maavaron
מיד תועבר לדף המבוקש
print header

9 שקרים גדולים בין דפי ההיסטוריה!

דפי ההיסטוריה עמוסים סיפורי מלחמה וסיפורי גבורה, הצלחות, כשלונות והישגים מעוררי השראה, אך בין השורות נרקמו גם לא מעט שקרים. במרוצת השנים נרקמו בתחום הפוליטיקה המדע והאמנות, הונאות גדולות שהשפיעו על מהלך החיים. הנה לפניכם 9 שקרים גדולים שעשו היסטוריה.

היסטוריה

פרשת הסוס הטרויאני
אם הכל מותר באהבה ובמלחמה, ייתכן ופרשת הסוס הטרויאני היא שקר שניתן לסלוח לו, אך אין ספק שהיא לימדה את אחד הלקחים החשובים ביותר בהיסטוריה. הכל התחיל כאשר הלנה היפה, אשתו של מלך ספרטה, ברחה לזרועותיו של פאריס, נסיך טרויה. מהלך זה גרם לפרוץ מלחמה בין האכאים (יוונים) לבין הטרויאנים. לאחר 10 שנים בהם האכאים לא הצליחו לחדור לטרויה המבוצרת, הם שלפו את אחת התחבולות המתוחכמות ביותר בהיסטוריה. האכאים בנו סוס עץ ענק וחלול והעמידו אותו כמנחת שלום לטרויאנים. הם רק העמידו פנים שהם נסוגים, כשלמעשה בתוך סוס העץ הוחבאו מספר לוחמים ובראשם אודיסאוס. הטרויאנים קיבלו בשמחה את הסוס והכניסו אותו לתוך העיר המבוצרת, אלא שבאותו הלילה, האכאים חמקו החוצה מהמלכודת ושחטו את אנשי העיר. פרשת הסוס הטרויאני מעולם לא הוכחה באופן חד משמעי ורבים מחשיבים אותה כאגדה אורבנית. כך או כך, אין ספק שהיא לימדה לקח צבאי חשוב - להיזהר ממתנות שניתנות מהאויב. 
 

פרשת הזיוף של האן ון-מייחרן
רבים מחשיבים את פרשת הזיוף של האן ון-מייחרן כשקר הגדול ביותר בתולדות האמנות. האן ון-מייחרן היה אמן מתוסכל שלא זכה להערכת המבקרים. כדי למשוך את תשומת ליבם הוא הערים על כולם ובדה את אחד השקרים הגדולים ביותר. בתחילת המאה ה-20, התנהל דיון סוער בין מבקרי אמנות האם יאן ורמר, צייר הולנדי מוערך, צייר סדרת עבודות שתיארו סצנות תנ"כיות או לא. האן ון-מייחרן הסתער על ההזדמנות והתחיל לזייף עבודות בשם ורמר, המותאמות לפרטי פרטים לסגנונו של הצייר. החוקר אברהם ברדיוס, מומחה עולמי ליצירות ורמר, טען בשנת 1937 כי גילה יצירה לא ידועה של ורמר בשם "ישו באמאוס". אף כי ציירים מקצועיים שצפו ביצירה הטילו בכך ספק, איש לא העז לערער על סמכותו של ברדיוס, וכך הלכו והתגלו עוד ועוד ציורים "אותנטיים" של ורמר ומייחרן התעשר. את הטעות הגדולה, עשה ואן מייחרן בזמן מלחמת העולם השנייה, כשמכר את אחד הציורים לחבר בולט במפלגה הנאצית בגרמניה. לאחר המלחמה, בעלות הברית האשימו אותו בשיתוף פעולה ומכירת אוצר לאומי לאויב. כדי להוכיח את חפותו, בטענה שלא מדובר באוצר לאומי, ואן מייחרן הוכיח את כשרונו המדהים בזיוף בתוך כותלי בית המשפט. הוא זוכה מאשמת בגידה, הורשע בזיוף ונדון לשנת מאסר אחת בלבד, אלא שהוא מת כחודשיים לאחר המשפט מהתקף לב. בעידן של אחרי ואן מייחרן נבחנו יצירותיו של ורמר בקפידה יתרה ורבים מהציורים שיוחסו לו נפסלו.


הונאת פונזי של ברני מיידוף
כשברני מיידוף, לשעבר יושב הראש של דירקטוריון הנאסד"ק בארצות הברית, הודה כי חברת ההשקעות שלו הייתה פשוט שקר אחד גדול, זה היה בלשון המעטה. בשנת 2008 התגלה שמיידוף רימה בסכומים של מעל 50 מיליארד דולרים, אחת ההונאות הגדולות ביותר בעולם. הונאת פונזי נקראת על שם העבריין הידוע לשמצה צ'ארלס פונזי שהשתמש בתכסיס בתחילת המאה ה-20. התחבולה היא פשוטה: מבטיחים למשקיעים תשואות גדולות, אבל במקום להשקיע את הכסף, שומרים חלק גדול ממנו ומשתמשים ביתרה כדי לשלם למשקיעים הקודמים. מיידוף אולי לא המציא את השיטה, אך אין ספק שהוא התעלה עליה והביא אותה לשיאים חדשים. לא רק בסכומי הכסף שמעל בהם, אלא גם בכמות הזמן שהצליח להחזיק בהונאה מבלי להיחשף.


מי את אנה אנדרסון?
מהפכת פברואר ברוסיה, 1917 הביאה לסיומה של שושלת רומנוב ברוסיה. הצאר ניקולאי השני הוצא להורג יחד עם אשתו, בנו וארבעת בניו. הבולשביקים שעמדו מאחורי ההוצאות להורג, טבחו בכל המשפחה על מנת להבטיח שלא יהיה יורש לגיטימי שיוכל לדרוש את כס המלכות במקום הצאר. אלא שתוכניתם לא צלחה בקלות. ההסתרה של ההוצאות להורג ושל הגופות הובילה לשמועות שהצאר או חלק מחברי משפחתו נותרו בחיים. במרוצת השנים "צצו" לסירוגין יחידים שטענו כי הם צאצאי השושלת. המפורסמת ביותר הייתה אנה אנדרסון. בשנת 1920, אנדרסון אושפזה בבית חולים לאחר ניסיון התאבדות והודתה כי היא הנסיכה אנסטסיה, הבת הצעירה של משפחת המלוכה. רבים האמינו לסיפורה כיוון שהיא הייתה דומה לבני המשפחה והיה לה ידע מפתיע על ההיסטוריה המשפחתית. בשנת 1927, שותפה לשעבר של אנדרסון טען שזו תרמית וששמה האמיתי הוא פרנצ'סקה שאנקוזסקה והחלו הליכים משפטיים לנסות ולהוכיח את זהותה. אנדרסון אחזה בגירסתה עד יום מותה בשנת 1984. שנים מאוחר יותר בשנת 2008, התגלו השרידים האחרונים של משפחת המלוכה. בדיקות DNA אישרו שהגירסה של אנדרסון הייתה מזוייפת וכי אף בן משפחה לא נמלט מהטבח.


איש פילטדאון
אחרי שצ'ארלס דארווין פירסם את תאוריית 'מוצא המינים' בשנת 1859, מדענים התקשו למצוא עדויות מאובנות לאדם הקדמון שנכחד. הם חיפשו אחר חוליות חסרות כדי למלא את הפערים על ציר הזמן של התפתחות המין האנושי. בשנת 1919, חשף הארכיאולוג צ'ארלס דוסון את מה שהוא חשב שהיה חוליה חסרה, אך למעשה זו הייתה אחת ההונאות הגדולות בחקר המאובנים. התגלית הארכיאולוגית נקראה איש פילטדאון. היו אלה חתיכות של גולגולת ולסת עם שיניים טוחנות שנמצאו במחצבת פילטדאון בסאסקס שבאנגליה. דוסון הביא את גילויו לפליאונטולוג הבולט ארתור וודוורד סמית' שהאמין באותנטיות של התגלית עד יום מותו. באותה העת, התנהל ויכוח בין מומחים סביב השאלה האם ההליכה על זוג רגליים קדמה לגדילת המוח אצל האדם או להפך. גולגולת פילטדאון תמכה לכאורה בדעה כי מוצאו של האדם ביצור נבון, בעל תיבת מוח גדולה, שבכל יתר איבריו דמה לקוף, וייתכן שהיה גם שוכן עצים והילך על ארבעת גפיו. בשנת 1953 נחשף כי העולם המדעי הולך שולל ולמעשה הגולגולת הייתה מעשה זיוף מתוחכם. הגולגולת הייתה מורכבת מתיבת מוח של אדם נבון מודרני ומלסת של אורנגאוטן שהושחזה, הותאמה לגולגולת, ואף נצבעה בשילוב החומרים הכימיים ביכרומט האשלגן ומלח ברזל, על מנת לכסות על גילה האמיתי ועל היותה חלק נפרד מהגולגולת. מעולם לא הוברר מי ביצע את מלאכת הזיוף המדוקדקת, אולם ההשערות הן שמדובר במרטין א.ס. הינטון, מתנדב שעבד במוזיאון בעת הגילוי. מומחים סוברים שהוא רצה להביך את הבוס שלו ארתור וודוורד סמית' שסירב לתת לו משכורת שבועית.


פרשת דרייפוס
סקנדל שנבנה על שקר שהשפיע באופן דרמטי על הפוליטיקה הלאומית בצרפת וזרע את גרעין הציונות במוחו של בנימין זאב הרצל, לימים חוזה מדינת ישראל. אלפרד דרייפוס היה קצין יהודי בצבא הצרפתי בשלהי המאה ה-19, כאשר הואשם בבגידה - מכירת סודות צבאיים לגרמניה. אחרי שהתנהל נגדו משפט מתוקשר, בו הוצגו ראיות מזויפות נגדו, הרשויות גזרו עליו מאסר עולם באי השדים וקבוצות אנטישמיות השתמשו בו כדוגמא להנצחת השנאה נגד יהודים.
למרות גזר הדין, החלו להתעורר חשדות כי המכתבים המפלילים היו למעשה מזוייפים וכי רס"ן אסטרהזי היה האשם האמיתי. העם הצרפתי באותה העת נחלק לתומכי ושונאי דרייפוס וכך ניצת ויכוח דרמטי ופוליטי שנסב פחות סביב חפותו של דרייפוס ויותר סביב העקרון של הסקנדל הפוליטי והמשפטי.

כאשר השלטונות הצבאיים דכאו את ההאשמות הללו, הסופר אמיל זולא פירסם מכתב גילוי נאות, תחת הכותרת "אני מאשים!" בו פנה אל נשיא צרפת פליקס פור והאשים את ראשי הצבא בעיוות הדין ובהגנה על המרגל האמיתי בפרשת דרייפוס. לאחר שרב"ט הוברט ג'וזף שהודה בזיוף מסמכי הריגול התאבד, קבינט חדש נבחר והתיק נפתח מחדש. בית המשפט מצא את דרייפוס אשם בשנית, אך עד מהרה הוא זכה לחנינה מהנשיא. כמה שנים לאחר מכן, בשנת 1906, בית משפט לערעורים אזרחיים זיכה את דרייפוס מכל אשמה. שמו טוהר והוא הוחזר לצבא בדרגת רב סרן שהיה מגיע אליה במסלול שירותו הרגיל. בנוסף זכה לאות לגיון הכבוד.


פרשת קלינטון-לוינסקי
בחודש ינואר 1998, עיתונאי בשם מאט דראדג' דיווח על סיפור סנסציוני שהתברר כנכון. נשיא ארה"ב ביל קלינטון ניהל רומן עם מתמחה בת 22 בבית הלבן, מוניקה לוינסקי. קלינטון הכחיש בפומבי את כל הטענות ואף שיקר תחת שבועה.
בשידור טלוויזיה רשמי מהבית הלבן טען קלינטון "לא קיימתי יחסי מין עם האישה הזו, גברת לווינסקי" (I did not have sexual relations with that woman, Miss Lewinsky), אך כשהראיות נאספו נגדו, קלינטון הודה שהטעה את העם האמריקני ושיחסיו עם לווינסקי היו "בלתי הולמים". קלינטון הכחיש שנתן עדות שקר מפני שלפי דעתו, מין אוראלי אינו מגע מיני. החקירה שהתנהלה נגד הנשיא הובילה למהלך של בית הנבחרים לנסות ולהדיח את קלינטון מתפקידו באשמת עדות שקר ושיבוש הליכי משפט, אלא שהסנאט זיכה אותו. למרבה הפלא, אחוזי אמון הציבור בקלינטון מצד העם האמריקני עלו בזמן ולאחר הפרשה.


פרשת ווטרגייט
שני עשורים לפנ שערוריית קלינטון, נשיא אמריקאי נוסף נלכד ברשת של שקרים, אלא שכאן ההשפעה הייתה הרסנית מאוד. פרשת ווט
רגייט נחשבת לאחת ההונאות הגדולות בפוליטיקה. בקיץ שלפני בחירתו מחדש של ריצ'רד ניקסון לקדנציה השנייה של הנשיאות, על רקע מלחמת ויאטנם וההתנגדות האזרחית להמשכה, חמישה גברים נתפסו פורצים למפקדת הועדה הלאומית הדמוקרטית ששכנה במלון ווטרגייט כדי לשתול שם האזנות ולגנוב מסמכים. מהר מאוד התברר שפקידי הממשלה המקורבים לניקסון נתנו את ההוראה לפורצים, אלא שלא היה ברור האם ניקסון עצמו היה מעורב בפרשה. הנשיא הכחיש את כל החשדות והכריז "אני לא פושע", אלא שהשקר הזה חזר לרדוף אותו. כאשר נחשפו הקלטות של שיחות פרטיות שהתנהלו מהבית הלבן, בו נשמע קולו של הנשיא מורה על הפריצה, כבר לא נותר עוד מקום להכחשות והנשיא נאלץ להתפטר. אמון הציבור בממשלה ספג מכה קשה בעקבות השערוריה.
 

תורת השקר הגדול - התעמולה הנאצית
כשהחלה התנועה הנאצית לפעול בגרמניה של שנות ה-30, אנטישמיות לא הייתה מושג חדש. העם היהודי ידע היסטוריה ארוכה של דעות קדומות ורדיפות, אלא שהפעם האנטישמיות טיפסה למימד חדש. לשקרים שהופצו על העם היהודי בחסות האג'נדה הנאצית, הייתה השפעה הרסנית ביותר, כזו שלא נראתה מעולם. האנטישמיות באה לידי ביטוי במדיניות לאומית גורפת שכונתה 'הפתרון הסופי' במהלכה, ניסו הנאצים להכחיד את העם היהודי ולמחוק את זכרו מעל פני כדור הארץ.

כדי לעשות זאת, אדולף היטלר ושר התעמולה ג'וזף גבלס הפעילו טכניקת תעמולה מאסיבית שנקראה "השקר הגדול". הביטוי נטבע על ידי היטלר בספרו "מיין קאמפף" והוסבר כשימוש בשקר כל כך "עצום" ובלתי סביר שלא נותר אלא להאמין לו. היטלר האמין שכולם אומרים שקרים קטנים, אבל רק למעטים יש אומץ לספר שקרים גדולים, לטענתו לא משנה עד כמה השקר מופרך, אם תחזור עליו שוב ושוב, אנשים בסוף יאמינו לו. בחסות טכניקה זו, שכנעו הנאצים את העם הגרמני שהעם היהודי הוא האויב האכזר מכל. הם האשימו את היהודים שהם הגורם לכל הבעיות של גרמניה, כולל להפסד במלחמת העולם הראשונה.

 

מקור תמונות: FreeDigitalPhotos.net

ליקטה וערכה: טל עזר

הצטרף בחינם לשירות
התכוונת ל:

כתוב תגובה

תוכן התגובה:
הצג את כל התגובות (0)
הצטרף בחינם לשירות
התכוונת ל: