות.
 
 
ארבעה סוגי בני אדם
ארבעת המינים, כך אומר המדרש, מייצגים ארבעה סוגי אנשים.
 
שליחותו של האדם בחיים מורכבת משני אתגרים בסיסיים: למידה ועשייה, שכן אלה מתייחסים לחיים היהודיים, תורה ומצוות. התורה היא הכלי שבאמצעותו אנו רוכשים ידע אודות הבורא ותובנות לגבי מהות החיים. המצוות משמים הן האמצעי העומד לרשותנו לבניית עולם טוב ומקודש יותר, לפיתוח הבריאה הפיזית לכדי "משכן לאלוקים". אלה הם שני התחומים המגדירים את ארבעת סוגי האישיות המיוצגים על ידי ארבעת המינים.
 
האתרוג, שהוא גם טעים וגם יש לו ניחוח מרנין, מייצג את האדם המושלם, שגם לומד וגם מקיים מצוות. הלולב, שהוא ענף דקל התמרים, נותן פרי שיש לו טעם אך אין בו ריח. זהו האב-טיפוס של המלומד המתבודד, הצובר חוכמה אך מתנזר מעולם המעשה. ההדס הריחני אך חסר הטעם מייצג את האקטיביסט שמעשיו הטובים לוקחים את כל זמנו ומרצו; ולבסוף, הערבה חסרת הטעם וחסרת הריח מייצגת את האדם שלא לומד ואף לא עושה – שאינו מגשים לא את הפוטנציאל השכלי שלו ולא את יכולתו לשפר את העולם.
 
בחג הסוכות, כך מסכם המדרש, כורכים יחדיו את "ארבעת המינים" הללו, שכל אחד מהם מהווה חלק בקהילתו של הקב"ה.
 
הפרי המעונה
לאור כל זאת, ביכולתנו להבין את ארבעת הדברים שאף החכם שבאדם התקשה לפענח.
 
אם "פרי ההדר" שבארבעת המינים מייצג את השילוב ההרמוני של למידה והישגים, מדוע פרי זה שוכן בעצו כל ימות השנה? הרי היינו מצפים ששלמות כזו תבשיל בשלווה, באקלים המכוון במיוחד לטבעה ולצרכיה המיוחדים, ולא תגדל בכל מיני תנאים משתנים וחסרי יציבות. עם זאת, שוב ושוב אנו מגלים כי האנשים הדגולים ביותר הם אלה שחייהם הציבו בפניהם אתגרים ומצוקות. שהאנשים המאוזנים ביותר מחושלים באמצעות הצורך להתמודד עם נסיבות משתנות ולהסתגל ללא הרף לאקלים ולסביבה שונה.
 
בעבור המלך שלמה הייתה זו אחת החידות הגדולות ביותר של החיים. כיצד שינוי מעודד צמיחה? מדוע האדם הנהנה מקיום רגוע ושלו אף פעם לא "מדיף ריח ניחוח" ו"ערב לחיך" כמו אדם שנחשולי החיים התנפצו לא אחת אל חופיו?
 
עלים צפופים
גם הלולב הציב בפני מוחו הכביר של שלמה חידה לא פשוטה. האין זה מעצם טבעו של הדיון האינטלקטואלי שהוא יוצר דעות ומסקנות שונות ומגוונות? כדברי התלמוד במסכת חגיגה: "תלמידי חכמים שיושבין אסופות אסופות ועוסקין בתורה, הללו מטמאין והללו מטהרין, הללו אוסרין והללו מתירין, הללו פוסלין והללו מכשירין".
 
לכן, כאשר מדבר הפסוק על "כפות תמרים", אנו נוטים להבין מלים אלה במשמעם המילולי הפלורליסטי, כלומר, בלשון רבים. שכן, אם השני מבין ארבעת המינים יוצר קונוטציה ללומד התורה – למוח האנושי המוקדש להטמעת החוכמה השמימית – האם לא היה עליו להיות מורכב משתי כפות תמרים, בהתאם לטבעו הפלורליסטי של השכל? האם עליהן של הכפות לא צריכות להיות פתוחות ופרושות, ומצביעות לכיוונים השונים שאליהם תפנה כל בדיקה רציונלית של מושג כלשהו על ידי מחשבת האדם?
 
ועם זאת, הלולב שעליו מצווה התורה הוא כף יחידה וסגורה, שעליה מחוברים יחדיו למוט בודד המצביע לכיוון אחד ויחיד. כפי שמסכם הפסוק המצוטט לעיל מן התלמוד: "שמא יאמר אדם: היאך אני למד תורה מעתה? תלמוד לומר "נתנו מרועה אחד" – א-ל אחד נתנן."
 
זו הייתה החידה השנייה מבין שתי החידות שבהן הגה המלך שלמה. כיצד מתייחסות הדעות ונקודות המבט הרבות של התורה ל"רועה היחיד" שלהן? כיצד יתכן שהחוכמה האלוקית זורמת דרך העולם הרב-גוני כל כך של ההיגיון והבינה האנושיים, ועם זאת נשארת האמת האחת של אלוקים אחד ויחיד?
 
הענף הקלוע
מבין ארבעת המינים, ההדס מייצג את היבט ה"מעשה" של החיים – את האופן שבו אנו מגשימים את תכלית הבריאה באמצעות המעשים הפיזיים הקשורים במצוות, ובכך בונים "משכן לקב"ה בעולם הפיזי". התורה מזהה, לפיכך, את ההדס דרך אזכור מראו ה"קלוע", שניתן לו הודות לעובדה שעליו צומחים באשכולות של שלושה: המספר "שלוש" מייצג את מישור המעשה, שהוא השלישי מבין "גלימות" הנשמה או כלי הביטוי שלה (מחשבה, דיבור ומעשה).
 
כאן טמונה החידה שהיא אולי החידה העמוקה מכולן. כיצד יתכן שמעשה פיזי סופי ורגיל יהווה "משכן" למהות האלוקית? אכן, הענף הקלוע העולה בדעתנו כשאנו חושבים על העולם הפיזי אינו ההדס הריחני, אלא ההרדוף הדוקר והרעיל!
 
אולם העולם החומרי הוא זה שבו בחר בורא העולם לבנות את ביתו, את משכנו. המעשה הפיזי הוא זה שלו הוא המעניק את היכולת לשמש כצורה הגבוהה ביותר של איחוד בין האדם לבורא עצמו. מדוע? עבור החכם שבאדם, הייתה זו התופעה האחת מבין ארבע התופעות שעליה יכול היה לומר רק, "לא ידעתיה".
 
אחוות עצים
החידה הרביעית מבין חידות המלך שלמה קשורה לערבה, צמח שאין לו ריח ואין לו טעם, אין בו לימוד ואין בו מעשה. מדוע נכלל מין זה על ארבעת המינים? הפסוק עצמו עונה על השאלה בהתייחסו למין הרביעי כ"ערבי נחל". הערבה אולי לא מפגינה כל איכויות חיוביות, אך שורשיה מעוגנים בגדות נהר אבותיה ומוזנים ממימי מורשתה. גם היא בת אברהם, יצחק ויעקב. גם בעורקיה זורמות האהבה ויראת אלוקים המועברים לכל צאצאיהם.
 
עוד סימן לערבה הוא שהיא "צומחת באחווה", תיאור המתייחס למאפיין ייחודי של ה"ערבה" האנושית, כלומר האדם הדומה לערבה: אם הוא לבד, הוא עשוי שלא להראות אף תכונה או הישג חיוביים, אך כשהוא מתקבץ בקהילה, הילת הקדושה האופפת כל נשמה אינדיבידואלית נעשית נגלית לעין. לפיכך מספרים לנו חז"ל כי ההוויה האלוקית נחה על עשרה אנשים הנקבצים יחדיו (זהו המספר המהווה "קהילה") גם אם אין הם עוסקים בלימוד תורה ואינם מייצגים קפיצה קוונטית בתחום הקדושה. עשרה בורים ועמי הארץ עושים מנין, ואילו תשעה תלמידי חכמים אדוקים – אינם מנין.
 
זה מה שהפליא את המלך שלמה באשר לערבה. כיצד יתכן שהתוצאה של עשר פעמים כלום שווה משהו? אם לכל אחד לבדו אין ביטוי נראה לעין של קדושתו הפנימית, כיצד יתכן שהדבר משתנה כאשר עשרה מהם מתקבצים יחדיו? כל העצים צומחים על מים, כך הרהר החכם שבאדם. מה מייחד את הערבות, מה נותן להן מקום בין ארבעת המינים? פשוט העובדה שהן צומחות יחדיו?
 
אמיתות בלתי אפשריות
אם נחשוב על החידות הללו, הרי הן כל כך מסתוריות וחמקמקות, ממש כפי שהיו בשעה שהמלך שלמה הגה בהם לפני שלושת אלפי שנה. אבל לרוב איננו חושבים עליהן בכלל – הן חרוטות במציאות שלנו כל כך עמוק. למרות היותן בלתי ניתנות להבנה בעזרת ההיגיון, הריהן אמיתות ברורות וקיימות בחיינו תמיד.
 
מדוע קשיים ומצוקה מעודדים צמיחה? כיצד יכולים רעיונות סותרים לגלם אמת אחת? מדוע מעשה פיזי פשוט יכול לרומם אותנו לרמות קדושה ואלוקיות שאין דומה להן אף בחוויה הרוחנית הנשגבה ביותר? איך יתכן שמספר בני אדם רגילים עוברים טרנספורמציה פלאית כשהם הופכים לקהילה, שערכה רב בהרבה על חלקיה הבודדים?
 
המלך שלמה לא היה מסוגל לפתור את החידות הללו, ובלי ספק, גם אנו לא מסוגלים לכך. אך אנו מכירים בהם כאקסיומות בחיינו, כארבע אבני פינה לקיומנו, הנושאות את חותם הבורא שבתוך ישותו הנצחית מתמזגים ניגודים ואמיתות פרדוקסליות שוכנות בהרמוניה.
 
(עובד מאת ינקי טאובר, מתוך חוברות ה"רשימות", חוברת סב)
 

מקור תמונה: כיכר השבת

הצטרף בחינם לשירות
התכוונת ל:

כתוב תגובה

תוכן התגובה:
הצג את כל התגובות (0)
הצטרף בחינם לשירות
התכוונת ל: