מיד תועבר לדף המבוקש
|
מאת: מנדי קמינקר
באדיבות: אתר בית חב"ד
אמר רבי שמעון בן גמליאל: לא היו ימים טובים לישראל כחמישה עשר באב וכיום הכיפורים, שבהן בנות ירושלים יוצאות בכלי לבן שאולין שלא לבייש את מי שאין לו... ובנות ירושלים יוצאות וחולות בכרמים. ומה היו אומרות? בחור, שא נא עיניך וראה מה אתה בורר לך! אל תתן עיניך בנוי, תן עיניך במשפחה. שקר החן והבל היופי, אישה יראת ה' היא תתהלל"! (תענית כו, ב)
מדבריו של רבי שמעון בן גמליאל ניכר כי יום ט"ו באב נחשב מאוד בלוח השנה היהודי עד כדי הקבלתו ליום הקדוש בשנה – יום הכיפורים. אך מה קרה בט"ו באב שהפך אותו ליום מיוחד כל-כך?
בתלמוד מובאות סיבות שונות, הנה הן לפי הסדר הכרונולוגי:
בדור המדבר: לאחר ששבו המרגלים ממשימתם לתור את הארץ ובפיהם דיווח מסמר שיער על ענקי קומה וערים בצורות, התמרדו העם וביקשו לשוב מצרימה. כעונש נגזר עליהם למות במדבר. מדי שנה בערב תשעה באב היה משה רבינו מוציא כרוז במחנה שקרא לעם לחפור קברים וללון בהם בליל תשעה באב. בבוקר היה העם עורך מפקד ומבחין כי 15 אלף מתו באותו הלילה. בשנת הארבעים ליציאתם ממצרים חפרו העם קברים כרגיל, אולם בבוקר גילו כי איש לא מת. הם חששו כי טעו בתאריך ולפיכך לנו גם בלילות הבאים בקבריהם, ובחמישה עשר באב כשראו את הירח במילואו הבינו שהגזירה בטלה ושמחו שמחה גדולה.
בדור שנכנס לארץ: דיני הירושות קבעו כי רק בנים יכולים לרשת את אבותיהם. על-פי תלונה של בנות צלפחד – להן לא היו אחים – קבע האלוקים כי גם בנות יוכלו לרשת את חלק האב בנחלה בארץ המובטחת. אלא שכאן התעוררה בעיה: אם הבנות יינשאו לגברים משבט אחר, הנחלה תעבור בסופו של דבר לשבט הבעל (כאשר האישה תמות). כדי למנוע את המצב בו נחלה עוברת משבט לשבט, קבע האלוקים כי על הבנות היורשות להינשא לבני שבטן בלבד. לאחר שבני-ישראל כבשו את הארץ וחילקו אותה לשבטים, בטלה התקנה ומעתה ואילך כל בת יכלה להינשא לכל גבר שתחפוץ. לפיכך קבעו יום זה כיום שמחה.
בדור השופטים: במעשה 'פילגש בגבעה' נהגו בני שבט בנימין באכזריות והתעללו באישה שנקלעה לעירם ללינת ליל; כנקמה, שבטי ישראל הכריזו עליהם מלחמה וגם נשבעו שלא יתנו מבנותיהם לשבט בנימין לנשים. לאחר המלחמה הבינו היהודים כי עומד להיכחד שבט מישראל ולפיכך התירו את האיסור. הדבר אירע ביום ט"ו באב.
בימי בית המקדש: את 'קורבן העצים' היו מביאות משפחות שהתנדבו עצים להסקת המזבח לקורבנות. חמישה עשר באב היה היום האחרון בו כרתו עצים למערכה, מכיוון שביום זה השמש פסקה מלזרוח במלוא עוזה והעצים לא היו יבשים דיים. יום זה צויין כיום שמחה על כך שזכו לקיים את המצווה, והוא נקרא "יום שבירת המגל" על שם שלא נעשה עוד שימוש בקרדומים לכריתת עצים.
בימי הושע בן אלה: לאחר שירבעם בן נבט מרד ברחבעם בנו של שלמה והקים את 'מלכות ישראל' שכללה עשרה שבטים, הוא הציב מחסומים בדרכים המובילות לירושלים ולא הרשה ליהודים לעלות לרגל. לאחר שנים ביטל מלך בשם הושע בן אלה את המחסומים ומעתה ואילך הדרכים לירושלים היו פתוחות בפני מי שחפץ בכך.
בימי בר כוכבא: בימים שלאחר חורבן בית-המקדש הוביל גיבור בשם בר כוכבא מרד נגד הרומאים ששלטו בארץ. המרד נכשל והעיר ביתר נפלה בידי הרומאים שהרגו בה גברים, נשים וטף ללא הבחנה. מתי ביתר לא הובאו לקבורה במשך זמן רב בשל גזירת הרומאים, וכשהובאו לקבורה היה זה יום שמחה. לזכר שמחה זו תוקנה ברכת "הטוב והמטיב" בברכת המזון.
עוד: ההלכה מציינת כי מיום חמישה עשר ואב באילך אדם השולח מכתב לחברו יכול לאחל לו "כתיבה וחתימה טובה". התלמוד מציין כי מיום זה ואילך הימים מתקצרים והלילות מתארכים, ולפיכך מי שמוסיף בלימוד תורה בלילות – יוסיף חיים על חייו. בנוסף, יום חמישה עשר באב מבטא את העליה שאחר הירידה – הגאולה שצומחת מתוך החורבן שבתשעה באב.
|
מקור תמונה: FreeDigitalPhotos.net
כתוב תגובה
תוכן התגובה:
שם מלא: