סוף העולם: זה קורה כל רגע

מבט לרעיון מהפכני של תורת החסידות

מאת: מנדי קמינקר

באדיבות: אתר בית חב"ד

"סוף העולם" הגיע, אך שום דבר לא קרה. למען האמת, מדי כמה שנים צץ לו איזה תמהוני אחד שמכריז על סוף העולם. לפני כמה שנים היה זה מישהו שהדביק ברחבי תל-אביב מודעות המבשרות על קץ הימים בתאריך כלשהו, ותמיד יהיו אלו שיאמינו.

מה שיותר מעניין הוא כיצד אנשים חושבים שהעולם יסתיים. גלי ענק של צונאמי שיחריבו ערים שלימות; אסטרואיד ענק שיתנגש עם כדור הארץ ויהפוך אותו לעיי חרבות. הדמיון הפורה של בני האדם ושל יוצרי הסרטים למיניהם הביא עמו המצאות שונות ומשונות.

דבר אחד ברור: זו הזדמנות ללמוד רעיון מרתק בתורת החסידות, אולי מהיסודיים שבהם.

החסיד והמתנגד

סיפור חסידי מספר בבדיחות על חסיד ו'מתנגד' (יהודי שהשתייך לזרם המתנגד לחסידות) ששוחחו ביניהם. וכך התנהלה השיחה:

"לו רצה הקדוש ברוך הוא לכלות את עולמו מבלי להשאיר שריד ופליט, מה היה עליו לעשות?" שאל החסיד.

"יביא מבול של מים, כמו בימי נח" השיב המתנגד.

"המבול היה אומנם מחריב את העולם, אך הוא היה מוסיף להתקיים?" הקשה החסיד.

"אם כן, יביא הבורא מבול של אש וישרוף אותו."

"אבל עדיין יישאר אפר?" המשיך החסיד בשאלותיו.

לבסוף, כשהמתנגד נותר ללא אומר ודברים, אמר החסיד בפשטות: "אם הקדוש ברוך הוא רוצה שהעולם יפסיק להתקיים, עליו להפסיק לקיים אותו. ברגע בו הוא יפסיק לתת חיים חדשים לעולם, העולם יחדל וייהפך לאין."

יש מיש מול יש מאין

כדי להבין את הסיפור, הבה נערוך השוואה בין בורא ויוצר: בורא העולם, ואמן היוצר יצירת אמנות.

האמן מקבל לידיו חומר – כסף, חימר, קנבס וצבעים או כל חומר אחר – ובידיו המוכשרות הוא משווה לחומר מראה יפהפה.

כאשר בורא העולם רצה לברוא את עולמו, לא היה לו אף חומר פיזי: הוא היה צריך להתחיל מאפסיות מוחלטת, לברוא משהו מכלום.

בעגה הקבלית קוראים לכך יש מיש (האמן ההופך את ה'יש' הקיים ל'יש' אחר, יפה יותר) ויש מאין (בורא העולם שלקח את ה'אין' והכלום והפך אותו ל'יש' ומשהו).

להבדל זה יש השלכה דרסטית על הדבר שנוצר/נברא. אם הוא היה קיים גם קודם לכן, במהותו הוא 'יש' ולפיכך הוא ימשיך להתקיים גם בהעדר האמן (יצירותיו של פיקאסו לא נעלמו ברגע מותו). אך כאשר הדבר היה 'אין' וכלום, הוא במהותו אין ותמיד ימשיך להיות כך. וכדי שכלום יהיה משהו, הוא זקוק לאנרגיה תמידית שתהפוך אותו למשהו. בלעדיה, הוא בעצם כלום.

חישבו לדוגמה על משאבת מים ששואבת את המים ומעלה אותם מעלה. המים, בטבעם, ניגרים ויורדים מטה. המשאבה יכולה לגרום להם להתנהג אחרת, אך רק כל עוד והיא פועלת. ברגע שהיא תפסיק לפעול, המים ישובו ל'סורם'.

אם אלוקים רצה לכלות את העולם

העולם נברא יש מאין, אך בעצם מהותו הוא נותר אין. רק הכוח האלוקי שממשיך לחיות ולהוות אותו, מאפשר לו להיות משהו שהוא לא: 'יש', מציאות כלשהי.

זו הייתה כוונת החסיד: לו רצה הקדוש ברוך הוא כי העולם יפסיק להתקיים, כל שעליו לעשות זה להפסיק לקיים אותו. אבל הוא בטובו מעניק בכל רגע חיים חדשים לעולמנו. "המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית" (נוסח התפילה).

(מעובד על-פי שער היחוד והאמונה, פרקים א-ב).