maavaron
מיד תועבר לדף המבוקש
print header

על הכרת הטוב וכפיות הטובה

 
באדיבות: אתר בית חב"ד
 
מהי התכונה החשובה ביותר לאישיותו של האדם? ומהי התכונה הרעה ביותר? לפי דעה אחת, אלו מידות הכרת הטוב וכפיות טובה. אדם הזוכר תמיד את מי שגמל לו טובה, לעולם לא יחטא לאלוקיו.
 
 
"ה' נתן לאדם בגד, כיצד לא יטיל בו ציצית? ה' נתן לאדם דעה ובינה, כיצד ישתמש בהם לחשוב מחשבות רעות? והוא זה שנתן לו פה לדבר, כיצד ישתמש בו לדבר לשון הרע, לשקר, וכדומה?
 
"ואילו כפוי הטובה הוא הגאוותן, זה שמתבייש להודות כי הוא צריך טובה מאדם אחר, ובליבו הוא אומר כי הוא האדם הכי חכם וגיבור בעולם."
 
והמדרש אף הוא מתבטא בצורה דומה: "כל הכופר בטובתו של חברו, לבסוף כופר בטובתו של הקדוש ברוך הוא."
 
פעמים רבות בתורה אנו נתקלים ברעיון זה, החובה להכיר תודה והאיסור להיות כפויי טובה. הדבר אף מוצא ביטוי משמעותי בספרי ההלכות המורות לאדם כיצד להתנהג בחיי היומיום. לפנינו נסקור כמה מן המקורות העוסקים בכך שיזכירו ויעוררו אותנו לטפח פן זה באישיותינו.
 
כפיות טובה כגיל היקום
מתברר כי מידת כפיות טובה היא עתיקת יומין וגילה כגיל היקום עצמו. הראשון שהיה כפוי טובה היה לא אחר מ... אדם הראשון בכבודו ובעצמו.
היה זה לאחר חטא עץ הדעת, כאשר בורא העולם פנה אל אדם הראשון ושאל האם הוא נכשל ואכל מפירות עץ הדעת.
 
אדם הראשון השיב:
"האישה אשר נתת עמדי, היא נתנה לי מן העץ ואוכל".
אכן, הייתה זו חווה שנתנה לו לאכול מפרי העץ, אך אדם לא הסתפק באמירה כי האישה נתנה לו לאכול מן הפירות, הוא אמר כי הייתה זו האישה אשר נתתה עמדי, כביכול אתה – בורא העולם – אשם גם בכך שנכשלתי בחטא שכן אתה נתת לי את האישה.
כמובן הייתה זו כפיות טובה מן המדרגה הראשונה. בורא העולם ברא את האישה שתהיה עזר לאדם, אך ברגע שהוא לא הצליח להתגבר על יצרו הוא מיהר להפנות אצבע מאשימה כלפי האלוקים.
 
איפה אבא?
יציאת מצרים הייתה אחד האירועים המכוננים בתולדות עם ישראל. מעם של עבדים הנתונים לחסדי פרעה האכזר, בניסים גלויים העם השתחרר, יצא לחירות, קיבל את התורה על הר סיני ונסע במדבר במשך ארבעים שנה תוך שהוא רואה ניסים ונפלאות.
עם זאת, העובדה שהעם קיבל את כל צרכיו על מגש של כסף גרמה לו לפעמים לשכוח את ידו של האלוקים שהגינה עליהם בכל אשר ילכו.
דבר זה אירע כמה פעמים במשך הנסיעה במדבר.
זמן קצר לאחר היציאה ממצרים הגיע העם לרפידים שם לא היה להם מים לשתות. העם הצמא התלונן על משה רבינו ואף שאל: "היש ה' בקרבנו, אם אין?"
 
זמן קצר לאחר-מכן הופיע עמלק ונלחם בעם. המדרש מציין כי כפיות הטובה של העם היא זו שהביאה עליהם את מלחמת עמלק. "משל לאדם שהרכיב את בנו על כתפו ויצא לדרך. היה אותו הבן רואה חפץ ואומר: אבא, טול חפץ זה ותן לי! והוא נותן לו. וכן שניה, וכן שלישית. פגעו באדם אחד, אמר לו אותו הבן: "ראית את אבא?"
אמר לו אביו: אינך יודע היכן אני? השליכו מעליו ובא הכלב ונשכו."
 
בהמשך הנדודים במדבר, עם ישראל קיבל את המן – לחם שירד מן השמיים וסיפק את כל צרכיהם. אך בשלב מסויים, במקום להודות על הלחם הניסי שהם מקבלים מדי יום, הם הכריזו "ונפשנו קצה בלחם הקלוקל!" כעונש על כך שלח בורא העולם את הנחשים שהרגו רבים מהם.
 
הכרת טובה לדומם
מול האבסורדיות שבכפיות טובה, אנו יכולים ללמוד רבות ביהדות עד כמה חשוב להכיר טובה, לא רק לאנשים שגמלו עמנו טובה אלא אפילו עם חפצים ומקומות שהיטיבו עמנו.
אנו מוצאים רעיון זה כאשר משה רבינו נצטווה להביא על המצרים עשר מכות, כשאת שלושת המכות הראשונות – דם, צפרדע וכינים – היה זה אהרון שהיכה ביאור ובקרקע וכך החלה המכה.
 
"מפני מה לקו המים והעפר על ידי אהרון?" שואל המדרש ומשיב: "אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: המים ששמרו עליך בשעה שהושלכת ליאור, והעפר שהגן עליך כשהרגת את המצרי, אינו דין שילקו על ידך."
 
אפילו לאלו שעינו אותנו!
רמה גבוהה במיוחד של הכרת הטוב נדרשת מאיתנו: אפילו כאשר סבלנו צרות צרורות, עדיין עלינו להכיר במי שגמל לנו טובה. בתורה נאמר כי "לא תתעב מצרי – כי גר היית בארצו." למרות שהמצרים העבידו אותנו בפרך והתעללו בנו, עדיין נאסר עלינו לתעב אותם. רש"י מביא את הסיבה לכך: "שהיו לכם אכסניא בשעת הדחק." הם אירחו אותנו בארצם, ולמרות שהפגינו כלפינו יחס בלתי אנושי עדיין יש לנו להכיר להם טובה מסויימת.
 
התלמוד מביא דברים אלו ואומר כי מכאן נובע הפתגם הנפוץ: "בור ששתית ממנו, אל תזרוק בו אבן."
 
הכרת תודה לאלוקים בחיי האדם
כמובן שאדם שזוכר להכיר טובה לכל מי שגמל עמו חסד, אפוף ברגשות תודה תמידיים לבורא העולם על כך שהוא ברא אותו ומעניק לו חיים, פרנסה ובריאות בכל רגע מחייו. לא לחינם הדבר הראשון אותו אנו אומרים עם הקימה מהשינה הוא "מודה אני לפניך מלך חי וקיים שהחזרת בי נשמתי בחמלה רבה אמונתך": הודאה והכרה בחסדיו של האלוקים.
 
בתקופת בית המקדש, לאחר קציר היבול היו מביאים ביכורים במעמד מיוחד. חלק מן הטקס היה דברים שאמר בעל השדה ובו הוא הודה לקדוש ברוך הוא על כך שהוא הוציא אותנו ממצרים ונתן לו יבול מבורך.
 
בנימה חב"דית
ונסיים בנימה חב"דית: הרבי הזכיר מספר פעמים ביטוי של חמיו, האדמו"ר הריי"צ, כי ישנם חסידים שהם נקראים "צרות חסידים" שכן הם נזכרים לבקש את ברכתו של הרבי רק בעת צרה, ואילו כאשר הכול כשורה אין הם טורחים לעמוד בקשר עם רבם.
אם היו זוכרים לבשר גם בשורות טובות, היו ממעטים מלמעלה את הצרות – כתב הרבי באחת ההזדמנויות.
 
הבה נזכור להכיר טובה, ונקווה כי בזכות זו נזכה שתמיד רק טוב ישרור בקרבנו.

מקור תמונה:  freedigitalphotos.net

הצטרף בחינם לשירות
התכוונת ל:

כתוב תגובה

תוכן התגובה:
הצג את כל התגובות (0)
הצטרף בחינם לשירות
התכוונת ל: